ביג בן: מגרפומנים של מלחמה ועד כוכבים בתיאטרון

המלצה חמה על "הנפש הטובה מסצ'ואן" ועל השיר החדש והיפיפה של שולי רנד, הצצה בטרחנות המייגעת של לפיד ותמיר וגרפומניה מייגעת ברגעי מלחמה. מנחם בן עם תובנות השבוע

מנחם בן | 30/1/2009 7:33 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אולה שור סלקטר
אולה שור סלקטר צילום: אריק סולטן

אגם רודברג הייתה כאן

גם אגם רודברג הייתה בקהל בהצגה שהייתי בה (עם נער יפיוף, אולי אחיה?) . עכשיו אולי יואילו גם אנשים צעירים שלא כל כך מתעניינים בתיאטרון לקרוא את הקטע, ואולי חלק מהם יצליחו לא להחמיץ את הפלא.

כי באמת, עברו כבר כמה ימים מאז ראיתי בהקאמרי את "הנפש הטובה מסצ'ואן", הצגה מוזיקלית של ברכט, ועדיין טעם התענוג הגדול מחלחל בי, ומזכיר לי שאולי אין, אין, אין דבר כיפי יותר מתיאטרון במיטבו. בעיקר ברכט עם פזמונים.

מדובר בהצגה שעיבד וביים אודי בן משה (על פי תרגומו המצוין של שמעון זנדבנק), עם מוזיקה מקורית ונפלאה במיוחד של קרן פלס ותשעה שחקנים מדהימים ומושלמים, שאני

חייב לציין את כולם בשמותיהם: דרור קרן, אולה שור-סלקטר, אלון דהן, רובי מוסקוביץ', יניב ביטון, אודליה מורה-מטלון, דקלה הדר, הילה סורג'ון-פישר ואסף פריינטא, שכולם משחקים בווירטואוזיות מצחיקה ומענגת להפליא כמה דמויות.

הנפש הטובה, אגב, היא זונה, שהפכה לבעלת חנות טבק, ונוהגת בחסד באינספור המסכנים והנוכלים הסיניים המקיפים אותה בעיירה הקטנה סצ'ואן שבסין הטרום קומוניסטית. הכסף ותאוות הכסף מפעילים כאן את כולם בהיררכיה הקפיטלסיטית האומללה שברכט שנא כל כך. אבל מה זה חשוב על מה מדובר כאן? מדובר בברכט ובאודי בן משה (שבחר את כולם), וזה צריך להספיק. רוצו לראות.

מצמרר ביופיו הטרגי

ועוד פלא יצירתי: שיר חדש ברדיו, מצמרר ביופיו הטרגי, של שולי רנד, "המשורר", על יחסיו הטראומתיים עם חנוך לוין ועל המריבה שהייתה להם על שפת הבריכה (בטח גורדון) בעניין אלוהים.

שולי רנד - המשורר

שולי רנד אמר שיש אלוהים וחנוך לוין אמר שאין: "זאת הייתה דעתי, לא הייתה לי ברירה/ בינינו לפתע תהום נפערה/ אני הצבעתי לשמים/ אתה צללת במים/ כשאמרת לא / אני אמרתי כן/ ואם אמרתי יש/ אתה צחקת כן".

זה כמעט נגמר במכות, שר רנד. אבל בסוף השיר קורה משהו אחר: שולי רנד בא לבקר את חנוך לוין בבית החולים שבו היה מאושפז לפני מותו: "שנינו ראינו אותה התמונה/ מעל לראשך מוטלת שכינה/ ופחד נורא ואיום/ כשאתה נרעדת פתאום". לוין ידע שהוא עומד למות. שולי רנד קיווה שלא: "והתחננתי לא/ אתה ידעת כן/ סע לשלום/ אתה ענית אמן". האם לוין התחיל להאמין באלוהים לפני מותו?

שיא הטרחנות

מי שהציץ בהתכתבות הטרחנית והמייגעת להפליא, שהתפרשה על פני חמישה עמודים בערך ב"ידיעות אחרונות" בין יולי תמיר ויאיר לפיד, יכול להבין שלשני האישים האלה אין מושג ירוק על מה שצריך באמת לעשות כדי לתקן את מערכת החינוך החולה שלנו.

גרפומניה מעופרת יצוקה

אחד העונשים הקבועים בכל מלחמה ממלחמות ישראל בעשורים האחרונים הוא מבול הגרפומניה של כל מיני משוררים מוחים, מאהרן שבתאי ומאיר ויזלטיר עד רועי צ'יקי ארד וכל מיני משוררים שאילנה המרמן ציטטה לטובה מתוך האנתולוגיה האנטי מלחמתית "לצאת" במוסף הספרותי האחרון של "הארץ".

לכן אני מתנגד בהחלט לרוח שהשתמעה מהקטע שכתב שי להב במוסף זה בשבוע שעבר (ושגרר מבול תגובות באינטרנט), ולפיה ראוי למוזיקאים הישראלים להפסיק את "שתיקת השפנים" ולמחות על "הזוועה ההומניטרית" בעזה.

למה לצרף גם את המוזיקאים לעדר הקרנפים, הרצים למחות בנוסח הכי אפיגוני על כל מלחמה, גם כשמדובר במלחמת הצלה על נפש ילדינו ממש? למה להפוך את המוזיקאים לתועמלנים שטוחים בנוסח גדעון לוי?

מין ב"הארץ"

ב"הארץ" מאחדים את הכתיב, קראתי. אולי בהזדמנות זו כדאי להסביר לכל הכותבים שם "מין" (סוג) כותבים ביו"ד ולא בלי יו"ד. כי השגיאה הזאת חוזרת שוב ושוב. ומתי כבר יסביר מישהו לאהוד ברק שלא אומרים "רושות הממשלה" אלא "ראשות הממשלה"?

אהוד ברק, מועמד לראשות הממשלה
אהוד ברק, מועמד לראשות הממשלה צילום: ראובן קסטרו

שיגעון של בת

מייקל גרינברג הוא סופר יהודי אמריקאי, וגם מבקר ספרות בעל טור קבוע ב"ניו יורק טיימס", שבתו לקתה בשיגעון כשהייתה בת חמש עשרה וחצי, "כאילו כישוף אחז אותה". גרינברג כתב על כך ספר מצוין בעל שם לא מוצלח, "רדי מהר, שמש", שהופיע זה עתה בסדרת תעודה בעריכת אילנה המרמן (עם עובד, תרגום: מיכל אלפון).

ומאחר שלי עצמי קרה סיפור דומה מאוד, קראתי את הספר בעניין גדול במיוחד: גם לי יש בן שלקה בשיגעון, ובדיוק באותו גיל, כשהיה בן חמש עשרה וחצי, גם הוא בבת אחת ובלי כל סיבה נראית לעין, ויצא מזה תודה לאל (לאחר שלושה התקפים בהפרש של שלוש שנים זה מזה). גם בתו של גרינברג, סאלי, השתקמה לאחר שלושה התקפים. בהבדל אחד: היא מעולם לא הפסיקה לחלוטין לקחת תרופות, בניגוד לבן שלי. ולכן, מותר לומר, שאף פעם לא הותר לה לחזור לחיים באופן מלא.

ובאמת מפתיע, ואולי לא כל כך, עד כמה גרינברג לא מוכן לסטות כהוא זה מהוראות הרופאים, למרות שהוא בהחלט מתקומם נגדן, ועד כמה כל מסכת השיגעון של בתו הצעירה, ממש כמו מסכת השיגעון הוותיקה והמדכאת במיוחד של אחיו המבוגר, שגם בו הוא מטפל, נתונה לגמרי למה שגרינברג עצמו מגדיר כ"כתונת הכפייה של התרופות".

מעניין שאני עצמי השתמשתי בדימוי זה ממש, "כתונת המשוגעים של התרופות", כשכתבתי על כל העניין לפני כמה שנים. כי נכון שכבר הפסיקו להשתמש בימינו בכתונת המשוגעים, אבל התרופות עושות אותה פעולה באופן כימי. כופתות את הנפש ואת הגוף. זה הכרחי לפעמים בשלבים מוקדמים. זה מיותר להחריד אחר כך.

באחד מרגעי השיא של הספר מתאר גרינברג איך החליט לקחת בעצמו את התרופות האנטי?פסיכוטיות שלוקחת הבת שלו, כדי להבין בדיוק מה היא מרגישה: "התרופות מתחילות להשפיע עליי - בגלים. אני נאחז סחרחורת ומרגיש רחוק, כאילו אני עומד ליפול מגובה רב. אבל רגלי ממוסמרות לקצה הצוק, כך שסחף הנפילה עצמה מעוכב לאין קץ. אני מרגיש שהאוויר מימי וסמיך עד שלבסוף אני שקוע צוואר בביצה שבתוכה אפשר להתנועע רק במאמץ אדיר. וגם אז רק למרחק של מטרים ספורים". עכשיו הוא מבין מה שאמרה לו בתו האינטליגנטית מאוד, לאחר כמה ימים של טיפול, כשהצליחה להתנסח, "אני מרגישה כאילו ארזו אותי בגומאוויר".

בין לבין מספר לנו גרינברג על התקפי שיגעון ידועים בהקשרים ספרותיים למיניהם: על בתו של ג'יימס ג'ויס, שנגררה על ידיו לאינספור רופאים וטיפולים, או על המשורר האמריקאי הגדול רוברט לואל, שתחת השפעת התרופה האנטי-פסיכוטית כלורפרומזין "לא היה מסוגל להרכיב מילה בת שלוש אותיות על לוח השבץ נא". יש נחמה בשיגעון מפורסמים.

הבעיה של הספר הזה, הכתוב להפליא ומתאר בנאמנות מוחלטת (כולל וידויים קשים) את מהלכי השיגעון והאשפוז, כולל מצבים קטטוניים של קפיאת תנועה, למשל, היא שהוא נטול מסקנה. נוגע ממש בקצה האמת, אבל מסרב לבקוע ממנה ומחלוק הרופאים. המסקנה אגב היא שצריך לעשות מאמץ עליון להיגמל מן התרופות, מכולן, ברגע המסוים הנכון.

גרינברג הסתפק רק בהפחתת המינון ולכן דן גם את אחיו וגם את בתו למחלה מתמדת, גם אם מוחלשת, בלי להבין שהשיגעון הוא אומנם מחלה ארוכה מאוד לפעמים, אבל מחלה עם התחלה, אמצע וסוף טבעיים. ואסור לגרור את התרופות מעבר לכך.

השורות הכי יפות בעברית

בַּצַּד הַקָּעוּר מְגַחֵךְ מוּלוֹ/ גַּמָּד הָעוֹמֵד עַל הָרֹאשׁ./ לֹא אֲנִי, הוּא צוֹחֵק לְעַצְמוֹ, לֹא אֲנִי.

דן פגיס יושב לשולחן הערוך, מתבונן בחדות הטארגי-קומית האופיינית שלו בסכו"ם , ובין השאר בדמותו הכפולה המשתקפת על הכף משני צידיה -  "כמו בראי  של יד. /בצד הקמור ממצמץ מולו/פרצוף נפוח של גומי/ממהר להפוך".

כן, כולנו לפעמים גמדים העומדים על הראש או פרצופים נפוחים של גומי, ולא רק בהשתקפות מיקרית על הכף. אגב, לצורך האימות הפיזיקלי (כי שכחתי את דיוקו של העניין), לקחתי כף והסתכלתי על עצמי . אכן, בצד הקעור מתקבלת דמות הפוכה, ובצד הקמור דמות נפוחה (מתוך "סכו"ם", "כל השירים", מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד).

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים