רכבת ההפתעות: ההצגה הכי משונה בניו יורק
30 אנשי צוות, תזמורת, תאורנים, שלל תלבושות משתנות ובעיקר במה שהיא בעצם אינספור קרונות של רכבת תחתית ולא מעט רציפים. כתב מעריב התלווה לצוות ההצגה הכי מוזרה שנתקלתם בה: כזו שמתנהלת בתוך הסאבוויי של ניו יורק ונעה יחד עם הנוסעים ההמומים. האמרה "כל העולם במה" מעולם לא נראתה רלוונטית יותר
מי שהיה ברכבת התחתית של ניו יורק אחרי שעות העבודה יודע שלא מדובר במקום סימפטי במיוחד, קל וחומר אם אתה לבד. אלא שמה שנשמע כמו מפגש סודי לצורך קיום עסקה בעלת אופי פלילי מהסוג שהסאבוויי המפורסם כבר ראה לא מעט ב-105 שנות קיומו, הוא לא יותר מהזמנה להצגה. "IRT - טרגדיה בשלוש תחנות", זהו שמה של אחת ההצגות המעניינות והייחודיות ביותר שהתקיימו אי פעם בניו יורק, ושנערכת כולה בין ובתוך קרונות הרכבת התחתית, על הקו שבין ברוקלין בדרום לרחוב 125 של מנהטן בצפון.
אז נכון שהופעות של זמרים, רקדנים וסטנדאפיסטים לעת מצוא בין קרונות הרכבת הם דבר שהתושבים המקומיים כבר מזמן התרגלו אליו. אלא שבמקרה הזה הרי שלא מדובר במופע שנמשך על פני תחנה או שתיים לצורך גיוס תרומות, כי אם בהצגה של ממש. לא פחות מ-30 אנשי צוות, תזמורת של ארבעה נגנים, שני אנשי תאורה, תפאורה מתחלפת ושלל תלבושות שמשתנות במהלך לא פחות משעתיים של הצגה המבטאת בצורה המוחשית ביותר את האמרה הגורסת כי "כל העולם במה".
ב-20:30 בדיוק אנחנו נפגשים בפיצריה מקומית באחת השכונות החשוכות של ברוקלין. "אם לא תגיעו עד רבע לתשע תאבדו את מקומכם", הזהירו אותנו מראש. אנחנו מביטים אחד בשני כשותפים לדבר עבירה, כמו חבורת צעירים סוררת שהולכת לקחת חלק במופע מחתרתי שאיש לא יודע היכן יתחיל ואף אחד לא יודע כיצד ייגמר. ואנחנו הרי באמת לא יודעים היכן נמצא את עצמנו בעוד למעלה משעתיים, בקווינס, במנהטן או אולי בכלל בלונג איילנד.
"רבותיי, הקשבה בבקשה", מודיעה לפתע אחת מנשות הצוות לכל הנוכחים שממתינים בסבלנות. "בעוד עשר דקות בדיוק תחל ההצגה. אם אתם מעוניינים, יש לכם שתי דקות בדיוק לעצור בחנות הליקר הסמוכה". כך , כמו בטיול שנתי ב-21:00 בערב, אנחנו צועדים ביחד מהפיצריה השכונתית למקום המפגש ברכבת התחתית של ברוקלין. 30 איש בכל הגילים, צעירים ומבוגרים, לבושים במיטב הבגדים, נשים במעילי פרווה, גברים בחליפות, עניבות ומעילי עור. ההצגה אמנם מחתרתית, אך הבגדים מתאימים לברודוויי.
פירושם של ראשי התיבות המופיעים בשמה של ההצגה הם Rapid Transit Interborough, החברה שהפעילה את רכבת התחתית הראשונה של ניו יורק שנפתחה בשנת 1904. " היום אנחנו חוגגים את הסאבוויי", מכריזה ג'ולי,
ואז מתחיל סיפור הקמתה של הרכבת ששינתה את פניה של ניו יורק לנצח - "עיר מתחת לעיר", כפי שהיא מכונה - ושאולי היא למעשה הגורם שבכלל אפשר את פיתוחה של העיר לממדים המפלצתיים שאנחנו מכירים כיום. על פניו, לא מדובר בסיפור חגיגי ונוצץ-פועלים שעובדים בשכר זעום של 20 סנט לשעה וביניהם עשרות, 54 ליתר דיוק, שנהרגו במהלך העבודות, רובם בני מיעוטים איטלקים שהקריבו את חייהם על מזבח השאפתנות של מנהלי העבודה, אשר לא פעם השתמשו בחומר נפץ בכמות גדולה מהמקובל במטרה להתקדם מהר יותר בעבודות החפירה.
כל אלה מתוארים על רקע מאבקו של תומאס פאולר, אחד הפועלים שהיה אז בשנות ה-20 לחייו ויצא למלחמה באוגוסט בלמונט נשיא חברת IRT, בדרישה לשפר את תנאי העבודה. כמיטב מסורת הדרמה מתאהב פאולר בבתו הצעירה של בלמונט, קלרה, אחות במקצועה שמוצאת את עצמה במרכזו של המאבק.
"יש לך זכות לעבוד באחד מפלאי העולם", מגיב בזעם המנהל השאפתן לתביעתו של פאולר לשפר את תנאי השכר. "מדובר בהישג גדול לא פחות מהפירמידות המפורסמות, ואתה מדבר איתי על העלאה במשכורת?", הוא ממשיך. "הפלא היחיד בפירמידות הוא העבדות הנוראה, גלעד למותם של אלפי עבדים", משיב לו פאולר.
לרוח הסוציאליסטית הזו אחראי מי שכתב וביים את ההצגה ג'ף סטארק. לא במקרה האיש שבחר להציג את מאבקם של עובדי הרכבת מבקש גם היום לחולל סוג של מהפכה, לפחות נגד התיאטראות הממוסדים של ברודוויי, שגובים למעלה ממאה דולר עבור כרטיס.
"אני מאמין גדול בלהביא את האמנות לבני האדם ולא לצפות מהם לבוא לתיאטראות ולשלם מחירים גבוהים כל כך", מסביר סטארק למעריב" אני גם מאמין גדול בהופעות בחוץ, ומי שמכיר את החורף של ניו יורק יודע שאין הרבה מקומות שאפשר להופיע בהם בחוץ, למעט הסאבוויי".
"בנינו עיר מתחת לעיר", אומרת ג'ולי במהלך ההצגה. גם בלמונט קובע בקטע אחר ש"אני לא בונה רכבת, אני בונה פה עיר". ואכן , קשה להתווכח עם הטענה שעולה לא פעם במהלך ההצגה ולפיה ספק אם כל גורדי השחקים, שהפכו למזוהים כל כך עם ניו יורק, היו מוקמים אלמלא הרכבת שדוהרת מתחתם.
בנוסף, הייתה לרכבת משמעות מכרעת בעיצובה הגיאוגרפי של ניו יורק. שש שנים בלבד לפני חניכתה, בשנת 1898, שינתה העיר את פניה עם איחודן של ברוקלין, מנהטן ברונקס וקווינס. וכך, עיר שהשתרעה על פני פחות ממאה קילומטר רבועים הפכה לפתע למטרופולין ענק. לרכבת, באופן טבעי, היה חלק מכריע בחיבור חלקי העיר השונים.
לפי ההערכות בסאבוויי הניו יורקי נוסעים ברכבת מדי יום שישה מיליון בני אדם, כמות גדולה יותר מכל הנוסעים ברכבות ארצות הברית גם יחד ופחותה רק מהרכבות של טוקיו, סיאול ומוסקבה. היא אמנם נפתחה ב-1904, 40 שנה לאחר הקמתה של הרכבת התחתית של לונדון, אך הייתה לרכבת הראשונה בעולם שבה מחיר הנסיעה היה אחיד, חמישה סנט בזמנו, ללא כל קשר לאורכה של הנסיעה.
הרכבת הזו גם הייתה אמונה על חידוש נוסף - "רכבת האקספרס", שחצתה את העיר תוך רבע שעה בלבד. בנוסף, שעות פעילותה יוצאות דופן והיא הרכבת היחידה בעולם שעומדת לרשות האנשים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה.
ובחזרה אלינו, הצופים המשתאים. אנחנו נדרשים לעלות פעם אחר פעם בקרון האחרון, שבו יושבים בדרך כלל מספר הנוסעים המועט ביותר, במיוחד בשעה מאוחרת זו של היום. לעתים השחקנים מחכים לנו ברכבת, במקרים אחרים הם עולים ביחד איתנו.
קל להבחין בהפתעה הגדולה שאוחזת בנוסעים המעטים שאנחנו פוגשים בקרונות ושמתקשים להבין את טיבו של המחזה שמוצג לפתע לנגד עיניהם וללא כל הכנה מוקדמת. לפחות בסצנה של הנשיקה הלוהטת בין פאולר לקלרה, האוחזים זה בזה בתשוקה בשעה שהם מטילים את גופם על דופן הקרון, מגיבים הנוסעים המופתעים בפרץ של צחוק נבוך.
כך, במשך למעלה משעתיים, מיטשטשים הגבולות בין מציאות לדמיון, ולא רק בקרונות הרכבת עצמה, אלא גם ברציפים שבהם אנחנו חולפים. ההצגה מקבלת משמעות חדשה למראה עובדי התחזוקה ובני המיעוטים שמוכרים דיסקים ומגזינים עבור דולר אחד בלבד. יותר ממאה שנה לאחר שהוקמה על ידי אותם בני מיעוטים איטלקים שעבדו בשכר זעום, ממשיכה הרכבת התחתית להוות גם היום את מקור פרנסתם של בני מיעוטים אחרים, שגם הם הגיעו לעיר הגדולה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר.
"לא הייתי אומר ששום דבר לא השתנה מאז ועד היום", אומר סטארק ומוסיף כי "עם זאת, מדובר במחזה שקורא תיגר על כוח ושליטה. גם העובדים כיום צריכים למצוא את מקומם בעולם כוחני. בדיוק כמו שאומרת אחת השורות בהצגה,'גם איגודים מקצועיים הם סוג של בוס'".
נא להמתין לטעינת התגובות
