עץ הרימון נתן ברוק
בהופעה של עינב ג'קסון כהן ונעם נבו, יוצאות רימון מבטיחות, הרגש של כהן גבר על השנינות של נבו
תוסיפו להן את עינב ג'קסון כהן ואת נעם נבו, שהופעתן המשותפת היא התירוץ לנבואה האופטימית הזאת, גזרו ושמרו. הבנות האלו ירכיבו תוך כמה שנים את גרעין היוצרות המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית, ובצדק.
אבל יש גם חדשות פחות טובות: חרף הכישרון של השתיים, בהופעה הספציפית הזאת היה קשה להימנע מתחושה קלה של חלטורה. הסיבה לכך לא הייתה נעוצה בהן, אלא דווקא באורחים המכובדים שבאו לחלוק להן כבוד מפוקפק משהו.
נעם רותם נראה תלוש וקפוא כקרח (9), ותרומתו לשירים הייתה מזערית. המורה לשעבר מרימון יהודה עדר לא שיפר את המצב. הוא אף הגדיל לעשות והצהיר לפני ג'אם מיותר של כל הארבעה שהוא היה נגד הרעיון. ובצדק.
נבו לא עומדת ברמה
ההופעה עבדה טוב יותר דווקא ברגעים הפשוטים שבהם כהן ונבו ניגנו משיריהן היפים, יחד ולחוד. כהן, ישובה ליד הפסנתר, תספורת האפרו שהקנתה לה את הכינוי ג'קסון לא מסגירה את טעמה המוזיקלי האמיתי.
נבו אוחזת בגיטרה אקוסטית גדולה מכפי מידותיה הצנומות, חנוטה בז'קט שמדמה אותה לגרסה החייכנית של רונה קינן. השילוב ביניהן טבעי, אבל לאט לאט נחשפים הפערים. כהן אומרת "אנחנו נורא מתרגשות".
נבו עונה "אני לא מתרגשת", וחבל שכך. שיריה של נבו חביבים ומשעשעים, אפילו שנונים לעתים, והיא מבצעת אותם בחן, אבל כמעט ללא רגש. כהן, זמרת מיומנת פחות ממנה, אמנם מזייפת פה ושם, אבל את הרגש
המאופק והמדויק שהיא משקיעה בכל שיר אי אפשר לזייף.
ובקרב בין הטכניקה לרגש, הרגש לוקח בהליכה. השירים המצחיקים של נבו על השימוש הנפוץ בשמו של ישו או על התחברות לכבלים פשוט לא עומדים באותה הרמה עם "עץ נופל ביער" ו"קור כלבים" של כהן.
לעינב ג'קסון כהן יש כל מה שדרוש כדי להיות היוצרת הגדולה הבאה: היא פסנתרנית מחוננת, הטקסטים שלה מסמרי שיער, הלחנים שלה מורכבים להפליא אך עדיין מאוד נגישים, והיא זמרת רגישה ומרגשת. יש בה שילוב נדיר בין הווירטואוזיות של שלומי שבן והרגישות המצמררת והפוצעת של אביתר בנאי. חסרה לה רק היכולת לבחור שותפים שלא ייעלמו בצלה.
עינב ג'קסון כהן ונעם נבו מארחות את יהודה עדר ונעם רותם, לבונטין 7, תל אביב, 17 בינואר 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
