צדק פואטי
ציפי שמילוביץ' מורידה את הכובע בפני הנשמה שמביא אנדי רם, הכישרון של דודי סלע וההנהגה של הקפטן אייל רן, ומציעה לנועם אוקון לדבר על המגרש לפני שהוא משמיץ
אחרי 13 שנים: ישראל שוב בבית העליון
בלי להתהדר בסיפורי רוחניות ובלי לברוח להודו, אנדי רם חי את החיים כמו שרובנו היינו רוצים. הוא חי את הרגע ואומר לו תודה, הוא קורן אנרגיות טובות, והוא חתיכת מנהיג. ירצה או לא, הנבחרת הזו הולכת אחריו. הוא סוחב את יוני ארליך על הגב, הוא ממלא את ראשו של דודי סלע במחשבות טובות, הוא מפלרטט עם הקהל והוא לא יורד מהמגרש בלי להשאיר עליו את כל הנשמה. יותר מזה אי אפשר לעשות, ומי שעושה את זה, יכול לחייך אחרי הפסד, ומגיע לו לצאת מדעתו אחרי ניצחון.
2. אומרים שאם היה לנו בארץ טורניר מסדר הגודל ששיחקו פה פעם, דודי סלע כבר היה במקום השישים בעולם. כי מה בעצם צריך, שניים-שלושה נצחונות טובים, ואת זה הוא היה משיג בלי בעיות בבית החם ברמת השרון. אבל אתה מסתכל על דודי סלע, על החבטות היפות, על הטאץ' ליד הרשת, על האומץ, על הכושר הגופני הנדיר, וכל סיפור הטורניר ברמת השרון מרגיש כמו תירוץ נוח.
אין שום סיבה ששחקן כל כך מוכשר, שהיה גבוה בצמרת העולמית בגיל הנוער, יסתובב באזור המקום המאה. אין שום סיבה שלא תהיה לו לפחות קריירת גלעד בלום, ועם הכישרון שלו, גם יותר. לשחק בבית עם תמיכה של 5,000 איש ומול טניסאי מאוד עייף וגם די זחוח, זו חוויה, אבל היא נדירה. זו לא הקריירה. סלע רק בן 22, יש לפניו כמה שנים טובות והגיע הזמן שהעולם ישמע עליו קצת. גם גונסאלס וגם מאסו יוכלו לספק המלצות חמות, ברגע שיפסידו להתבכיין על הקהל, השופטים, מזג האוויר והחנייה.
"יש מלך בישראל וקוראים לו דודי סלע"
3. ביום חמישי, בראיון ל"הארץ", שפך נועם אוקון את מרירותו מקריירה שנתקעה בבינוניות מדכאת, על כל העולם. מסתבר שכולם אשמים. אפילו שחר פאר. "אם היה כאן טניסאי גברים 15 בעולם", אמר בצרות עין, "לא היו מתייחסים לשחר".
"אי אפשר להשוות בין טניס גברים וטניס נשים. זה כמו כדורגל וכדורגל נשים. הרי אין דבר כזה כדורגל נשים. המציאו ספורט שלא ממש קיים", הוסיף בבורות (לידיעתך מר אוקון, הגברת מוד ווטסון זכתה באליפות ווימבלדון ב-1884). רק אוקון יודע למה בדיוק הוא היה צריך לבטל במחי שלושה משפטים את העבודה הקשה של שחר פאר, ומה זה בדיוק קשור לכך שהוא מדורג 186 בעולם, אבל בעובדה שהוא היה שותף שולי מאוד לניצחון על צ'ילה, יש מידה של צדק פואטי.
4. אייל רן היה טניסאי סולידי. להגיד סולידי זה קצת יותר יפה מלהגיד אפור. כל החבטות שלו היו סבירות, הוא הסתובב כמה שנים בסבב העולמי, פה ושם עשה תוצאה לא רעה. סולידי. רק שתמיד היתה תחושה שהוא אוהב טניס קצת יותר משהוא אוהב לשחק טניס. אפשר היה לראות עד כמה הוא מבין את המשחק ונהנה מיופיו, אפשר גם היה לראות שלהתרוצץ על המגרש לא גרם לו אושר גדול מדי. ככה זה כשאתה סולידי. בשלב מסויים נמאס לך מזה. מצד שני, זה מתכון כמעט מוכח לצמיחתו של מאמן גדול.
אפשר להרגיש את הרוח שנושבת בנבחרת הדייויס מאז הפך רן לקפטן שלה. בפעם הראשונה מזה שנים
היכולת שלו להשרות שלווה ועדיין לתת לאינדיבידואליסטים כמו סלע ורם ללכת עם האינסטינקטים שלהם, היא מתנה של ממש. הוא מעורב במידה, מתווכח במידה, לא מתעסק בשטויות ולא יוצא מפרופורציות. את הניצחון הגדול ביותר בקריירה שלו, השיג אייל רן בישיבה על כסא, כשהוא רואה את הנבחרת שלו מוציאה מעצמה הרבה יותר מסכום כל חלקיה, מחזירה את הטניס הישראלי למקום הראוי לו, ובעיקר מרגשת עד עמקי הלב.
נא להמתין לטעינת התגובות
