האמן הסיני: השינוי יבוא מהאינטרנט
האמן הסיני שנג קי השתתף במהומות שהפכו לטבח בכיכר טיאננמן, כרת לעצמו אצבע, ברח מבייג'ין אבל בסוף חזר הביתה. "אני אוהב להסתכל לצרות בעיניים", הוא אומר בראיון לרגל תערוכה שלו בארץ
המצעד, שנג קי צילום: מתוך התערוכה
זאת הפעם הראשונה שקי מציג בארץ, והוא סקרן לדעת איך נגיב. "אני מקווה שיאהבו אותן", הוא אומר. "גם ההיסטוריה של ישראל קשה, ואני מקווה שהצופים אצלכם יבינו את המצב שלי".
קשה להבין את המצב שבו הוא חי: בשנות השמונים כשלמד אמנות בבייג'ין, השתייך לקבוצת אמני פרפורמנס שניסו לעשות אמנות עכשווית, חוללו מהומה ונאלצו לחמוק שוב ושוב מהרשויות. "לא הפסקנו, כמובן", הוא אומר.
"יש בסכנה משהו מרגש. המורים שלנו היו לא מרוצים, הציבור היה מזועזע. הם חשבו שמשוגעים ברחו מבתי החולים". הטירוף, מכל הצדדים, הגיע לשיא ב-1989 בכיכר טיאננמן. הפגנת הענק, שהפכה לטבח, זעזעה את קי, שכרת לעצמו את האצבע הקטנה של יד שמאל וקבר אותה בעציץ, כדי להשאיר חלק ממנו בסין.
"זה היה שיגעון", הוא מאבחן בהסתכלות לאחור. היד קטועת האצבע הפכה מאז לסימן ההיכר שלו ושל המהפכה, ומופיעה ברבות מיצירותיו. "הייתי הקורבן, והייתי לגמרי לא בשליטה", הוא אומר. בהסתכלות לאחור אני חושב שהייתי משוגע באותו הזמן. הדברים שקרו סביבי גרמו לזה".
ואתה לא מתחרט?
"כמובן שלא. זה מייצג את ההיסטוריה, ואני רוצה להראות את זה לאנשים - זה מה שקרה לי".
מיד אחרי הטבח ברח קי מסין, בלי כסף ובלי שפה, ושם פעמיו לחבר ברומא. "לא הייתי חייב לברוח, בחרתי לעזוב", הוא אומר. "לא הייתה לי שום תקווה בסין. הייתי חסר בית כך או כך".
תמיד מודאג
כדי לשרוד עבד בכל עבודה שמצא: הוא מילצר במסעדה סינית, לימד טאי צ'י ומנדרינית, ועבד בסטודיו לאנימציה. אחרי שלוש שנים עבר ללונדון, שם למד אמנות. היום בוחר קי ליצור בסין, אף שיש לו דרכון זר, ויכול היה למצוא מדינה ידידותית ובטוחה יותר עבורו ועבור אשתו ובנו.
"אני לא מאושר, אני תמיד מודאג, אבל אני חייב להיות שם, אחרת אין שום פואנטה", הוא מסביר. "זה בשביל האמנות
- אני מאוהב בה, אני לא יכולה לשלוט בזה. אני חש חוסר ביטחון, אבל כך האמנות שלי מתפתחת. בלונדון זה לא היה קורה. הבית שלי, המשפחה שלי, נמצאים בסין. יש לי הרבה מה להגיד, ואני רוצה שאנשים יקשיבו לי".
הלימודים באנגליה שינו את הציור של קי. "הפילוסופיה של הציור המסורתי היא להשאיר את הצרות מאחור וללכת לטבע, ליער", הוא מסביר. "אני אוהב להסתכל לצרות בעיניים".
אבל לאור הצנזורה, איך אתה יכול להביע את עצמך?
"אני יוצר כאילו אין צנזורה. האמנות שלי ברורה וישירה, אני לא מתחבא מאחורי מטאפורות או רמזים. הייתי לוחם ואני עדיין כזה. אני יודע בשביל מה אני נלחם. אמנות הייתה ועודנה כוח. העבודות שלי בשנים האחרונות חזקות מאי פעם".
אתה חושב שיש סיכוי לשינוי בסין?
"יכול להיות, אבל מאוד קטן. המדינה מאוד ממושטרת, ולאזרחים יהיה קשה לצאת ממעגל השליטה. אבל הרבה אנשים מנסים לחולל שינוי, בצעדים קטנים. אי אפשר למהר. השינוי יבוא מהאינטרנט, לדעתי. באמצעותו אנשים מוצאים את הדרך לחלוק רעיונות ולדבר".
סין: עדות נוזלית", שנג קי, גלריה אופאל, חמישי, 20:00 ( פתיחה)
נא להמתין לטעינת התגובות
