ערוץ הקריזה של גלית בן שמחון
ילדת פלא, מרוקאית ב'יצית, מנהלת דורסנית, אושיית ברנז'ה, לסבית זועמת. גלית בן שמחון משכה אש בלי סוף כשהיתה למעלה וספגה המון שמחה לאיד כשהתרסקה. עכשיו, מרוככת ואפילו בורגנית, היא חוזרת לחזית ומגייסת את הפה הגדול שלה לסדרת טלוויזיה, "הנרגנות", שבה היא נכנסת חופשי בכל מה שזז
מה שמציל את המצב היא הפסאדה הקשוח ה של בן שמחון, שדמות ה מרביצה בנו עכשיו קללות עסיסיות מעל מסך הטלוויזיה. "זה אני אמרתי זונות בני זונות!? אני לא זוכרת את זה,"! היא מתפלצת מול התיעוד המפליל. "איזה חרא. אבל אין לי מחסומים לפה. תרצי עוגיות ליד הקפה?".
ובמילים אחרות: סליחה מראש על קלישאת ה"לאשה," אבל בן שמחון היא שקשוקה של ניגודים: בין אשת עסקים לאשת חיי לילה, בין הבורגניסטי לסליזי, בינה לבין עצמה. אישה רגישה עם פה ג’ורה, שתפעה בבהלה למראה ג’וק בסלון, אבל תנעץ בך מלתעות מחודדות כשמדברים על ביזנס, אסטרטגיות שיווקיות או שעשועים בשירותים. "זיונים בשירותים זה לא נוח, האמת," היא רוטנת ומחסלת את בקבוק היין. "אני מניחה שעם גבר זה קל יותר, כי התנוחות נראות לי יותר סבירות מאשר עם אישה. קשה לגמור, זה כן. לא.”?
כי זה לא נוח לך?
"לא, בייבי. כי אנשים דופקים בדלת! את יודעת איזה תור יש בשירותים כששתי נשים בפנים?! את יודעת כמה זמן זה לוקח?! וזה לא גבר ואישה שזה לוקח דקה! תגידי, את רעבה? תרצי לטעום סלטים שקניתי? נורא טעימים. באמת".
רכבת ההרים האנושית הזו היא ההברקה בה"א הידיעה של "הנרגנות" ( ארצה הפקות, החל מ-29 באפריל ב-21.30, ערוץ yes דוקו). התוכנית היא האחות החמוצה והנקבית של "הנרגנים", הגרסה המקומית ל"Old Women Grumpy " של הבי-בי-סי. התוצאה: חטיף מענג בטעם ביטר-למון, בו מככבות פיגורות בשלות כענת וקסמן, רבקה מיכאלי, חנה לסלאו, שולמית אלוני, אורלי זילברשץ, סנדרה שדה ובן-שמחון עצמה, כשהן מרססות תובנות בניחוח אסטרוגן.
שני הפרקים הראשונים, למשל, עוסקים בסלידה וסגידה למטרוסקסואל, בפחד מזיקנה, בחיים אחרי גיל 40, בשנאה לנהג הישראלי (פלוס קללות! טירוף!) ובגעגועים לסקס אחר. המסקנה, מה נאמר, היא שפני הדור כפני הצלוליטיס. נשים אחרי 40 הן, ובכן, נרגנות. זאת אומרת, כולן חוץ מבן-שמחון, אשת העסקים והלסבית היחידה בקאדר, ואישה שתתנו לה לימונים והיא תכין מהם אחלה קאפירינייה. כך, בזמן שכולן מתבכיינות על היעדר פלירטים היא צוחקת ומקללת את המונוגמיה, בוחשת בסמנטיקה, (מה הבעיה עם המילה כוסית?) ומסבירה איך לסיים יחסים (באס-אם-אס, טמבלים). בקיצור , ואם להשתמש במילה החביבה על בן-שמחון עצמה: היא מהממת.
"איזה נשים מדהימות אחת-אחת", היא מתפעמת כשאנחנו מקדישות זמן לצפייה מודרכת בעניין. "אבל רובן שחקניות, וכולן סטרייטיות. אני אשת העסקים והלסבית היחידה. לכן לא הסכמתי להופיע בפרקים מסוימים. נראה לי שעדיף שלא אדבר על היחסים בין גברים לנשים, נכון? בכלל, לא רציתי להשתתף בהתחלה. היה צריך לשכנע אותי".
למה, בעצם?
"קודם כל בגלל השם של הסדרה. אני לא נרגנת. ממש לא. והפירוש של שם התוכנית באנגלית זה 'נשים זקנות מקטרות' ואני גם לא מרגישה זקנה, וגם לא מרגישה שאני כועסת על העולם. אבל הם ביקשו ביס, וזה אנשים שאני מכירה (בן-שמחון היתה סמנכ"לית השיווק בחברה, גב"ח).
את אולי לא נרגנת, אבל את בהחלט האישה הכי זועמת בפאנל.
"היו נושאים שהרגיזו אותי! מרגיז אותי חוסר כנות ואמון ביחסים, וזה שכולם מזיינים מהצד או א-מיניים לגמרי ובכל זאת נשארים נשואים. מרגיז אותי מונוגמיה, כי אי אפשר להיות עם בן אדם אחד כל החיים. גברים ברוב המקרים לא מספקים נשים כי גם גבר מהמם משעמם בשלב מסוים, וגברים מחפשים אגו וריגוש. ונשים צריכות את הדיאלוג, הן צריכות עוד ריגוש ועוד ריגוש. ואז הן מחפשות מאהבים".
מה האופציות?
"נישואים זו פשרה. זה השקר הגדול. לחיות באופן עצמאי הופך אותך ליותר מאושר בחיים שלך. אנשים מפחדים כי הם לא מבינים שהאופציה הזאת קיימת, ושלחיות לבד עדיף מהפשרות האלו, שעושות אותך מת. אז יש אנשים שיש להם זוגיות נדירה, נניח עשרה אחוז. כשנגמרת האהבה צריך ללכת הלאה. מונוגמיה בלי אהבה זה הרי נורא ואיום. זה כמו לאכול סטייק כל יום, שזה מגעיל. בא לך להקיא מזה"
אז כמאמר אייל גולן, כולנו צריכים מדי פעם לחם עם שוקולד?
"גם סטייק מאבד מהטעם שלו. אנחנו לא באמת אנשים מפותחים, לא באמת יודעים להתפתח יחד. אז עושים את הדיאטה הנוראית הזו. היום אני אחרי יחסים פתוחים שלא הצליחו ואני חיה כיום עם האקסית שלי ושותפתי לחיים (ג'יין סטיוארט) באותו בית ובחדרים נפרדים, כמו מין קומונה מהממת. היא מגדלת את הילדים, אני עובדת בחוץ. לה יש חברה, וזה סבבה.
אז מרגיז אותי שאנשים לא חושבים על
אם אין שנאת נשים אז איך זה הפך למיתוס?
"נשים יותר אינטליגנטיות וחכמות מגברים בכל כך הרבה מובנים, אז הן מגיעות ביניהן גם לרבדים יותר עמוקים. הפאשן והרגש נתפסים אצל אנשים פרימיטיביים כשנאה, וזה לא נכון. נוצר דיאלוג. זה שהוא קשה וחזק מראה שזה דיאלוג אמיתי, אבל זו לא שנאה.
"אחת הסיבות שאני אוהבת נשים היא שאני מרגישה שנוצר דיאלוג שמרגש ומלמד אותי. ושלא תביני לא נכון: אני מתה על גברים, הם לא לגמרי מפגרים. ויש לי הרבה חברים, אבל את התובנות מקבלים יותר מנשים. ממה זה נובע? אנשים מתבלבלים, וגם נשים מתחילות כיום לדבר במונחים של גברים, אז נשים מדברות על שנאת נשים, על זה שהן לא פמיניסטיות, כי זה לא סקסי. בעיניי פמיניזם זה אישה חזקה שמקדמת את עצמה. רוב הנשים עושות את זה, אבל מתבלבלות במושגים"
והחיים אחרי גיל 40 הם באמת משהו קשה מנשוא, כמו שלא מעט מחברותייך לסדרה אומרות?
"אני בת 46, והחיים מהממים. אני כבר לא מאבדת את העשתונות. כיום אני מעצימה אנשים, מלמדת, מכילה יותר. התבגרתי. אני יותר רכה. את יודעת איזה מדהים זה? אני מאוזנת, רגועה יותר, עדינה. יש לי פרופורציות. וסקס משתפר עם הגיל - חבל לך על הזמן. זה פותח לך את המודעות. יותר נוח לך עם הגוף שלך, עם המיניות שלך. ומתאהבים.
בטח שאני נורא פוחדת להזדקן. בטח שאני רוצה להיות יפה וכוסית ועם שרירים ובלי קמטים. ואם אני אהיה צריכה אני אעשה בוטוקס, עדין כזה, עוד כמה שנים. קצת הרמת גבות. מה קרה, מה, אם אני ארגיש מכוערת אני לא אעשה? אבל לא עכשיו. אף אחת לא רוצה להיראות גועל נפש".
או-קיי . אז את לא נרגנת בכלל.
"לא. אני טיפוס נורא אופטימי".
בן-שמחון היא לא איזה פרובוקציה שעלתה מהים. מדובר באחת מנשות העסקים הממולחות שיש כאן. מאחוריה רזומה נאה: היא היתה ממקימי הבנק הישיר הראשון, סמנכ"לית שיווק בחברת הביטוח AIG, ושימשה כסמנכ"לית בכירה ביס לנושאי שיווק ופיתוח עסקי.
בראיונות שהעניקה בעבר היא הצטיירה כטיפוס חד, מקסים ויהיר, גאונת שיווק שאף הצהירה על עצמה ככזו, ללא מורא או משוא פנים. במקביל, היא הפכה למותג בברנז'ה התל אביבית בזכות המינרווה, הבר שהקימה לקהילה.
זה שהיא יפה וגם אישה שיודעת להחזיק ליקר - לא הזיקו למעמדה בעיר. למערכת העיכול הישראלית, שחובבת הגדרות חד משמעיות, היתה בן-שמחון מנה חד פעמית: אשת עסקים פרובוקטיבית, פרובוקציה עסקית, או שניהם. בעולם העסקי היא נחשבה לקשוחה: "ככה שורדים", היא מאבחנת. "העולם העסקי הוא פאקינג גברי, אז הדיאלוג הוא דיאלוג שגברים מבינים. לדבר בשפה שלהם, להיות גברית, משימתית, קרה, אז נוצרת שפה עסקית, שהיא יותר גברית.
"נשים במעמד הזה עושות את זה בתור מניפולציה, כדי להתקדם. אני עשיתי את זה והשתמשתי בכל הכלים שהיו לי, כי זה המשחק. ואז כשהן מגיעות לפסגה המטרה היא להפוך את הכוחות ולהכניס כמה שיותר נשים. אצלי, בתקופות מסוימות, היו כמעט 70 אחוז נשים, פשוט כי הן היו יותר טובות מגברים. לא מתוך אג'נדה. ונשים הן מנהלות יותר טובות מגברים: כי הן מסתכלות על דברים בצורה הרבה יותר תלת ממדית, הן רגישות ויכולות להסתכל לעומק.
גברים הם חד ממדיים, הם רואים רק את האגו של עצמם. אבל אין ברירה: כדי לטפס למעלה, את צריכה להתנהג כמוהם. וזה בסדר גמור. צריך לעשות הכל כדי להגיע לשם. אז הייתי צריכה להיות יותר מקצועית מגבר. לסגל סוג של רגישות, כי גברים רגישים בעיקר לתדמית ולאגו שלהם. קצת מפגרים. אז את צריכה לתת להם תחושה טובה. הם מאוימים מאוד מהר. אז צריך מאוד לדאוג להם. גברים, נו. ותדמייני שמנהלים גברים עובדים רק עם יד ימין כששמאל קשורה להם מאחורי הגב".
אם היית גבר היית מצליחה יותר, לדעתך?
"תמיד רציתי להיות בן. באנרגיות שלי אני יותר גבר. אבל בפנים אני עדיין אישה. כן, הייתי מצליחה יותר כגבר עם ההתנהגות המופרעת שלי. היו מקבלים אותי. הרי בנים אוכלים מאותו מסטינג ומנגבים אחד לשני את התחת בצבא - אז אפשר לפשל ועדיין להתקדם. הם עוזרים אחד לשני. הייתי יכולה להיות חצי מטומטמת עם יד מאחורי הגב, אבל אם הייתי גבר הייתי מתקדמת הרבה יותר בקלות".
מצחיק. אפילו את האופציה להזדיין את דרכך למעלה אין לך. פשוט כי אין מספיק נשים.
"היו נשים שניסו להזדיין איתי, אבל הן באמת היו מתחתיי. אין מספיק נשים מנכ"ליות, לצערי. זהו, הגיע הזמן למצוא מנכ"לית מהממת. להתקדם דרך המיטה".
לפני כארבע שנים, כשהיא בשיא כוחה, מינפה מיזם שאפתני בשם TVmall שהיה אמור להיות הקניון האינטראקטיבי הראשון בטלוויזיה, אך הפך לפיאסקו אימתני והתרסק. במהלך התקופה, בזמן שמשחיזי הקולמוסים בעיתונות הכלכלית כבר הספידו את הפרויקט, המשיכה בן-שמחון להדוף שמועות על כישלון, אך בסוף נאלצה להודות שלראשונה בחייה הפסידה. לפני שנה גם מכרה את חלקה במינרווה.
עד "הנרגנות", היא היתה מאחורי הקלעים: היא נותנת ייעוץ שיווקי במסגרת קבוצה שהקימה, העונה לשם הגנרי "הקבוצה" (עמה נמנים בעלי מקצוע כורד מוסינזון, אדם שוב, אבי מוגרבי ועוד), מרצה בדאבוס על פיתוח עסקים, עורכת סדנאות וייעוץ לעסקים קטנים, כותבת בלוג ב"דה מארקר" והשוס: מפתחת סדרת דרמה על אהבת נשים ("היא הרבה יותר טובה ומתוחכמת מ'ישנן בנות'") על מונוגמיה ואהבה ולסביות וכל הג'ז הזה. חוץ מזה, היא חוזרת ליזמות, בפרויקט שהיא עדיין לא מוכנה לדבר עליו.
היית אשת עסקים מצליחה, ואז מגיע סיפור TVmall. התרסקת לגמרי. לא מפחיד לנסות שוב?
" TVmall היה משבר. שנה וחצי לא הייתי ביזמות. הייתי צריכה להירגע, לשלם חובות. משכנתי את הבית שלי, אחר כך מכרתי אותו. אבא שלי הלווה לי כסף. נורא התביישתי. אתה פתאום מגלה מי החברים האמיתיים שלך, ואין הרבה כאלה. אנשים לא מחזירים טלפונים. אבל TVmall בהרבה מובנים היה הצלחה: גם גייסתי חמישה מיליון דולר, גם עליתי לאוויר ברגולציה שלא אפשרה לעבוד בכלל.
"נפלתי בבחירה לא נכונה של אחד מהמשקיעים ונורא מיהרתי לעלות לאוויר. וחשבתי שאני יכולה לעשות הכל: גם להיות מנהלת השיווק וגם המנכ"ל וגם היזם. רציתי לחסוך ואמרתי, 'יאללה, אני יכולה לעשות הכל'. אני לא אעשה את זה שוב פעם לבד: אני אקח איתי צוות שאני סומכת עליו. ומשקיעים נכונים. עדיין, הרעיון היה נכון. זה לא היה המערכת הטכנולוגית, אלא ניהול לא נכון שלי ומשקיע שהפר הסכמים. הקדמתי את זמני מבחינת המודעות".
והיה גם את העניין הישראלי הזה, של השמחה לאידך.
"עבדתי בפרופיל גבוה, ואין לי מחסומים בפה, ובדרך כנראה פגעתי באנשים. בגלל שאני דומיננטית יש אנשים שלא יכולים להכיל את הפתיחות והכנות שלי. אני לא חושבת שאמרו שאני ביץ'. אני לא רומסת, אבל אני אומרת הכל. ואז יש טוקבקים שהנה, 'המרוקאית הזאתי'. יש אנשים קנאים ואגרסיבים. אני לא - בעצם, אני כן - יודעת שפגעתי באנשים. אבל זה לא היה מכוון".
היה לך קשה להבין שנכשלת?
"כן, אבל זה אחד השיעורים שלי. הרגשתי אכזבה, לא רק מעצמי, אלא מהעובדים. התביישתי שלא יכולתי לעמוד במילה שלי, לתת להם עבודה. הכי קשה להודות שנכשלת. אתה מתחיל לפטר ואחד-אחד אתה אומר להם ללכת. ולוקח עוד ועוד תפקידים לעצמך כדי לא להודות שנכשלת. ואנשים הולכים. זה לקח כמה חודשים, ובאותו זמן אני מתראיינת ואומרת שיהיה בסדר, ועושה עבודה של כל האנשים שפוטרו.
"ואז המשקיעים סגרו את הברז. לא נתנו לי אפילו להתאושש. ואז יום אחד לוקחים את הקופסאות ואת הניירת והכל, ונועלים את הדלת, ומגיעים הביתה ושמים את הכל בחדר וסוגרים את הדלת וזהו. לא פותחים את זה יותר. אני לא מסוגלת לגעת בזה. עשיתי הכל כדי שהדבר הזה יצליח, נלחמתי על זה בשיניים, עד שלא יכולתי יותר. אמרה לי אז אנליסטית 'את היזם הכי נפלא שפגשתי בחיים שלי'. אין, יש לי עוצמות ויש לי אנרגיות ואני הולכת עם הלב שלי ואני טובה במה שאני עושה - אין, אני מתאבדת על דברים".
זה באמת היה נראה כמו התאבדות. מה את יכולה להגיד לאנשים שמתרסקים כיום?
"אתה לא באמת יזם עד שלא מצליח לך. זה מכניס אותך לדיאלוג הרבה יותר אמיתי. כשטוב אז אחלה, אבל כשאתה נכשל אתה נהיה מודע ומנתח ואתה חווה משהו שהוא הרבה יותר מהותי וחשוב מאשר הצלחה וכסף. זה חארטה. היום אני לא מסתכנת ככה: אני לא מתאבדת יותר. גם אין לי מה".
ונכון לאותה תקופה, איך את מתמודדת, אם בכלל?
"נסגרים בהתחלה בבית ובוכים קצת. הולכים לבר שלוש-ארבע פעמים בשבוע. משתכרים למוות, מפלרטטים עם כל העולם. אין מחר. כי גם אין עבודה. הייתי באבל, אז התאבלתי בסדום ועמורה. ואתה מנסה להקהות את הכאב. אז שותים ומשתכרים כל יום כמעט. אני לא אדם שצריך לדבר כשרע לי. אני לא יכולה בכלל לדבר. נסגרת בחדר. עברתי את זה לבד. כולם רוצים לעזור, אבל אני לא יודעת מה לעשות עם זה.
"הלכתי שבוע לטיפול, זה לא דיבר אליי. היא נתנה לי ציפרלקס. היה נורא. נהייתי מה זה אדישה. לא הרגשתי כלום. אז אמרתי שאני מעדיפה שיכאב לי בבטן, בלב ושאני אמות מאשר להיכנס לקומה הזאת. זה עשה אותי זומבי. אני אדם כל כך חי, שרוצה לחיות. ופתאום, שום דבר לא מעצבן אותי, זה גומר את החשק לסקס. אז הפסקתי. ואחרי חודש אתה מבין שזה לא...יש אחריות וזוגיות וילדים. וחוזרים לעבוד. חזרתי לייעוץ שיווקי".
ומה קורה לאגו?
"כשאתה נכשל, כל התדמית שלך בעיני עצמך משתנה. האגו משתנה, כי הכל נשען על תדמית חיצונית. ואז אתה מגיע לנקודה שאתה אומר: אולי אני לא באמת טובה כמו שאני חושבת? אבל אז אתה הולך לפגישות וכל משפט שאני מוציאה מהפה אנשים באמת נפעמים כי אני באמת טובה במה שאני עושה. ואז כשחזרתי לייעץ וללמד חזר לי הכבוד העצמי. ואני לא מגזימה: כשאני מלמדת כיום יש אנשים שרוצים לנשק אותי! ואחרי ששנים הייתי בפרונט, משמח אותי להיות מאחורי הקלעים".
באמת?
"אין לי צורך להיות בפרונט. לא מתגעגעת, כי הפה שלי מכניס אותי לצרות. אבל אני לא אומרת שאם יציעו לי תפקיד מהמם אני לא אקח אותו".
ומה עם כל חליפות הארמאני שלך, שהפכו לאגדה? הן קיימות?
"הן כאן והן מהממות. אבל אני כמעט לא הולכת עם חליפות לפגישות. נמאס לי להתחפש. אף פעם לא נהניתי מזה. חוץ מזה, ארמאני לא עושה חליפות יפות לנשים! גועל נפש! את נראית בסוף כמו דודה פולנייה מכוערת".
מרגיז. אז מה עשית?
"נו, קניתי חליפות של גברים. מהממות".
בן-שמחון נולדה באשדוד, "נסיכה מרוקאית" כהגדרתה , למשפחה בעלת ייחוס עירוני: אביה, שאול בן-שמחון, היה ממקימי העיר ושימש בתפקידים רשמיים שונים, כולל השגריר בסנגל. אמה, ז'קלין נחשבה לאחת הפיגורות האלגנטיות בעיר. למרבה הפלצות, בתה הבכורה לא היתה אלגנטית ולא נעליים.
"כל הזמן אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות בן. רק רציתי לשחק כדורגל ולהרביץ מכות, ושלחו אותי לחוג בלט בכוח. חמש שנים הייתי שם. ואז מרדתי. עד גיל 14 הלכתי לים רק עם חלק תחתון, בלי חלק עליון, ואנשים היו אומרים לאמא שלי מה זה? הילדה לא לבושה! אבל ככה הרגשתי. יש לי שני אחים קטנים ותמיד הייתי מגנה עליהם. הולכת מכות עם ערסאוותים מאשדוד. בעיטות, סטירות. לא כי אני רציתי, אלא כי באו להרביץ ואני הייתי מצטרפת לבנים".
בגיל 14 הוריה התגרשו, והיא נשלחה ל "שטיינברג", פנימיית מחוננים בשרון והתשובה הירוקה לבויאר, פנימיית האליטות הירושלמית. "הייתי נסיכה מרוקאית והפכתי לטפט בשנה הראשונה שם. מצד שני, זה המון עצמאות. הפכתי להיות מי שאני. המון אמביציה. הייתי הכי טובה בספורט ובמוזיקה. כי שם יכולתי להשתלב. אתה מגיע לחברה אשכנזית, שהיא בדיוק ההפך מאשדוד, ואת הופכת לכלום. סוג ב'. במיוחד אם את ילדת פנימייה. ואני יכולה להבין את זה: ילדים בלי הורים, מול משפחות מחוברות. לא דיברנו את השפה שלהם. אז למדתי את הקודים. הפכתי להיות הכי טובה".
ואהבה?
"לא הבנתי מה זה להתאהב. לא ידעתי מה זה תשוקה. האהבה הראשונה שלי היתה בתיכון. הוא לא רצה אותי. מה שהוכיח שאני בוחרת את הלא מושגים. את הבן זוג שלי לשעבר הכרתי בגיל 17. התחתנתי בתולה. הוא היה הראשון שלי, ודי האחרון".
כשאת מסתכלת על זה היית באמת מאוהבת בו?
"מאוד אהבתי אותו. הוא היה יפה, שרירי כזה, חכם, מכיל. אבל לא הייתי במודעות. השקעתי הכל רק בעבודה, לימודים. נולדו הילדים. הייתי מאוד סטרייטית. אדם אחר - חסרת חוש הומור, אפילו הפרצוף שלי היה אחר. נראיתי מכוערת. הכל היה קשה בפנים. הפנים שלי היו מאובנות. ואז בגיל 27 התאהבתי באישה. היא היתה סטרייטית ומדהימה והיה לי מאוד משעמם בנישואים. בהתחלה חשבתי שאני בכלל צריכה מאהב. לא הבנתי שאני לסבית".
את יכולה לפרט?
"זה מומש לגמרי. סקס עם אישה זה עולם אחר לגמרי. אישה זה העיניים שלה והרכות שלה...ואינטימיות ורגש. וחיבור אחר, והגוף שלה שהוא רך, והחזה המהמם, הקימורים. זה סוג של גן עדן בשבילי. הכל עמוק ורך, לא קשה, לא שרירי. מסתורי. הפעם הראשונה עם אישה היא מאוד קשה. את סטרייטית ואף פעם לא נגעת באישה ואז את אומרת רגע, מי את בכלל? את לסבית? את כל הזמן בחרדה מזה.
לא הבנתי. הייתי בחרדה טוטאלית, והיינו שתינו סטרייטיות לגמרי. אני עם האגו שלי חוויתי את זה אחרת לגמרי. בחיבור הזה יש סוג של קסם. ואתן דומות, שזה מאוד מקל. וזה רגשי ועמוק. זה יותר מושלם לגעת באישה. והדמיון הזה...אתן משחקות באותה קבוצה.
"זה היה במקביל לבעלי. הוא גילה. היה עימות. ירדנו לאוטו, הוא לא אמר מילה...ברגע שהוא שאל אותי, הודיתי. הוא אמר שקל לו יותר שזה עם אישה מאשר אם הוא היה יודע שבגדתי עם גבר. אז שנתיים אחרי שהרומן הזה התחיל נפרדנו ויצאתי מהארון. ועד אז הייתי מאוד מושלמת בעיני החברה, ואז זה נגמר. כבר לא הייתי מושלמת בעיניהם. כי פתאום נהייתי לסבית. והפכתי ללא מושלמת, גם בעיניי. לקח לי זמן לקבל את זה".
ומאז היית שוב עם גבר?
"ניסיתי עוד פעם אחת. היה גועל נפש. חדירה? איכס, חס וחלילה, יכולה לחיות בלי זה כל החיים שלי. לא מתחברת לזה. כבר הייתי עם נשים אז זה לא ריגש אותי".
ואיך ההורים מגיבים? הילדים?
"הילדים נשארים איתי, מה זה? - אני מרוקאית, אני נהיית אלימה. זה לא היה נושא לשיחה בכלל. אבא שלי אמר, מה את משוגעת? גם חד הורית, גם גרושה, גם לסבית וגם מאשדוד? איך תסתדרי בעולם הזה? סיפרתי להם בנפרד. פחדתי. ואמא שלי אמרה שאבא יחטוף מזה התקף לב. אז הוא גילה את זה דרך כתבה בעיתון. ואז ישבנו ודיברנו והסברתי לו. והוא יצא מהמם בסוף. חשוב לו שאני מאושרת, שכיף לי. והוא סבא מהמם. לעידן, הבת הבכורה שלי, היה קשה מאוד, אבל אחרי כמה שנים היא הבינה כמה מזל זה, ושאני יכולה לאפשר לה חופש להית מי שהיא, בלי קשר למיניות. בכלל".
ואז את פותחת את המינרווה.
"תראי, אז נשים לא יצאו מהארון. לא היה כלום בשביל לסביות. היו רק ערבי דאנג'ן של הג'יפה של הג'יפה, שבשירותים שלי הייתי עושה מסיבה יותר טובה. גועל נפש. ואנשים כאלה...לואו לייף, חרא של מקום. היית צריכה להתחנן שייתנו לך בכלל לעשות מסיבה. בעיתונים לא היה לך סקשן של גייז או לסביות. לא ידעתי עם מי לדבר ולא ידעתי את מי לפגוש. היום ילדות בנות 15 יוצאות מהארון. אני יושבת על הבר וניגשות אליי ילדות בנות 23, וזה הכי מגעיל ופדופילי בעיניי. הן בגיל של הבת שלי. אז אני אומרת להן לחזור לגן הילדים".
יש תחושה שהומואים פרועים יותר.
"מה, לסביות לא מזדיינות? לא חוגגות? יש סטוצים, אבל באמת לא הרבה. בכל זאת, אל תטעי. אני אישה. אז יש מערכות יחסים קצרות. או ארוכות. כרגיל, סטוצים קורים כשאת שיכורה ואת מפלרטטת ואז זה נגמר בשירותים. זה בסדר. ובדרך כלל כולם שיכורים אז אף אחד לא זוכר כלום בבוקר. אבל אחרי עשור של קרחנה כיום אני הרבה יותר רגועה. זה מעייף והריגוש יורד. חוץ מזה, נמאס לי להיות הכי זקנה על הבר".
הסגירה של המקום היתה קשה לך?
"להיות בעל מקום זה מתיש. כל הזמן העירייה, ורישיונות ובלגנים. הגיע הזמן לפנות את הבמה לנשים צעירות יותר שיעשו דברים באופן יותר מוצלח. בינתיים אני רואה שזה קורה".
את וחברתך לחיים ג'יין סטיוארט יחד כבר 14 שנה. גם אימצת על פי חוק את הילדה של בת זוגך לפני שש שנים. את דעותייך על מונוגמיה הסברת. איזה מין מערכת יחסים יש ביניכן?
"אתה חי בעולם, רוצה לחוות אנשים חדשים. ואז זה לא לגיטימי ואת בוגדת. מה בוגדת? ואז זה מתחיל לחרפן. אז מנסים יחסים פתוחים, שזה בעייתי. יש קנאה, יש קושי תמיד מצד אחד. אם זה להיות יחד ולהזדיין מהצד אז סבבה. כי זה לא רגשי. אבל ברגע שמתאהבים במישהי אחרת, ויש קשר מקביל, זו בעיה. והייתי שם. כשאתה מאוהב בשני אנשים זה מאוד קשה. ואז מג'דננים. וצריך לוותר על משהו. אבל מה, בגלל שנגמרה ההתאהבות מסיימים יחסים? לא. משנים את היחסים".
"לפני שנה נפרדנו אחרי 14 שנה, אחרי שניסינו יחסים פתוחים וזה לא עבד. אבל בגלל שאנחנו מאוד אוהבות אחת את השנייה, והיא גם גידלה את הילדים ויש לנו ילדה יחד, החלטנו לנסות לגור יחד כמו חברות, שותפות. וזה עובד נפלא. יש לה חברה, ואנחנו ממש עשר. יש שותפות, מי דואגת למה. היא דואגת לבית ולילדים, אני מטפלת בדברים שבחוץ. יש חלוקת מטלות מאוד ברורה".
איך זה לגדל ילדה כיום, עם אמא נוספת, לעומת שני הילדים הגדולים?
"כשאת אמא ביולוגית את חרדתית ברמות, והכל נופל עלייך כי האבא לא בעניין. אבל עם הקטנה אני מתנהגת כמו אבא. ופתאום אני קולטת כמה כיף לגברים ואיזה מהמם זה. לא קמה בלילה, כל הנטל נופל על האמא ואז באים מהעבודה, משחקים איתם שעה, נהנים, לונה פארק, וזהו. ובסוף אוהבים הכי הרבה את האבא כי הוא עושה הכי הרבה כיף איתן. אז עכשיו אני אבא. אבא מהממת. ואני הכי רגישה לילדים שלי, אל תיתני למניירות שלי להטעות אותך. אני לא כזו קשוחה".
אני לא. זו באמת מניירה?
"זה סוג של מגננה. אני אקטיבית, דומיננטית, אני מנהלת את הסיטואציה. מעט מאוד נשים יכולות לנהל אותי. אבל זה קורה לאחרונה יותר ממה שאני רוצה. ואז אני אומרת אוי ואבוי לי, מה זה ההידרדרות הזו?"
אז את מאוהבת, מגננות והכל?
"אפשר להגיד. זה מהמם. זה מרגש. אני אוהבת נשים יפות, מטופחות, שלבושות יפה ומריחות טוב. היום רוב הלסביות הן נורא נשיות או טום בוי. יש גם כאלה זוועה, משופמות, אבל מעט מאוד. כיום, כשיש אישה שהיא חכמה ומסתכלת עליי בעיניים אחרות ומזהה אותי, ואומרת פתאום משהו בכזו קלות וכזו פשטות וכזו עדינות ומתיקות, שאני אומרת לעצמי ‘פאק, זה מרגש אותי ברמות.’ אתה מרגיש מאוהב. אז אני מאוהבת, אפשר להגיד. פעם זה נורא הפחיד אותי, האיבוד שליטה הזה. היום כבר לא. אני מרשה לעצמי. אבל בואי לא ניסחף! היא לא לוקחת את השליטה לידיים! אני כן נותנת יותר. זה המקום. יש פחות פחד מפגיעה, ואני נותנת לאנשים להיכנס אליי יותר. אולי זה חלק מההתבגרות. אני מתרככת עם השנים".
תשימי לב שעם כל הכוח שלך, אף פעם לא היית לבד. אפילו לא יום.
"נכון. ויש לי גם הרבה חפיפות. שתי מערכות יחסים במקביל. אני לא יודעת להיות לבד, אולי. יש בתוכי את המאצ’ו הקטן הזה, שרוצה שיאהבו אותו ויערסלו אותו ויגידו כמה הוא מוצלח וחמוד. אז אני קצת נידי, כמו כל אחד. וזה פאתטי לגמרי, בייבי. דקה לא הייתי בלי מערכת יחסים. דקה! כל הזמן מאוהבת וכל הזמן מרגישה. אולי בסופו של דבר אני יצור פגיע. אוי, זה פאתטי".
נא להמתין לטעינת התגובות
