ביג בן: טמטום אקדמי במשרד החינוך
מנחם בן מודאג ממינויו של ד"ר שושני למנכ"ל משרד החינוך ומהנטיות הדתיות החדשות של מוזיקאי ארצנו, נהנה מדמותה העירומה של זהר וגנר ומקדיש לאריק ברמן את השורות הכי יפות בעברית. תובנות השבוע
גדעון סער מינה את ד"ר שמשון שושני למנכ"ל משרד החינוך. האיש הקשיש והמדוקטר הזה, ששימש כמנכ"ל משרד החינוך כבר פעמיים, ואחראי ללא ספק (אמנם לא לבדו) לייבוש האקדמי הנורא שפשט על מקצועות התנ"ך והעברית ושאר מקצועות הרוח, שלא לדבר על רעות חולות אחרות (כמו ריבוי המתמטיקה הבלתי נסבל) - הנה הוא שוב חוזר, כדי לשמור על המערכת מיובשת ופסבדו אקדמית כשהייתה.
המלך העירום בן ה-72 רוכב בשלישית. כמה חוסר דמיון צריך כדי למנות דווקא אותו מחדש למנכ"ל משרד החינוך. אגב, גם כוונתו הנוספת של שר החינוך לחייב תלמידים לעמוד עם כניסת המורה היא הבל לבנטיני (כלומר, ניסיון לחקות איזושהי מכובדות אירופאית זרה ומנוכרת). צריך לחזק מאוד את המשמעת (כלומר, את חובת השקט), בהחלט כן. אבל לעמוד? לא בבית ספרנו.
אגב, למי שרוצה לטעום קצת את טעמו של הטמטום האקדמי במערכת התיכון שלנו: הנה החליפו את תוכנית הלימודים הקודמת בתחום הלשון בתוכנית חדשה. ומה מציעה לנו התוכנית החדשה? למשל, את המושג "הומונימיה" (מושג מיותר לגמרי, שפירושו מילה זהת כתיב בעלת משמעויות שונות: למשל, המילה "אח"). אבל מי צריך את כל המושגים הלועזיים המיותרים והמייבשים האלה? ד"ר שושני מעצם טבעו הדוקטורי יביא מסתמא עוד הרבה כאלה. אנחנו צריכים ההפך.
קראתי בהנאה מוחלטת את כתבתו של יהודה נוריאל על זהר וגנר בעיתון המתחרה. באמת כתבה נהדרת ודמות נהדרת. הווגנרית העירומה הזאת. הבעיה היחידה שלי הייתה עם משפט מסוים שהשמיעה: "גבר שלא מוכן לרדת בזמן מחזור זו בעיה". אמרה הזהר ולא יספה. משהו כזה. ואני, פרובינציאל כרמיאלי שכמוני, די הופתעתי. מה?! במחזור?! עד כדי כך? כי על פי מיטב הבנתי וטעמי (כי זה באמת עניין של טעם וריח) רק גבר שיכור מאוד מאוד מסוגל לעשות את זה.
אז בשם איזו תביעה נשית מדברת הגברת הפרועה והמקסימה? והנה, באופן ניסי כלשהו, הזדמן לי לדבר במוצאי שבת עם ידידה קרובה בטלפון, ומי יושב לידה במכונית? נוריאל בכבודו ובעצמו. אשר על כן מיהרתי לשאול את הכותב המשובח הזה והאיש המעודכן תמיד, אם הווגנרית אכן התכוונה ברצינות והאם מדובר בהרגל קולי תל אביבי חדש? לא, לא, הרגיע אותי הנוריאל. נכון שהווגנרית אמרה את זה, אבל הוא בהחלט מסכים איתי שרק איש שיכור מאוד מאוד מסוגל לעשות זה. למה באמת לא לחכות לשאר ימי החודש עם כל הירידות התענוגיות? (את זה אני אומר, לא נוריאל, אף על פי שהוא בטח מסכים).
אני קורא על הנטיות הדתיות המתגברות של אהוד בנאי, מיכה שיטרית, אתי אנקרי, אריק ברמן ושות' (שלא לדבר על שולי רנד ועל אריאל זילבר, שכבר חצו את הקווים לגמרי וחבשו כיפה), ואני מודאג. לא משום שאני לא מאמין באלוהים. להפך, אני מאמין באלוהים באופן מוחלט, כזכור. ולא משום שאני לא מאמין בתנ"ך, ספר אלוהי לגמרי, כידוע. אלא משום שמה שקרוי "החזרה בתשובה", בנוסח אורי זוהר, הוא ריאקציה שחורה חמורה, פארודיה חיצונית דוחה ומחופשת על התקרבות לאלוהים בנוסח הרבני.
אבל הרבנים כבר מזמן לא בעניינים, וכבר מזמן אינם רוחניים באמת. והרי בפרקי אבות נאמר לנו במפורש: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". והרבנות החשוכה, המפלה בין יהודים ל"לא יהודים" ובין גברים ונשים, אכן ראויה לשנאה ולבוז. גם המצוות הן כבר מזמן לא מה שהיו פעם. הרי בתלמוד עצמו נאמר לנו "לעתיד לבוא מצוות בטלות".
ומתי הוא עתיד זה? כאן ועכשיו בערך. אין זה אומר שהמצוות איבדו את תוקפן, אלא שמשמעות קיום המצוות התחלפה במשהו אחר, רוחני יותר, טקסי פחות. תפסיקו להיות ילדים. אל תתקרבו למצוות בנוסח הרבני, ותמשיכו להיות משוררים רוחניים נפלאים, כולכם ביחד וכל אחד מכם לחוד.
אתי אנקרי הלחינה ושרה יהודה הלוי. היש יפה יותר מזה? אגב, גלגלצ הפעם חיבקו את התקליט הדתי החדש באהבה גדולה.
סוף סוף פרוזה ישראלית נהדרת. גם פשוטה וקריאה מאוד וגם עמוקה ואנושית מאין כמוה. בלי טיפת זיוף ספרותי. בלי טיפת מלאכותיות. ממש הישראליות במיטבה. תענוג קריאה מושלם. לכאורה מדובר באוסף בלתי ספרותי מעיקרו, מקבץ רשימות אישיות שכתבו 19 ישראלים.
סוג של אנתולוגיה סוציולוגית או אנתרופולוגית שערכו בעז גאון ואפרת מיכאלי אשתו, הקרויה "פשוט זה לא" (עם עובד) והעוסקת כולה בהיבטים שונים של המשפחתיות הישראלית החדשה: בין השאר, הרווקה מרובת הדייטים, הבחור שחי בזוגיות פתוחה, האישה שבחרה לא ללדת ילדים, ההומואים שאימצו ילד, המשפחה הערבית השוויונית וכו' וכו'. אבל למעשה מדובר פשוט באוסף סיפורים קצרים מצוינים, כולם בעלי אופי וידויי, כולם נקראים, ליתר דיוק, נבלעים, בעניין בלתי רגיל.
הספרות הישראלית, הסובלת מעודף ליטראטיות חונקת, משמימה, מתייפייפת, מאיטת קריאה, צריכה ללמוד מכותבי האוסף הזה ועורכיו איך צריך לכתוב ספרות ישראלית בימינו. 19 ישראלים שכל אחד מהם לחוד וכולם ביחד מצליחים לגעת עד קצה נפשנו בכאב שלהם, בהומור שלהם, בפשטות שבה הם מספרים את סיפורם הייחודי.
מי בכותבים? רובם שמות לא ממש מרכזיים בתחומי הכתיבה, חלקם ממש לא מוכרים כמעט, ובכל זאת, כולם מתגלים כאן במיטבם: שלומית הברון, גידי שפרוט, אליען לזובסקי, ענבל רשף, בעז גאון, אפרת מיכאלי, ארנה קזין, רוני סומק, שחר נבות, לימור גולדשטיין, יעל ישראל, אג"כ, ריקה ליכטמן, שירה גנור, רם גלבוע, דן תורן, מרב בטיטו, איאד ברגותי, יוסי שריד.
אי אפשר לא להתרגש, למשל, כשקוראים את מרב בטיטו מספרת על הניכור הגדול שהצטבר בינה לבין הוריה, ועל תחושת החנק בנישואיה הראשונים (עם שלוש בנות), ועל הבוקר המשמעותי במיוחד שבו הבינה את כל זה: "לא היה שם עצב או ייאוש בבוקר ההוא. בהחלט לא. היתה זו פניית הפרסה המפוארת ביותר שביצעתי בשלושים שנותיי". בהמשך היא מתגרשת, מחליפה מקצוע, עוזבת יישוב.
ומה נגיד על מה שמספר גידי שפרוט: "כן, הבחורה שאיתה אני מנהל כבר יותר משנתיים מערכת יחסים, לא נרתעת מכניסה למיטה עם שני גברים או עם שתי נשים או גם וגם. כן, היא מרשה לי לזיין בחורות אחרות. כן, גם אני מרשה לה. וכן, נפגשנו יותר מפעם אחת באורגיה". כל שאר הפרטים - בפנים. מה נגיד? וולגרי וישיר מדי? אולי כן. ובכל זאת מעניין. תודו. פשוט מעניין. וממש לאו דווקא בגלל ההיבט הפורנוגרפי לבדו.
עובדה: מעניין לא פחות, מכיוון אחר לגמרי, הוא למשל סיפורה של אליען לזובסקי (183 ס"מ) שכותרתו מכילה (כמעט) הכול, כולל ההומור: "גבוהה מדי, לא רזה מספיק, רוצה להיות בלתי נראית". או סיפורה של יעל ישראל, שעוד כשהייתה ילדה הפכה לאמא למעשה - מין ילדה-אמא מוקסמת ומטפלת - לאחייניתה (כי אחותה לא ממש תפקדה), ובהמשך החליטה (סופית?) לא להביא ילדים לעולם. או סיפורו של רם גלבוע, שבין דיווחים על אהבותיו (זו שנפרדה ממנו בריב, וזו שנכנסה לחייו וגמלה אותו ממנה), מספר גם על אמו שעברה תאונת דרכים קשה והפכה כמעט לצמח ועל אביו שהמשיך לאהוב אותה במשך 12 שנה מאז.
בסופו של דבר, מה שכובש את הלב באמת, בכל הסיפורים כאן, הוא פשוט האמת בעירומה. היכולת הישראלית הזאת לדבר מתוך כנות גמורה. ובלי גינונים. בשבוע העצמאות הזה מותר לנו לאהוב את עצמנו גם בזכות המהות הישראלית הזו.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת אֲשֶׁר בְּעֶצֶב נִכְתָּבוֹת/אַחְרֵי תְּקוּפָה בַּת חֳדָשִׁים בָּהּ לֹא הִרְגַּשְׁתָּ כְּלוּם/ עַד שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי זְכוּכִית כְּפוּלָה בְּשֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה בְּיָנוּאָר/הֵבַנְתָּ אֵיךְ אַתָּה לְאַט/ הוֹפֵךְ לְמִישֶׁהוּ זָר כִּמְעַט
המשורר האהוב עלי ביותר בחודשים האחרונים הוא זמר הכותב גם את המילים ואת הלחנים, אריק ברמן. צעיר עמוק-מהות, פרוע, אמיתי, שיודע ללכת עד קצה הנפש שלו. כאן, בשיר הנושא מתוך תקליטו "שמות", הוא מבין פתאום שהוא הופך להיות זר לעצמו. שימו לב לחרוזים, כי המסורת הגדולה של החרוז עברה לזמרים, אחרי שהמשוררים נטשו אותה. צריך לשמוע עם המוזיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
