אריק הילמן וחברים - סיכום עונת הכדורעף
אחרי הקאמבק המדהים של מכבי ת"א שהביא לה את האליפות, יצאנו לאסוף את נבחרת העונה של הכדורעף הישראלי. השחקן המצטיין, השישיה שאיתו, המאמן, וכמובן הקהל, המנצח האמיתי של הפלייאוף
אריק הילמן. שחקן העונה. צילום: אלן שיבר
ועדיין, ביום שאחרי, כששולפים מחברות ומתחילים לסכם, מגיעים לשורה התחתונה עם קבוצה אחת שזכתה בכל התארים והשלימה חילופי שלטון, ובקבוצה הזאת עם שחקן אחד. החברים שלו אמרו, היריבים שלו אמרו, המאמן שלו אמר. אז גם אנחנו. אריק הילמן הוא איש השנה של הענף.
הנימוקים פשוטים. ששה אנשים משחקים כדורעף, תורידו מוסר ושני חוסמי אמצע ונשארנו עם שלושה מנחיתים. בתיאוריה. למכבי ת"א יש אחד. מרטין אפרון, לטובתו ולרווחת הסובבים, כמעט ולא שותף בהתקפה. ואם על קבלן פחות דומיננטי בהתקפה עוד שומעים לפעמים, אצל הדאבליסטית החדשה גם המנחית הראשי (בתפקידו המוגדר), הרנן סורבסקי, מאוד שולי.
צירוף נסיבות שהשאיר את הילמן בודד בצריח, מחזיק במופע יחיד לחץ התקפי של מועדון שלם, רץ לשים קרח על הבירכיים, וחוזר לעבוד. כישרון היה שם תמיד, אבל השנה הוא התפוצץ גם בזמן אמת, ובגיל 22 הכתיר את הילמן רשמית לשחקן המשמעותי בליגה.
גם מאמן העונה מסיים את המירוץ כמועמד יחיד. כל מה שנאמר על הילמן, ועוד, מנמק גם את כהונתו של זהר בר נצר.
כדורעף, אולי פרט לפוטבול אמריקני, הוא המשחק הכי קבוצתי בעולם. בר נצר לקח את התיאוריה כמה צעדים קדימה, הרכיב שלם שעולה משמעותית על סך חלקיו, הצליח לחלץ את הקבוצה שלו מהשלולית שמתחת לקרקעית הבאר, ופיקד על קאמבק נדיר בדרך לדאבל הסטורי.
נועם כץ, מאמנה הצעיר של הפועל מטה אשר, מעצמת על במיל', שחזרה השנה לצמרת הגבוהה, הרוויח ביושר את תואר הסגנית הראשונה.
בר נצר, קאמבק נדיר
צילום: עדי אבישי
השישיה הראשונה והמילה האחרונה
ניקולס אפרון, הארגנטינאי של מכבי ת"א, נמנם קצת בתחילת הפלייאוף, אבל היה ונשאר המגיש הטוב ביותר שהתארח כאן אי פעם. שחקן שיכול להשתלב בשלווה בליגות הרבה יותר משוכללות משלנו. בנוסף לאצבעות, האיש מביא איתו נוכחות יוצאת דופן, שהקרינה על קבוצה שלמה.
גם במשבצת הזו, הפייט, אם בכלל, הגיע מהצפון הרחוק. עידו כהן, כשהמוזות התחברו, החזיק את מטה אשר צמודה לפיסגה כמעט עד סיום העונה. לזכותו יאמר שלאפרון היו כלים טובים יותר סביבו. אבל לאפרון יש גם דאבל, שמכריע את הקרב.
אלי אפרתי הגיע בקיץ להוד השרון, עמוס תארים מקרית אתא, עם יכולות מוכחות כמנחית הישראלי הבולט של האלף הנוכחי. בחישובים קרים, אפרתי לא הצליח לשמור על האליפות שהוד השרון השיגה בעונה שעברה בלעדיו. אם מסתכלים קצת יותר עמוק, לא הוא האשם. רוב העונה אפרתי עשה את שלו, ובסופו של יום, למרות יכולת חלשה של הזרים, סטניסלב סטויאנוב ואפילו סרגיי ז'יבולוז'ני המאכזב, אפרתי כמעט הביא אליפות.
הרבה קרדיט על אותו כמעט, מגיעות גם לאלכס לאוריאן. הקפטן של הוד השרון, מזקני השבט המקומיים, היה ועודנו אחד משחקני האמצע החשובים בליגה. הוא הבורג המרכזי בחסימה של הוד השרון. השנה זה הספיק רק ליתרון 2 0 בסדרת הגמר, במרחק שתי נקודות מאליפות.
מאחר שעמדת המגיש, כאמור, תפוסה, איליאב דדוש מייצג בהרכב את הפועל מטה אשר. גדל בהפועל כפ"ס, הפך העונה לאבא. קבלן בהגדרה, בפועל הוא יותר מנחית. פלייאוף מצוין שלו הספיק כדי להטריד את הוד השרון בחצי הגמר, עם 12 נקודות ב 58 אחוזים.
עומר רובינשטיין (עם ח"ח ענק לעומר דננברג, שאביו נפטר במהלך סדרת הגמר, על התעלות אישית ומקצועית בפלייאוף) משלים הרכב. הקפטן הצהוב, עוד אבא חדש בסגל, כאן בזכות מכלול שמתחיל באנרגיות שהזרים למכבי ת"א, ונגמר בחסימות שהכריעו את העונה בשניות בהן כל הכסף, אבל כולו, היה על השולחן.
את משרת הליברו, במדרגה משלו מעל הקולגות, מאייש מנהל ההגנה התל אביבית, עומרי שוורץ. האיש הקטן הכי גדול בכדורעף העברי, ועוד בעל מניות בכיר בדאבל. בחור שקופץ ראש אל הפרקט, בולם בגופו כדורים שעפים לקראתו במאה קמ"ש, ונהנה מזה.
ואם כבר מסכמים, מילה אחרונה מגיעה לקהל, הכוכבים הגדולים באמת של הפלייאוף, במובנים מסוימים, או לפחות תגלית העונה. גם אם לא כולם בהכרח נולדו בכדורעף, בלי לעשות מבחנים, ובלי לבדוק מי מכיר איזה חוקים. אלה שהגיעו מבלומפילד, אלה שבאים לעילבון, או חזרו לאולם של מטה אשר. ברוכים הבאים. היה כיף, תבואו שוב.
תגלית, אוהדי הכדורעף בארץ
צילום: עדי אבישי
נא להמתין לטעינת התגובות
