 |
/images/archive/gallery/738/322.jpg גולדן שאוורס במחלקת הקריאיטיב
אורי פינק  |
|
|
| כולנו עבדים, אפילו, שיש לנו כזה, כאילו |
|
| עבדות 2007: מאחורי הפאסון של עולם הפרסום מסתתרים הסיפורים של מעמד העבדים: הקופירייטרים שמוכנים לעבוד 16 שעות ביום ובחינם - רק כדי להכנס לתחום |
|
|
|
 | דפדף בברנז'ה |  |
|
נאווה רן
2/4/2007 12:28 |
|
|
|
|
|
|
|
את ז' (קיצור של זאביק) פגשתי בבית קפה באבן גבירול. אני מלצרתי והוא היה מנהל משמרת שרוצה להיות פרסומאי. לא אשכח איך סיפר לי שהלך ממשרד למשרד, ביקש ללמוד את התחום ואולי אפילו, אם תרצה השם, לעבוד בו. אמנם בלי ניסיון, בלי תיק עבודות אבל עם מוח מבריק כסופת ברקים.
ואני אז תמה ונקיה מזרע הפורענות הפרסומי, לא הצלחתי להבין איך אף אחד לא תופס בשתי ידיים אדם מלא חשק ודרייב כמו ז' ולוקח אותו לעבודה. הוא סיפר לי על סלב מפורסם מהתחום שבבעלותו משרד מפורסם מפרסומות, שהתלהב ממנו אבל לא היה מוכן לשלם לו.
ז' הציע להביא שולחן וכסא מהבית ולשבת מחוץ למשרד של הבוס, במסדרון, אפילו בלי כסף. הבוס הסכים וקיבל את ז' לעבודה ללא שכר או תנאים אחרים, רק כדי ללמוד את התחום. התחום המדובר, אותו תחום תָחום ומתוחם ומתחכם הלא הוא תחום הפרסום הביצתי, בו זונות של קריאייטיביות מנוצלים ומועבדים ברגעים אלה ממש.
כפרוצת בריפים עם ניסיון של 3 שנים בפתיחת רגליים קריאייטיבית, נדרשתי לרגל החג, לספר על העבדים הנוצצים השוחים יחדיו בסחלע של הביצה הססגונית. לדאבוני אין לי מה לחדש בנוגע לעבדות בעולם הפרסום, זו חדשה ישנה ומיינסטרימית.
ידוע כי עובדי התחום על כל מחלקותיו, טוחנים שעות עבודה בזויות והזויות, ונדרשים לשים את כל מה שנכנס תחת הכותרת: "חיים" בצד. ולא חשוב אם את בהריון, או אחותך מתחתנת, או אתה עובר דירה. הרוח המנשבת במשרדי פרסום תמיד מבשרת על רעה המתקרבת. בריף כבד שעומד ליפול, מודעה מהיום להיום, או סרט מבצע שמחר עולה בערוץ 9.
ההיסטריה על פניהן המתוחות
והנפוחות (מבכי) של התקציבאיות בנות העשרים פלוס, גורמת לי לחוש כקרדיולוגית בכירה באיזה E.R דה-לה-שמעטא וכי על שולחן הניתוחים שוכב חולה עם לב פתוח שחייו תלויים רק בי. אם לא אעביר את הסטורי בורד כרגע, הלב יפסיק לפעום והחולה ימות.
אך היציאה המוגזמת מפרופורציות לא באה לידי ביטוי רק בשעות העבודה המרובות, אם כי פוגעת גם בכּוּשֶלהָכּיס שלנו.
את דרכי התחלתי במשרד שהיה קטן מידי כדי להכיל על דלתו את שמות שני השותפים בו. השתכרתי משכורת שכבר אז היתה לא חוקית על פי בית הדין לעבודה, אבל הייתי בוגרת הבצפר ורציתי לאכול את כל העולם עם היצירתיות הנשכנית שהיתה לי. בכל מחיר.
במשך שלושה חודשים תיזזתי את ישבני היצירתי באפּן ספייס מושקע תמורת סכום שאם אני אכתוב אותו כאן, הוא יהיה כה קטן שלא תצליחו לקרוא אותו. מדובר במשכורת שאי אפשר לגמור איתה כלום ובטח שלא להתחיל.
אבל לא נתתי לעצמי את הפריבילגיה לבכות, מאחר ומנגד עמד חברי הטוב לספסל הבצפר, אחרי שהתקבל בזכות כישרונו האדיר למשרד של מליינים, כזה שקובע את הטון והסגנון של הפרסום הישראלי. משרד מושמץ מקנאה ומנקר עיניים שמתחת לשלט "חניית מנכ"ל" עומדת לה יגואר מאיימת. לא כזו מהסרטים של נשיונל ג'יאוגרפיק, יגואר יגואר.
אלף שקלים חדשים לחודש קיבל ידידי במשרד המדובר. במשך שלושה חודשים היה הולך לבנק ומפקיד אלפיה. אחרי שייצר מספר קמפיינים שעיטרו את המסך המרושע, שילשו לו את המשכורת. אם תעשו את החישוב, תשכילו להבין שזה אפילו לא מספיק להעביר את היגואר טסט.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/738/322.jpg
 |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
כולם עושים את זה
|
|
|
 |
|
|
|
משרד פרסום הוא עסק ריווחי. מיליונים של דולרים מתגלגלים בכל יום בין רגליהן החטובות של מנהלות לקוחות מרושעות וזה קורה אפילו במשרדים האלה עם השלושה שמות, שאיש לא שמע עליהם. אין שום פרופורציה בין הרווחיות של עסק כזה ובין הנצלנות הפיננסית שהוא לרוב מזוהה איתה. מדובר בקמצנות מרושעת ודורסנית שמריחה כמו סרט מאפיה ומסריחה כמו גזים שרק פרסומאים פלצנים יודעים להפליץ.
חיידק ההפלצות פוגע בכל עובדי הפרסום. כבר פגשתי לא פעם אנשים יצירתיים וטובי לב, עם ניצוץ בעיניים וחיוך על (כל) השפתיים, שהפכו בין שנתיים-שלוש שנות עבודה במשרד פרסום לעוקצניים, מרירים וחסרי סבלנות. עבודה שגרתית יומיומית בסביבה רדופת שטנים של כסף ובוסים שבמקום אישונים יש להם דולר בעיניים, כנראה לא עושה טוב לאף אחד. נסיוני דל בתחום אבל אני כבר יודעת שטובי הלב לא מחזיקים מעמד. לעומתם, הכלבים והנבלות מתקדמים בקלות בלתי נסבלת.
כולם עושים את זה, מהגדולים עד הקטנים, בגלובליות מרשימה. חשוב לי להזכיר בשנית, שמדובר בעבירה על החוק. לשלם אלף שקל לחודש זה כמו לחצות קו הפרדה במהירות מופרזת. עבריינות לשמה. זה נושא שראוי לתחקיר בבתי המשפט והדיינים. (הו, אילנה).
הנזקקות של אנשי הפרסום להתפרנס מיצירה ויצרים היא חסרת גבולות. זו קרקע כה פוריה לניצול פרסומאים טו בי.
פעמיים בשנה, מסתיים עוד מחזור של קופירייטרים מורעבים לפרסום. כפטריות אחרי אנטיביוטיקה שפג תוקפה הם צצים מאחורי שולחנות ומסכים ומוכרים את נשמתם תמורת חצי שקל ושש עשרה שעות של עבדות. אם בעלי משרדי הפרסום היו צריכים להתייצב בבית המשפט לעבודה ולתת תשובות, אני לא בטוחה שהם היו מצליחים להעביר את המסר.
ההשפלה והיחס העוין לא באים לידי ביטוי רק בשכר הרידיקילס. לא אפתח עכשיו את דעתי על משרדים ידועים שמתרברבים ביחס המשפיל שלהם לעובדים. אם אספר לכם על התקציבאי שקיבל וואחד יריקה מהבוס שלו בעודו ישוב במשרד ועובד, לא יהיה לי על מה לספר בפעמים הבאות. כולי קופירייטרית, אני צריכה להתפרנס ממשהו. חג שמח ומשוחרר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
