גיבורות של סקרנות: ראיון עם אפרת דנון
איך ילדה טובה מבית טוב, בלי שום טראומה בביוגרפיה, כותבת סיפורים אכזריים, מלאים בזעם, עם גיבורות חבוטות ופצועות נפשית? מתוך סקרנות, אומרת אפרת דנון, לגלות מה מניע אנשים שהם כאילו רעים, ומתוך הבנה שאלימות גם יכולה לרפא. אבל לא בגלל זה היא סובלת מנדודי שינה
נכון שאת לא ישנה טוב בלילה?
"וואו, איזו אבחנה מדויקת! אני באמת סובלת מחוסר שינה, מנדודי שינה כרוניים. וכשאני כבר נרדמת אז אני בדרך כלל חולמת, והרבה".
והחלומות מסויטים?
"לאו דווקא, אבל הם בדרך כלל תזזיתיים מאוד, קופצים מנושא לנושא, ולא תמיד אני זוכרת על מה אני חולמת.יש לי חלום אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב ובו מופיעה עיר שלא קיימת במציאות. כבר למדתי להכיר אותה. יש בה הרבה רחובות קבועים שאני הולכת בהם וגשר מעל נהר גדול. כל פעם קורה לי משהו אחר בעיר הזאת, אבל היא עצמה נשארת קבועה".
כמו העיר שנשארת קבועה אך ההתרחשויות בה משתנות, כך גם כתיבתה של דנון: סיפוריה מתארים קשת של מצבים, אבל סגנונה מובחן ובשל. "קרח", ספרה החדש (הקיבוץ המאוחד), ממשיך באופן מובהק את ספר ביכוריה "דג בבטן", שיצא לפני חמש שנים וסימן אותה כהבטחה על מפת הסיפורת הצעירה.
גם ב"קרח" מרבית הדמויות הן נשים או נערות הלכודות במערבולות פיזיות ורגשיות. גם הוא כמו נכתב תחת עין מיקרוסקופית, פולשנית, מנוכרת ובלתי מתפשרת על פרטים. דנון מחטטת בנפשם הפצועה של גיבוריה ללא רחם. ההבדל בין הספרים הוא באורכם של הסיפורים. ב"דג בבטן" הם קצרים עד קצרצרים, בעוד שב"קרח" מציגה דנון נובלות בעלות נשימה ארוכה יותר. על אף השינוי, היא אומרת, לא בטוח שהשלב הבא הוא כתיבת רומן.
נראה שאת הולכת נגד הזרם. סופרים צעירים ממהרים היום להוציא רומן.
"אני חושבת שיש בארץ איזו מנטליות שאומרת שקובץ סיפורים קצרים זה איזושהי הכנה. הסופר מודאג מיכולתו או אי יכולתו לכתוב רומן, וספר סיפורים ראשונים נכתב כמשהו לא בשל. זו תפיסה מאוד מאוד מוטעית, כי סיפור קצר זה משהו שעומד בפני עצמו. אני כקוראת מאוד אוהבת סיפורים קצרים.
"יש בי משהו שמתנגד לכתיבה של רומן רק מתוך שיקולים של להיכנס לפנתיאון של כותבי רומנים, אלא אם כן זה בא מתוך משהו אמיתי אצלי ולא מתוך שיקולים ציניים שנוגדים את תהליך הכתיבה עצמו".
מה מקור הנושאים הטעונים והקיצוניים ב"קרח"?
"את שואלת בעצם האם זה ספר אוטוביוגרפי? אז זה בהחלט לא. אלה לא חוויות שחוויתי, ולא דברים שעברתי. הביוגרפיה שלי נורא משעממת ונורא בנאלית. לא היו שם שום זעזועים, שום אירועים טראומתיים. אני מתחילה סיפור והוא צריך ללכת למקום מסוים ואם אני לא לוקחת אותו לשם כי לא נעים לי לכתוב דברים כאלה אז אין טעם לכתוב.
"כשיצא 'דג בבטן' קיבלתי המון תגובות כמו:'למה כל הדמויות נורא רעות?' או 'זה נורא יפה, אבל למה הכול כל כך קשה?'. אז קודם כול אני לא חושבת שהדמויות רעות. מה זה רעות? כולנו רעים וכולנו טובים. העולם לא מתחלק יפה בשחור לבן לטובים ורעים. אולי הדמויות שלי הן לא דמויות סטנדרטיות, אבל הן בפירוש לא דמויות רעות. וגם האנשים שעושים מעשים רעים הם לא בהכרח אנשים רעים.
"אפשר לספר מהו תהליך הכתיבה ולתאר אותו, אבל יש ממד אחד שהוא מסתורי לגמרי ושאותו אי אפשר להסביר. בעיקר ברגעי השראה כשפתאום מגיע סיפור שלם שנכתב ואת לא באמת יכולה להגיד מאיפה הוא הגיע או למה הוא הגיע. וטוב שזה כך. אבל אני לא יודעת למה הסיפורים הם קשים חוץ מזה שזה מרתק אותי לנסות לבחון מה עומד מאחורי מעשים של אנשים שהם רעים".
הסיפורים מצוקתיים. את אדם מצוקתי?
"אני לא חושבת שאני טיפוס מצוקתי יותר מהממוצע. זו התשובה הכי מדויקת שאני יכולה לתת".
דנון, 33, נולדה וגדלה ברמת השרון להורים אמידים. בשנים האחרונות היא גרה עם בן זוגה בלונדון, שם היא לומדת לתואר שני במסגרת לימודי מגדר. התזה שלה עוסקת בייצוגים של זעם נשי, "בעיקר בקולנוע מיינסטרימי אמריקני".
למשל?
"'תלמה ולואיז', ששם נדמה שהלגיטימציה לאלימות נובעת מטראומת עבר של אחת הגיבורות שחוותה אונס, ומהדיכוי וההשפלה שהגיבורות חוות במהלך החיים שלהן. הלגיטימציה בסרט הזה היא כמובן לא שלמה מפני שהגיבורות מתות בסוף. הן מהוות איום גדול מדי לפטריארכיה. הן מודעות לדיכוי שלהן ולכן כועסות
"הלגיטימיות של הכעס הנשי בתרבות שלנו, לעומת הכעס הגברי, זו סוגיה שמאוד מעניינת אותי. בכוונה לקחתי קולנוע מיינסטירימי כי הוא משקף הרבה פעמים איזו דעה רווחת, את ההמון. כמו בכתיבה, גם כאן מעניין אותי לקחת דמויות'רעות' ולנסות להבין מה המניעים שלהן".
עיקר הדמויות בסיפורים שלך הן לא נשים בשלות, אלא ילדות ונערות שחוות פגיעה ומביעות זעם. ילדות מסמלת בדרך כלל ניקיון וטוהר.
"מה שאת אומרת מאוד נכון. יש בסיפורים הסתכלות על ילדות והתבגרות כתקופה קשה ביותר. אני חושבת שמה שהגיבורה חשה בסיפור 'קרח' הוא שהילדות נלקחה ממנה, בגלל אירוע טראומתי שהיא לא באמת מספרת אותו. העיסוק באלימות מאוד נוכח בכל הסיפורים, אבל לאו דווקא המעשה עצמו אלא משהו שהוא כבר גלגול של האלימות, התוצאות שלה. אני מרגישה שהרבה פעמים האלימות היא ניסיון לצאת מהקיפאון".
לשבור את הקרח?
"ממש ככה. יש משהו באלימות שנותנת אשליה של תזוזה, של תנועה, של שבר של משהו. הקיפאון בא מקור נפשי שכל הדמויות סובלות ממנו. מצד אחד קור נוראי ומצד שני רצון לפרוץ את הקור, להתחמם כאילו. בספרים שלי יש המון חוסר אונים, והאלימות היא הדרך לצאת מחוסר האונים הזה. המעשה האלים הוא מעין ניסיון לצאת מהבדידות. מעשה אלים מביא לעתים מזור והקלה".
תני דוגמה מהספר למקרה כזה.
"בסיפור 'בית' למשל, האקט שבו האישה הבודדה לוקחת את הילד של השכנים לביתה, וגוזזת לו את השיער. זה אקט אלים שהוא גם ניסיון ליצור אינטימיות תוך דקות. באמצעות התספורת הזו היא הופכת אותו בתוך רגע להיות הילד או הנכד שלה. היא נורא מהר עושה משהו שלוקח המון זמן ליצור. לבודדים אינטימיות מביאה מזור".
אני מניחה שאת עצמך נרתעת מאלימות.
"אני מאוד משתדלת להימנע ממנה. מאלימות פיזית בוודאי, אבל אני משתדלת להימנע גם מאלימות מילולית. אני חושבת שהחברה הישראלית היא חברה אלימה מאוד בהקשר הזה, תרבות הדיון בארץ היא אגרסיבית ודורסנית מאוד. אנחנו לא סובלניים למגוון של דעות ונקודות מבט. הדרך שבה אנחנו מתבטאים משפיעה על הדרך שאנחנו מתנהלים ועל הסולידריות החברתית שהולכת ונעלמת מהתרבות שלנו".
הסיפורים ב"קרח" נוגעים גם בבעיות חברתיות, ניצול עובדים זרים למשל. את רואה בעצמך כסופרת מחאה חברתית?
"ממש לא. הספר הוא פוליטי במובנים רבים, אבל הוא לא קשור לאידיאולוגיה ספציפית. הוא לא מחויב. לדעתי זה משהו שנורא מגביל בספרות. הרי היום הכול הוא פוליטי. אם אני כותבת סיפור על ילדה שעברה אונס או אם אני כותבת על מטפלת פיליפינית שנמצאת בסיטואציות מסוימות ומותחת על ידי כך ביקורת על החברה, אז ודאי שזה פוליטי, אבל זה לא גלוי וברור. זה נמצא ברקע, ברובד נסתר".
יש שיראו בו ספר פמיניסטי, שמוחה על ניצול המין החלש.
"אני מניחה שיש כאלה שיקשרו אותו לפמיניזם, מאחר שהספר מדבר על נושאים שהרבה פעמים אפשר למצוא להם הגדרה פמיניסטית. אבל זו לא ספרות פמיניסטית. אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית בלי בעיה, אבל אני חושבת שצריך לעשות הבדלה בין מי שאני בחיי והדעות הפוליטיות שלי לבין הכתיבה".
דבר נוסף שבולט בסיפורים של דנון היא הדומיננטיות של דמות האם על פני דמות האב. "מישהו פעם אמר לי שכל האבות בסיפורים שלי הם לא קיימים", היא מספרת. "ואם הם קיימים אז הם נוכחים נפקדים. מין רוחות רפאים. ואני חושבת שזה מאוד נכון. אני חושבת שבדור שלי האימהות היו נוכחות יותר בגידול הילדים מאשר האבות. אבא שלי היה פחות נוכח מאשר אמא שלי".
אגב ילדות, בגלל ההתמקדות שלך בנערות יש תחושה שנתקעת בגיל הזה.
"קודם כול אני צריכה מרחק נפשי של שנים כדי לכתוב על משהו. קשה לי לכתוב על משהו שהוא בהווה שלי. דבר שני זה בעצם לשאול אותי למה אני כותבת את מה שאני כותבת. ב'קרח' אני כבר נותנת משקל גם לגילאים אחרים. כלומר, זה כבר פחות מעסיק אותי, הגיל הבעייתי הזה".
מה בעיקר העסיק אותך בגיל הזה?
"אני חושבת ש-12-13 זה גיל קריטי בהתבגרות של ילדות. זה השלב שבו ילדה מחליטה אם היא תהיה מרירה, אבל זה לא החלטה מודעת. יחד עם ההתבגרות והפרידה מהילדות יש גם פתאום הבנה של המקום שלה בחברה ואולי היא מחליטה אז אם היא הולכת להיאבק נגד תכתיבים מסוימים שמגבילים אותה כאישה, כלומר הולכת להתנגד להם".
ומה את החלטת?
"אני לא חושבת שאני מרירה. אני חושבת שהמקור למרירות הוא בעיקר תסכול על כך שאת לא עושה את מה שאת רוצה לעשות. אז באופן כללי אני משתדלת לעשות את מה שמשמח ומספק אותי, ובעיקר לא לקחת את עצמי ואת חיי יותר מדי ברצינות".
נא להמתין לטעינת התגובות
