צית הזהב של רועי צ'יקי ארד
בספרו החדש "רובים וכרטיסי אשראי" מספק צ'יקי ארד עוד אלטרנטיבה שירית לא אחידה ברמתה, שמתחרה על ליבו של הקהל הבורגני המשתעשע במרחב שבין הכיבוש לבין הדגדגן, בין השחור לבין הלבן, בין ההון לבין הבון-טון
'רובים וכרטיסי אשראי', "מציע" על-פי פתח הדבר של מחברו - "שלושה שירים לויתניים" בהם גם שתי "פואמות הנדסיות", עוד כמה "שירים באורך בינוני"... ולסיום "שירים זעירים" שאותם מכנה המשורר – "שירים אפקטיביים".
כיוון שבחר המשורר לחלק את הספר באופן שכזה, אך טבעי שאף הביקורת עצמה, תיכתב באותו האופן – שכן, "רוח השירים ב'רובים וכרטיסי אשראי' נקבעה הרבה מאוד על פי מידתם" כפי שמציין המשורר בפתח הדבר.
לא במקרה נפתח הספר בשתי הפואמות המוכרות והוותיקות יחסית – "הינשוף" ו"פגר הפלדה".
שתיהן יחדיו וכל אחת מהן לחוד, אפשר ומהוות את נקודת השיא של הספר וכן, את נקודת השיא של שירת רצ"א לפי שעה.
בניגוד לדברי עורך הוצאת 'פלונית', שלמה קראוס, אשר קבע בלא משים בדש הספר כי "ארד זוקף אצבע משולשת כלפי האתוס הרציני של 'השירה העברית' לדורותיה'", עושה רושם כי עיקר כוחן וצבעוניותן של הפואמות הללו, אינו דווקא "בקלילות" שירתו של רצ"א, אלא דווקא במשלב הכנעני המובהק, בצירופי הלשון המפתיעים, במקצב ובמוסיקאליות המוקפדים ובתפיסותיו
מן הבחינה הזאת אין לי ספק כי הפואמות הללו נכתבו תוך התמסרות ממשית ולאו דווקא מתוך קלילות וברוח שטות כפי שמבקשים אותנו להאמין. אין ספק כי רצ"א מעלה על נס את השפה העברית בשני השירים הללו, ובכך מצליח להדהד בקלות רבה על רקע הסביבה השטוחה בה הוא פועל - קרי, כתב העת "מעין".
"בזרועו השלח/ בוצעת, רוצעת/ הינשוף/ בנה של ענת/ בר אדמה, בן לסהר/ הינשוף... ובציית הלשעבר, פורש אט כנפיו/ ארוד ומטוייט/ וחושף בלאט שלחו/ לשם מה לי עתה/ ינשוף ואהבה?" (מתוך 'הינשוף' עמ' 7)
הפואמה "צואת הזהב" היא מעין גרסא קלושה ובעיקר משעממת ל"ראיתכם שוב בקוצר ידכם" של ביאליק או ל"ברכת ישרים" של יל"ג (יהודה לייב גורדון). כמו ביאליק ויל"ג ועוד רבים כמותם כך גם רצ"א בוחר להביע את הסתייגותו מן הנעשה בביצתנו הספרותית בכתיבת שיר.
באופן מפתיע למדי, מצאתי עצמי מסכים עם מחאותיו של המשורר, זאת אחר זאת, כל טענותיו מוצדקות – הסיאוב, הוועדות, הגרפומנים, שירת הפצע, וכו'. אם כן, מה בכל זאת הופך את "צואת הזהב" ל"צִיָת הזהב" - כלומר, לשיר הארוך והמשמים ב'רובים וכרטיסי אשראי'?
"עצה: אל תזכירו את הירח בשירים/ פצעיכם מרתקים כמו חצץ/ כאבכם מלאה אותי./...אם יש מילה נרדפת זהה, השתמשו במילה שהייתם אומרים בקול./ תשקרו מחוץ לשירה ולא בתוכה..."
שוב, עצותיו של רצ"א לגבי כתיבה, נכונות ברובן ומובנות לגמרי (על אף שהוא עצמו לא תמיד מציית להן), אך אני מתקשה שלא לתהות, האם לא ראה המשורר עד כמה טריוויאליות השורות הללו? או עד כמה מנוונת ולא מאתגרת היא מחאה דוגמת – "שירה/ קרפד!/שירה/ קרפד גוסס!/ שירה/ כתר פלסטיק!/ שירה/ קרפד גוסס על כסא כתר פלסטיק!".
האם האזין לגמלוניות שבשורות הבנאליות והמאולצות – "שיר של דף, ללא חיים ופשע שכשל/ ללא צווארים וישע מרושל/ כיתבו בכוונה שירים גרועים/ זה ממילא מה שאתם עושים".
ייתכן שהבעיה הגדולה ביותר ב'צואת הזהב' היא שהשיר פשוט טרחני מידי, מאולץ מידי ובעיקר משעמם. צר לי, אך אין הומור - ואין תחכום - ואין מחאה במשפט דוגמת: "כמה נורא! אבא שאוהב עגנון!"
חלקו השלישי של הספר מורכב משבעה שירים סימפטיים למדי "באורך בינוני" כפי שמכנה אותם מחברם, זהו אוסף אקלקטי ולא אחיד ברמתו. השירים, צבעוניים בחלקם, פוליטיים בחלקם וקיומיים בחלקם.
אך דווקא החלק שמוקדש לשירת פצע תוצרת רצ"א, כלומר, השירים "המנון סוף הלילה" ו"אפרשזיף" הוא המרגש מבין כולם, בשירים הללו זונח המשורר, אולי בפעם היחידה בספר, את ההומור הילדותי והכפייתי שלו ומתעלה (או שמא עלי לומר מעמיק) לאזורים חדשים בשירתו - "אתה מכיר את עצב סוף הלילה?/ את הספסל החום/ הצבוע לכה טרייה/ תחת דירתך השכורה?/ את המדרגות עליהן תטפס עוד מעט/ בצעד עב ועלוב?/ אולי מכיר אתה את מר פנס/ הגונח הבהוביו על פני הדשא?" (מתוך 'המנון סוף הלילה')
שיר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא "כל כך טיפשות החולצות" הרפיטטיבי, ובו מתאר המשורר בפאתוס ובפומפוזיות דקויות יפות כמו: "כל כך טיפש העיתון שבו אני כותב/ כל כך טיפש העיתון שבו איני כותב/ כל כך טיפש הלימון/ ניצב על הקש בלב הכוס המרוקנה".
אם זאת, נדמה כי מוטיב הטיפשות הפך בינתיים שחוק למדי בחוגיו של רצ"א, והצצה ב"אזרחים לאומיים" ("שדוריאן" 2001) ספרו של יהושע סימון (העורך השותף ב"מעין") , מגלה את השורות הבאות: "ישבתי בסוכה וחשבתי:/ הכי טיפשות הבנות/ והכי טיפשים אנשים" (עמ' 10) אם לא די בכך, הצצה בספרו האחרון של אהרון שבתאי - "טניה" מגלה את השורות הבאות: "ילדי הגן טיפשים/המורים טיפשים/ התלמידים טיפשים... / המדים טיפשים/ מטוסי חל האוויר טיפשים" ("הטיפשים" עמ' 42).
הדמיון בין רצ"א לאהרון שבתאי אינו נפסק בעיסוקם המשותף בדברים טיפשיים.
"השירים הזעירים" או בשמם המלא – "מספר שירי הלל לשר הביטחון לרגל המערכה האמיצה" הם המחזור שסוגר את "רובים וכרטיסי אשראי". מחזור אשר כולו אינו אלא מס השפתיים של המשורר לשמאל הישראלי ולבון-טון. אינני מבין כלל מדוע אִפשר עורך הספר את הכללתם של שירים אלו - ומדוע בחר לחתום עימם את הספר, שעה שברור כי אלו מותרים טעם מר בפיו של הקורא - שורות דוגמת: "היד שהצביעה לשר הביטחון/ עכשיו/ מחטטת בתחת" או "הסיר את הפלולה/ או שהפלולה נותרה והוא הוסר - / שר הביטחון?" וכו'...
בכל הנוגע לכתיבתו הפוליטית צועד רצ"א בדרכו העגומה של אהרון שבתאי, האחד כותב על "הפלולה" של אהוד ברק, בעוד האחר מפרסם שירים על משמניו של אריאל שרון. אינני מגנה פרסום שירים כנגד שרי בטחון או כנגד איש בכלל, אך אני בהחלט מגנה פרסום שירים גרועים כנגד שרי ביטחון או פרסום שירים גרועים בכלל.
כשם שבשנים האחרונות עשו תוכניות הלילה (הלייט-נייט) בטלוויזיה את דרכן אל שעות ה"פריים-טיים", כך גם רצ"א, נע בהדרגה במהלך העשור האחרון במסלול ההתקבלות הידוע. השם רועי "ציקי" ארד הפך בשנים האחרונות לשם נרדף לספרות העכשווית והצעירה בישראל, לא משום שהוא אכן הספרות העכשווית והצעירה בישראל, אלא משום שכך מותג בידי מערכת שגדולה מימנו בעשרות מונים.
רועי צ'יקי ארד או בקצרה רצ"א, אינו עוד יוצר צעיר או עכשווי במרחב הישראלי, כי אם זרם מרכזי בתוכו, אלטרנטיבה סימפטית, הומוריסטית, קלילה ואהודה במרחב שבין יצחק לאור, אגי משעול ורוני סומק. אלטרנטיבה שמתחרה על ליבו של אותו קהל בורגני המשתעשע במרחב שבין הכיבוש ובין הדגדגן, בין השחור ובין הלבן, בין ההון ובין הבון-טון.
'רובים וכרטיסי אשראי' הוא ספר חביב, משעשע ולא אחיד ברמתו. אך במדבר השירי בו אנו נמצאים, אף אלומות האור העמומות והמרצדות שרועי "צ'יקי" ארד מייצר, עשויות לעיתים להראות כמאורות גדולים.
נא להמתין לטעינת התגובות
