ראשי » ספורט » כדורגל עולמי » כדורגל ישראלי

השאלה הזהה: כמה תשלמו על המונדיאל?

דוד פרנקל היה נותן 3.5 שקל, מנחם כהן מוכן לשלם כמה שיבקשו בשביל לראות את אליפות העולם, ונועם שיזף מציע להתחשבן בסוף הטורניר. כותבי שם המשחק במכירת סוף עונה

כמה הייתם מוכנים לשלם על שידורי המונדיאל? מה עדיף, להיפרד מ-800 שקל או לוותר על המשחקים, והאם כדורגל הוא בכלל משהו שצריך לקבל בחינם? גם אתם מוזמנים להצטרף לדיון. התגובות המעניינות יתפרסמו בגיליון מאי של "שם המשחק".

דוד פרנקל

בין הבלי תעמולת הבחירות לבין אחיזת העיניים של תעשיית הפרסום, אין פלא שהטיעון "כדורגל הוא מצרך עממי ולכן המונדיאל צריך להיות משודר בחינם" הצליח להסתנן לתוך התודעה הציבורית. נראה שמעטים מאוד מוטרדים מהעובדה שאותה לוגיקה אינה מופעלת לגבי מצרכים לא פחות עממיים, כמו מים, לחם או תפילין. הסיבה לכך היא שהטענה הפורמלית משמשת לרובנו עלה תאנה מעל הבעיה האמיתית: קשה לנו לשלם כסף על מה שניתן פעם בחינם. האם מדובר בקיבעון של אנשים שאינם מסוגלים לשנות את תפישת עולמם אחרי שהתרגלו למציאות מסוימת? נראה שלא.  הדרך ההפוכה, מרכישה בכסף לצריכה בחינם, קלה מאוד בכל גיל. הדוגמה הטרייה ביותר היא עשרות מיליוני גולשי אינטרנט ברחבי

העולם, שהתרגלו בתוך חודשים ספורים לרעיון שתשלום עבור מוזיקה הוא שריד מבדח מתרבות פרהיסטורית.

מתברר שאין שום היבט מוסרי מיוחד למספר השקלים שראוי להיות משולם עבור שידורי המונדיאל. לא מדובר בזכויות יסוד של האזרחים וגם לא במחאה נגד תאוות הבצע המקוממת של ברוני התקשורת. אנחנו פשוט שונאים להיפרד מהכסף שלנו. השיקול הרלוונטי היחידי הוא של היצע וביקוש, מיקוח פשוט מהסוג שמתרחש בכל עיסקה, בהתאם למוסכמות הזמן והמקום.

אני מתכבד אפוא להעביר, מעל דפים אלה, את הצעתי לחברת צ'רלטון: שלושה שקלים וחצי עבור כל חבילת השידורים, או 40 אגורות למשחק בודד. ההצעה סופית ואינה פתוחה למו"מ, אבל אם אתם רציניים, נסתדר כבר.

נועם שיזף

הבעיה היחידה בדיון על מחירי זכויות השידור היא שלמעשה, צ'רלטון מציעה פה חתול בשק. כלומר, על מונדיאל כמו צרפת 98' אני מוכן לשלם גם אלף שקל (במיוחד אם ברזיל מפסידה בגמר), אבל לדרוש יותר ממאה שקל על איטליה 90' זו חוצפה. לכן כל כך קשה לי להתחייב ל–800 שקל מראש, כמו שהם דורשים.

על מנת לפתור את הבעיה, אני מציע לערוך את הגבייה בדיעבד. על משחק של ארבעה שערים ומעלה עם אחת מהנבחרות הגדולות של אירופה ייגבו שלושים שקלים (לא כולל מע"מ. הארכה תעלה 10 שקלים, וכל פנדל נוסף - שקל וחצי). משחק שיובקעו בו עד שלושה שערים שווה 15 שקל. 0:0 יעלה חמישה שקלים, וב–0:0 עם גרמניה יוחזרו עשרה שקלים לצופים. מה שיפה זה שאפשר להמשיך ולפתח את המודל עוד ועוד: שידור של עמית הורסקי - 50 אחוז הנחה. גולים של רונאלדיניו - תוספת של שקל לכל הילוך חוזר. ובמיטב המסורת של צ'רלטון, המשחק בין טוניס לערב הסעודית מבית מס' 8 יהיה פתוח לכל הצופים, כמחווה חד פעמית, בליווי פס הקול מאל–ג'זירה.

אז כמה זה יעלה לנו? אם לשפוט לפי איכות המשחקים במונדיאל הקודם, לא יותר ממאתיים שקל.

מנחם כהן

ביוני 1966, ביום שני או רביעי, חזרתי מבריכת הפועל בשעה ארבע. בדרך כלל הייתי נשאר עד 6, כי בחמש וחצי יוסקה מדינה המציל היה צולל לקרקעית, מוציא את הפקק כדי שהבריכה תתרוקן ומשחק שערים קטנים על הדשא עם החבר'ה מהפועל חולון: מישקה, בנג'ו והבה, קובי זיתוני ואמנון חג'יוב. בדרך כלל היה חסר מישהו להשלים את הכוחות, ותמיד צירפו אותי כי הכדור היה שלי.

אבל ביום שני או רביעי, או אולי היה זה יום שלישי של יוני 66, חזרתי בארבע כי בשמונה בערב פורטוגל שיחקה נגד ברזיל בגביע העולמי וליעקב דיין היתה בבית טלוויזיה בשחור לבן עם אנטנה למצרים. אני הבאתי את הגרעינים. נגמר 1:3 לפורטוגל. ראינו שלג. בגמר של יוני 70 ברזיל הפציצה את איטליה בגמר, אבל המצרים בתעלה הפציצו את מוצב טמפו. יצאנו מהמעוז לפנות בוקר, הלך הגמר.

מאז לא הפסדתי משחק. ראיתי את יוהן קרויף כמעט מביא לנו הביתה את הגביע לאמסטרדם. כמעט, כי גרד מילר השאיר הגביע במינכן. ראיתי את רובי רנסנברינק מביא לקורה בדקה ה–90 ומונע מאלפי ארגנטינאים להתאבד אחרי שמריו קמפס לקח את הגביע בהארכה. ראיתי את פאולו רוסי עושה צדק היסטורי ב–1982, את מראדונה עם עשרה עגלונים עושה את זה ב–1986 ואת רונאלדו שולח את הגרמנים לברלין עם 2 ברשת לפני 4 שנים.

עכשיו זה יעלה כסף. 800 ש"ח ל–64 משחקים יוצא 12.5 ש"ח למשחק. במחשבה ראשונה אתה מקבל את החלסטרה וסוגר את הכסף בקופת גמל ל–15 שנה. במחשבה שניה אתה יודע כי בתום המועד תקבל אולי את הקרן, אחרי שביבי יוריד לך 25% מס הכנסה וגם הנבלות מהבנק יגזרו את הקופון שלהם. לעומת זאת, ב–12.5 ש"ח למשחק תוכל לראות שהיפנים לא למדו שום דבר מהסינים ולא יודעים לבנות חומה מול אוסטרליה, את המחליף של רנסנברינק תוקע סוף סוף את ארגנטינה, את אנגליה נותנים לשבדיה בראש ואת פולין פותחת את הרגליים מול גרמניה כמו תמיד, וכל זה רק במוקדמות, רק ב–12.5 ש"ח למשחק. לי זה יעלה יותר. אני מביא את הגרעינים.

ניצן חורש

צפייה במונדיאל היא זכות יסוד שלי כאזרח הכפר הגלובלי. אי לכך הדרישה לתשלום עבור משחקי המונדיאל היא גזלה. אם המונדיאל נהפך לעניין של מקח וממכר, אז אני חייב להגיד שלא רק שאני עצבני על העסקה הכפויה הזו, גם אין עלי עכשיו כסף ונראה מה יהיה עוד חודשיים, תחזרו אז. אולי נעשה דיל: תשלום רטרואקטיבי עבור משחקים מרובי שערים? אם אני אשלם על ברזיל אני אקבל את טוגו חינם? נראה. נבנה על זה שמחזיקי זכויות השידור, כרגיל, לא מבינים את הפוטנציאל של משחקי הקבוצות הקטנות, וישחררו כמה פירורים. ולגבי השאר: גאידמק גדול.

רועי דביר

זו שגיאה להגדיר אותי כ"חסר אופי". בחוסר היציבות אני מגלה יציבות רבה, אני נלחם על זכותי שלא לקבל החלטות, ומתוך בחירה אני נאיבי, פסיבי ואדיש. עבורי זה עיקרון לא להיות איש עקרונות, באופן מודע תמיד אעדיף להיכנע לקשיים, טמינת ראשי באדמה היא תפישת עולמי. זה האופי שלי ואני דבק בו.

אבל משהו משתנה כשסוגיית הכדורגל עולה על הפרק. מהרגע שבו 22 הבחורים מתנפלים על הכדור, המהות שלי סופגת טלטלה עזה. האדישות מתבטלת כהרף עין, והאמוציות המודחקות נשאבות ממני בטבעיות מפתיעה. מבלי לשים לב אני הופך לפנאט אמוציונלי, נוהג ברגשנות ובדעתנות, ונאבק באקטיביזם אלים ובשיא התחרותיות.

כשמדובר בכדורגל, אני מקדש את הנחישות והאגרסיביות, את המלחמה העיקשת, את הרדיפה אחרי הצדק האבסולוטי, ולכן כשנדונה סוגיית התשלום למונדיאל, קודש הקודשים של המשחק, אינני יכול להישאר אדיש. אני אלחם על האמת שלי ולא אתן לרגשות להשפיע על החלטתי. אני אשלם כמה שצריך.

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של "שם המשחק"

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...