שנות ה-80 שורות על "אדם וסופי"
למרות שהוא עוסק בנושאים רבים מדי ולמרות התפיסה המיושנת בבסיסו, ספרו החדש של יניב איצקוביץ' "אדם וסופי" מצליח לעבוד בזכות היכולות הטכניות שלו
יניב איצקוביץ' רוצה לומר הרבה דברים ברומן הזה. יותר מדי. הוא רוצה לדבר על מה המלחמה עושה לישראלים: מלאכי ואדם הכירו בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שם היו עדים לאירועים אפלים שמהם לא השתחררו ושחרצו את גורלם. הוא רוצה לדבר על גבריות ישראלית: אדם וסופי נפרדים כי אדם אינו פוסק לצלם תמונות של מוות ולהציג אותן בתערוכות מורבידיות.
הוא רוצה לדבר על השואה, לכן מסדר לאדם אבא ניצול שואה (מנחם), שלו רע אילם ותם (ארתור), ניצול שואה אף הוא, החי איתו. הוא רוצה לדבר על מזרחים ואשכנזים ופערים עדתיים, ולכן מתאר את הוריה של סופי, קשי היום, משכונת כרם התימנים. הוא רוצה לדבר גם על אלוהים, ולכן זוהר מלאכי מציג ברומן תיאולוגיה שלילית, המואסת באלוהים ובחיים כאחד.
אבל לא גודש הנושאים הוא הבעיה המרכזית של הרומן אלא התפיסה המרכזית שהוא מייצג: תפיסה הרואה ברומן ישראלי "רציני" רומן שעוסק בתמות הקולקטיביות הידועות: שואה-מלחמה-מזרחים. התפיסה הזו מעודדת ספרות "נכונה", ובעצם בנאלית ושחוקה, ותורמת לצמצום היכולת של הספרות הישראלית לאינדיבידואציה מספקת של גיבוריה.
כאן, למשל, המשולש סופי-אדם-אמיר מספק חלקית כרומן פסיכולוגי; אדם, צלם שהתאהב במוות, הוא קלישאה; ואילו התיאולוגיה השלילית של מלאכי היא בוסרית ולא מעניינת כשלעצמה.
ואולי הבעיה המרכזית אינה התפיסה הספרותית אלא העובדה שהעיסוק בשואה-מלחמה-מזרחים הוא אנכרוניסטי. באופן מוזר חש הקורא בספר שהועתק 20 שנה לאחור בזמן.
רוח שנות ה-80 בספרות הישראלית שורה על הרומן הזה וההשפעות הספרותיות הכבדות שהולידו אותו אף אינן מעוכלות לגמרי וניכרות בגוף הבולע (גרוסמן, עוז וקנז למשל). אפילו העיסוק של אדם, צילום, יש בו משהו אייטיזי. מה שאינו אייטיזי ואופייני לכתיבה הגברית הצעירה (אשכול נבו וניר ברעם, למשל) הוא הסנטימנטליות, גם אם כאן היא מינורית.
אבל למרות הבעיות הנ"ל, הרומן עובד. מבחינה דרמטית, על אף ההדהוד שבו ליצירות ישראליות מהעבר, האירוע המכונן ממלחמת לבנון הוא אירוע חזק, וחשיפתו מצדיקה את המתח של הקורא. הרומן הוא גם בעל פני שטח עשירים מאוד, שמסתירים בקפליהם פנינים אגביות רבות, לשוניות, רעיוניות ורגשיות.
למשל, תגובתו של אביה של סופי לנחיתה על הירח: "כשראה את ניל ארמסטרונג... התעוררה בו, לצד ההיפעמות, גם איזו אי נעימות, ואולי אפילו בושה, כאילו נתפס מחטט במגירות שלא הורשה לפתוח".
הכישרון הברור של איצקוביץ' הוא טכני בעיקרו. הוא מעניק, למשל, ביטויים ומחוות גופניות אופייניות לגיבורים
הזיותיו של אדם שבתרדמת, שכוללות התרחשויות מעברו, נמסרות בגוף שני המשמש כגוף ראשון ("אתה מצלם תמונה: גל ענק פולט למרגלותיך את זוהר מלאכי... 'אתה בא למים?' הוא מחייך... 'תתפלא' אתה לא מתאפק, 'אני, בניגוד לאחרים כאן, עוד לא מת'"- צורה נדירה של מסירת מידע, שדוגמה ידועה שלה היא "אורות בוהקים, עיר גדולה" של ג'יי מקינרני).
החלקים העוסקים בסופי, מנחם וארתור, נמסרים על ידי מספר חיצוני, בגוף שלישי. בחלקים האלה המשחק בין המספר הכל-יודע לזווית הראייה של הגיבורים שהוא עוקב אחרי תודעתם יוצר טקסט נושם.
"טכני" אינו מילת גנאי. "טכני" הוא הבסיס ההכרחי, והנדיר, לסופר. הספר הזה, ביכולות הטכניות המרשימות המתגלות בו ובפני השטח העשירים שלו, מעורר ציפייה שבעתיד הסגולות הללו יתאחדו עם תוכן מקורי, ויניב איציקוביץ' יהיה לסופר עם קול ייחודי.
יניב איצקוביץ', אדם וסופי, הקיבוץ המאוחד/הספריה החדשה, 428 עמודים
עדכוני תרבות לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
