בונדר: אבא תמיד אומר לי 'אל תשכח, רוסים לא נשברים'
מגן הפועל ת"א חזר השבוע לאימונים. שוב חזר. בראיון מצמרר הוא משחזר 15 חודשים של סיוט מתמשך, צבאי, נפשי ובעיקר רפואי, אבל גם שומר על אופטימיות. אחרי כל מה שעבר, רק דבר אחד מפחיד אותו: הרגע בו ילבש שוב את החולצה האדומה: "אני בן 21, אבל לפי התיק הרפואי אני בן 80". מונולוג כזה כבר מזמן לא קראתם
העיניים הירוקות של דני בונדר נוצצות. חיוך הנצח שלו תלוי על שפתיו ומשווה לסיפור שלו נופך של אגדה. אתה מחפש סדקים בקול, אבל לא בטוח אם מדובר בשרידי מבטא או בקול נשבר.
בונדר חזר השבוע לאימונים, אבל גם הוא לא יודע לכמה זמן. כבר שנה ורבע שהקריירה של המגן היא עניין למיסטיקנים. אולי מישהו מהם יוכל להסביר מה קרה פה. ערב רב של מרעין בישין, עשר המכות במהדורה אדומה, בעטיפה מתוקה. אם יש מישהו שלא מגיע לו זה דני בונדר, פשוט לא מגיע.
זה דווקא התחיל בבסיס חיל האוויר בו שירת, לפני שנה ושלושה חודשים, קצת לפני נסיעת הנבחרת הצעירה למולדובה, ספטמבר .2007 "היה לי קטע של מפקדת שלא אהבה כל כך את זה שלא באים לבסיס," הוא מתחיל. אחר כך לא נפריע לו כמעט לדבר. הוא שוטף, מרתק, רהוט, אפילו שנון עד כמה שאפשר עם סיפורים כאלה.
"לפניה
"באחד הימים שהיא לא היתה, היא ביקשה שאתקשר אליה כשאני הולך. ניגשתי לפקידה והודעתי לה. בגלל שלא התקשרתי אליה היא החליטה שלא הייתי בבסיס בכלל, עשתה לי משפט והכניסה אותי למעצר בבסיס. דווקא היה נחמד, זה כמו ריתוק, אבל בשביל כדורגלן זה כלא. הייתי צריך לטוס עם האולימפית, אבל קיבלתי את גזר הדין".
החיסול הזמני של הקריירה הבינלאומית של בונדר עוד היה המתאבן. הרע עוד לפניו.
שבוע וחצי לאחר השחרור מהמעצר נסעה הפועל ת"א למשחק חוץ בכפ"ס. בונדר היה בהרכב. "אני זוכר שכפ"ס יצאו להתקפה מצד שמאל. לירה קיבל את הכדור וקצת ברח לו. הגעתי לגליץ' ובהמשך הריצה שלו הוא נתקע בי עם הברך בלסת. התעלפתי. כשקמתי הבנתי שמשהו זז לי בפנים. אני לא יכול לפתוח את הפה, לא יכול לסגור. הרגשתי שמשהו לא בסדר".
"הגעתי לבית חולים, עשו לי סי.טי מוח ולא מצאו כלום. שוחררתי הביתה. למחרת התעוררתי עם כאבים שאני לא מאחל לאף אחד. כשאני פותח את הפה אני מרגיש שיש שם חול, הכל מרוסק. נסעתי לצילום פנורמי ושם ראו שיש שבר, שעד היום די מפריע לי".
ואז?
"נעלו לי את את הלסתות. ברזלים על השיניים, ועם גומיות מחברים את הלסתות כדי שלא אוכל לפתוח. אכלתי מרקים במשך חודש וחצי בערך. אפילו מבשר עשיתי מרק. אכלתי עם קשית, קטע שאני לא מאחל לאף אחד."
ומה שנכנס כנוזל, יוצא כנוזל.
"על הפנים. הורדתי הרבה כי כשאני לא אוכל אני מוריד הרבה".
בונדר חזר אחרי חודש וחצי של היעדרות. גיא לוזון הוחלף באלי גוטמן, אבל המזל הרע התיישב לו על החיים בלי לזוז. "הגיע שוב משחק נגד כפ"ס, סיבוב שני. אני מגיע למצב של הרמה, בא להרים והרגל נתקעת לי בדשא. אני מסובב אותה ומרגיש שמשהו לא טוב קרה, הסתובבתי עם כל הגוף על הרגל".
"הייתי בטוח בהתחלה שנשברה לי הברך. רעש ממש של שבר. ישר הבנתי שקרעתי רצועה. אמרתי לרופאים שאני לא רוצה ניתוח ולא רוצה כלום. לא היה לי כוח לזה. הבנתי מה חומרת הפציעה ולא רציתי ללכת לחצי שנה של ניתוח קשה ושיקום".
מה זה קרע בצולבת מבחינת חיי היום-יום?
"זו לא היתה רק צולבת. למעשה, הברך שלי היתה מרוסקת. כשחזרתי לשחק, רופאים אפילו הגדירו זאת כנס. גם קרעתי שני מניסקוסים, גם את הצולבת, גם את הרצועה הפנימית וגם שבר בסחוס. במצב כזה אתה הולך ימינה והברך הולכת שמאלה. מדרגות זה ממש בלתי אפשרי. אתה צריך להתרכז איפה אתה שם את הרגל. בלי רצועה צולבת החלק העליון של הרגל והחלק התחתון לא מחוברים. כשאין לך את זה, הברך הולכת לכל הכיוונים בלי שתשלוט על זה. אלה לא חיים של אדם רגיל. אתה צריך להתרכז, לחבוש אותה כדי שלא תיפול."
איך היה השיקום?
"השלמתי עם הפציעה מהר ולכן השיקום הפתיע אותי לטובה. צריך לקבל את זה כמו שזה. אם אבכה זה לא יעזור לי. זה גם מה שעזר לי לחזור לשחק. עברתי את השיקום בקליניקה של הפיזיותרפיסט שלנו, רונן צפריר, כל יום אצלו בכפר שמריהו. שלושה ימים הייתי בבית ויום אחרי חזרתי לראשל"צ, לדירה שלי, וההורים שלי עשו משמרות כדי לעזור לי".
"היינו נוסעים כל יום לרונן, לפעמים שעה, לפעמים שעתיים, לפעמים יותר. ככה העברתי חצי שנה. הליכות וריצות, וקדימה ואחורה ועל הצד. חוץ מאשר על הידיים, הלכתי לכל הכיוונים. דרשתי מעצמי הרבה. אני עושה הכל מהר, לא רוצה לחכות. את מחנה האימונים באיטליה, חמישה חודשים אחרי, עשיתי כי רציתי".
במהלך השיקום עבר בונדר טראומה קשה. את ביברס נאתכו הוא מכיר מגיל .15 רק כשהגיעו לפנימיה של הפועל ת"א בהוד השרון התברר להם שהם שכנים, איזור הר תבור. בונדר מגזית, נאתכו מכפר קמא. זו חברות אמת. בונדר לא מהסס להרים טלפון לביברס, לקבל אישור לדבר על אותו יום חמישי ארור במערב ראשל"צ. ביברס מאשר.
"התכוננו לארוחת צהריים. אבא של ביברס, אכרם, שם את הדברים על השולחן לקראת הארוחה. אכלנו, ואחרי כמה זמן הוא החליט לצאת להליכה. הוא היה אצלנו תקופה ארוכה כדי לעזור לביברס. הוא ביקש מביברס להדליק לו את דוד המים החמים ויצא. אחרי משהו כמו חצי שעה אנחנו מקבלים טלפון ואדם אומר לביברס שאבא שלו התעלף. בפארק. אנחנו לא יודעים איזה פארק כי האיש בקושי הסביר לנו.
"דבר ראשון שעשיתי היה לקחת את המפתח של האוטו. אפילו שלא יכולתי לרוץ, רצנו. נסענו לאיזשהו פארק. מאחורינו אנחנו שומעים אמבולנס. מסתכלים במראה ורואים לאן הוא פונה. נסעתי במקום שאסור לעשות בו פרסה, נסעתי באדום, לא חשבתי על כלום. נסענו אחרי האמבולנס וראינו את צוות ההחייאה עושה לו החייאה".
"זה מראה קשה. אתה מכיר אותו שנים ועד לפני שעה הוא דיבר איתך וצחק איתך. לא ידעתי מה לעשות. הייתי צריך להרחיק את ביברס משם, להרגיע אותו, ומצד שני לקבל קצת מידע כדי לדעת מה הולך. הוציאו אותנו באמצע החיים לדבר כזה. למרות מה שעברתי בחיים, זה היה גדול מדי. הייתי צריך להיות שם בשביל ביברס."
לכל אורך הדרך אתה לא פורץ בבכי?
"מנסה שלא. מנסה להיות קר רוח, לא יכולתי להתפרק. קשה לי לבכות. השנה נפטר גם סבא שלי, יורי, אליו הייתי קשור מאוד, אדם מאוד חשוב בחיים שלי, ואז זו היתה באמת הפעם היחידה שפרצתי בבכי. תחושה שכבר לא הגיוני מה שאני עובר השנה".
בונדר חזר, עשה את מחנה האימונים. למרות הרצון הגדול שלו, הברך עבדה בקצב שלה, גם השיקום. "הברך סימנה לי לאט-לאט, שלא אמהר כמו שאני אוהב. ישבתי בבית עוד איזה חודש. עשיתי MRI חוזר והכל נראה תקין. כשאין לך סחוס, יש מגע בין העצמות והכאבים לא נעימים."
אין עדיין סימני שבירה, נכון?
"אבא שלי תמיד אומר לי 'אל תשכח, רוסים אף פעם לא נשברים.' אף פעם לא נשברתי. יש לי משפחה, שבקטעים כמו שאני עברתי היא מאוד חשובה. גם החברה שלי, שקד, עשתה בשבילי דברים ענקיים."
בונדר שולב במשחק בסיבוב הראשון באשדוד. במשחק בנתניה, שבועיים לאחר מכן, כבר היה שחקן הרכב. "היה לי משחק לא רע, חזרה די טובה. הגעתי הביתה, התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר. קמתי בראשון בבוקר, הלכתי לאימון, הגעתי חצי מת. הרגשתי שזו שפעת. אמרו לי שבגלל שלא שיחקתי הרבה זמן היה עומס על הגוף והוא קצת חלש. אמרו לי ללכת הביתה, לנוח יום אחד.
"בערב החום כבר עלה ל-40 וחברה שלי אמרה לי שחוץ מלבית חולים אנחנו לא הולכים לשום מקום. נסענו לתל-השומר. באותן השעות הברך שלי התחילה לעשות כל מיני בעיות. היא הגיעה לנפח שאפילו אחרי הניתוח היא לא היתה ככה. משהו מפחיד. חשבתי שאולי יש לי איזו דלקת או משהו. אחרי ניתוח כזה תמיד יש דלקות. לא יכולתי ללכת ולא יכולתי ליישר את הרגל. עשו לי בדיקות דם ובבוקר שחררו אותי. הגעתי לבית חולים העמק בעפולה, שם עזרו לי בצורה שלא תיאמן. הגיעו תרביות דם מתל-השומר, ואז התברר מה קורה - חיידק בדם."
איך היית?
"החום הכי גבוה שלי היה .40.3 פינה אותי אמבולנס מרוב שלא יכולתי אפילו להיכנס לאוטו. כאבים בכל הגוף, הייתי משותק. בבית החולים ניסו להבין מאיפה החיידק בא כי הוא יכול להגיע גם ללב, וגם לעיניים וזה בלאגן. זה לא חיידק אלים, אבל אם לא מגלים אותו בזמן אתה יכול להגיע לבית חולים במצב שלא נשאר הרבה.
"הרופא שבדק אותי אמר לי שהוא חייב לפתוח את הברך כדי לבדוק, כי אם לא נעשה את זה, אני במצב של סכנת חיים. פה גם אבא שלי ואח שלי קיבלו את זה ממש קשה, מה פתאום סכנת חיים. ניסיתי לשמור על קור רוח ולהאמין שאצא גם מזה. התחלתי להיכנס לכל הבדיקות, בכל הגוף, מכף רגל ועד העיניים, לב וכליות. לא מצאו כלום עד שבימים האחרונים הבינו שזה בא מהברך והחיידק נכנס אז לגוף בחדר הניתוח".
התייאשת?
"שמע, אם מישהו פותח את התיק הרפואי שלי, אדם בן ,21 הוא חושב שאני בן .80 אמרתי שברגע שזה ייגמר, אני רוצה לנוח, לחיות, להתחיל את החיים ולא להרגיש כמו אדם חצי מת. מה שעברתי, אנשים בני 80 לא עברו. ואני עברתי הכל בשנה ורבע. בסוף הבנתי שזה לא בהכרח מהכדורגל, שזו מחלה, לא משהו שקרה במשחק."
שישה שבועות חי בונדר עם צנתר בווריד, ישב בבית והזרים ממנו לגוף אנטיביוטיקה. איבד תיאבון ו-12 ק"ג. החיידק חיסל לו את השרירים.
עוד לא עשית פעולות מנע?
"עדיין לא, אבל מחכים לי כל מיני חברים שסידרו לי ללכת לרב ההוא וההוא. אעשה את זה בתקופה הקרובה. כל מיני אנשים קונים לי כל מיני שרשראות, צמידים, סרטים אדומים."
אתה מרגיש שיש עליך קללה?
"האמת שאני מרגיש שיש עליי הכל, גם עין. לפני שבועיים אמרתי בצחוק לחברה שלי שאולי אם אחזור בתשובה החיים שלי יזרמו קדימה בלי תקלות."
אתה מתאר לעצמך את המשחק הראשון שתעלה?
"האמת שלא. אני פוחד לחשוב."
אופטימי?
"תמיד. אם עברתי את מה שעברתי עד היום, אני מאמין שאוכל כבר לעבור הכל".
עדכוני ספורט לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
