גאווה ודעה קדומה: על ההופעה של M83 בבארבי
ההופעה של M83 אמש בבארבי הייתה רהוטה, סוחפת כמעט לכל אורכה ובהחלט מעניינת מספיק כדי לשמור על הסאונד הייחודי של ההרכב. אבל היה חסר שם משהו: אולי קצת יותר לב ורגש, אולי קצת פחות גאווה ותחושת עליונות צרפתית טיפוסית. ביקורת הופעה
מאידך, יש להם את מידת הריחוק מפני כל מי שאינו צרפתי, את תחושת העליונות המיזנטרופית והביטחון המופרז מדי בעצמם. אני חושב שכל הסטריאוטיפים האלו, קלישאתיים ככל שיהיו, התגלו אתמול בהופעתם היחידה של M83 בבארבי בתל אביב.
אין ספק שאנטוני גונזלס, הלב והמוח מאחורי ההרכב, הוא יוצר פורה ומעניין. ארבעת האלבומים של 83M הם כולם מסעות מוזיקליים, עולמות שלמים הדחוסים בשעה אחת של דיסק אשר לוקחים את המאזינים לעולמות רחוקים עם נופים ייחודיים וחזון שמושפע מהמון סגנונות ואומנים, אך עומד בזכות עצמו.
האלבום האחרון שלהם "Saturdays = Youth" שיצא ב-2008 היה האלבום שהביא לגונזלס ושותפיו את הפריצה לה ייחלו. האלבום היה כולו מחוות אייטיז מובהקת, עם סינתיסייזרים עדכניים ברוח של עשרים שנה אחורה ועדיין עם הצליל המוכר של הלהקה – מפלי דיסטורשן אדירים מתקופת השו-גייז של סוף שנות השמונים ותחילת התשעים על פני מוזיקה אלקטרונית.
זהו האלבום הידידותי ביותר למשתמש שלהם. שני האלבומים הראשונים מאוד מעניינים, אך בהחלט לא מתאימים לכל אוזן, ואילו האלבום השלישי "Before The Dawn Heals Us" מ-2005 הוא האלבום הטוב ביותר שלהם, יצירה אפלה ואפוקליפטית עם אווירה מכשפת ומאיימת, שילוב של מוזיקה קרה ומנוכרת כקרח אך בו בעת מרגשת, מוזיקה עתידנית ורובוטית אך אנושית לחלוטין, מדכאת
בלבי קיוויתי כי גונזלס יבצע חלקים נרחבים מאותו אלבום, אך זו היתה כנראה גחמתי האישית בלבד והקהל זכה לביצועים לרבים מהשירים של האלבום האחרון. גונזלס עלה לבמה לבדו בתחילת ההופעה. ניצבו שם שני לפטופים וקלידים האחד מול השני, ועוד מערכת תופים אימתנית שהתחבאה מאחורי תא זכוכית גבוה ואימתני עוד יותר. מספר רגעים לפני המופע זכה הקהל לשמוע את ההערה המשונה כי הלהקה מרשה לצלם אותם רק בשלושת השירים הראשונים, לאחר מכן הפלאשים חוזרים לנרתיק.
ואכן, כדרכם של צרפתים - שלושת השירים הראשונים היו לא ממש מעניינים ומאוד לא פוטוגניים. אין שום דבר מעניין בצילומו של גונזלס על קלידים, יוצר מלודיה אמביינטית ואינסטרומנטלית של אקורד אחד לאורך דקות ארוכות, וחוזר על כך שוב ושוב. המטרה היתה ככל הנראה ליצור אווירה. לא ממש ברור איזו, אבל נראה שאחת שאמורה היתה לחלחל. זה לא ממש עבד. לאחר שלושת השירים הראשונים עלו לבמה מתופף ובחורה נוספת על הקלידים והלפטופ, שהצטרפה גם לשירה. זה היה הרגע בו התחילה למעשה ההופעה.
"Graveyard Girl" היווה את יריית הפתיחה, אחריה זכה הקהל לביצועים של רבים מהשירים היפים של האלבום האחרון. גם ההתחלה הזו היתה מעט צולעת, בעיקר בגלל חוסר האיזון בין הדיסטורשנים הרועמים והמנסרים אל מול סאונד הבמה שנבלע מעט בתוכם. התקלה הזו תוקנה מהר למדי. מרגע זה ואילך ההופעה התנהלה בדיוק כמו שצריך – היא היתה קצבית, חיה, מלודית ומרתקת כפי שהיא היתה צריכה להיות.
קולו המתקתק והיפה של גונזלס משתלב נהדר עם הרעש הרב שהוא מייצר והזמרת שאיתו מעבה את השירים ומוסיפה להם את הנופך הראוי. גונזלס הוא גם גיטריסט מצוין, והרגעים בהם חתך את האוויר עם הצלילים החשמליים שבקעו ממנה היו המוצלחים ביותר בהופעה.
אבל משהו מסוים בתוך כל המכלול הפריע, מעין קוטביות צרפתית שכזו – גונזלס משקיע הרבה מרץ במוזיקה, אך הוא קר, ענייני ולא מרגש. הוא מפטיר כמה תודות פה ושם, מספר כמה טוב להיות כאן, אבל רואים שהוא אומר את זה כמתוך חובה ולא בהכרח כי זה מה שהוא חושב. ההופעה מספקת הרבה רגעים מוצלחים, אך מסתיימת מהר מידי, ולא מגיעה לשעה ורבע. למה לספק את הסחורה ולפרוש בשיא? למה להתמקד רק באלבום האחרון ולא לחשוף את הצופים לחומר אחר מוכר פחות אך עדיין מוצלח? ומדוע לעזאזל הזמרת והקלידנית לא הסיטה מבטה אל עבר הקהל עד ההשתחוות האחרונה עם סיום ההדרן?
שלושה רגעי שיא יירשמו בכל ההופעה. הראשון, לקראת סופה, הוא הקטע "Don't Save Us From the Flames" מהאלבום הקודם, קטע בו הגיטרה הזועפת והמתפרצת של גונזלס מצליחה לרגש אותי גם אחרי ארבע שנים מאז ששמעתי אותו לראשונה.
הרגע השני היה "Skin of the Night", קטע איטי ומכשף, בו הסולנית שרה באיטיות ובקול סקסי, מנסה להישמע קצת כמו אליזבת פרייז'ר. הרגע השלישי היה ההדרן שלהם – ביצוע ל-"Couleurs", קטע אינסטרומנטלי ארוך ומרשים מהאלבום האחרון, בו הגרוב האייטיזי שולט, הבאסים שמנים במיוחד, התיפוף עצבני והדיסטורשנים מרקיעי שחקים. זה היה ביצוע סוחף ומושלם.
M83 סיפקו אמש את הסחורה. הם נתנו הופעה טובה ורהוטה, סוחפת כמעט לכל אורכה ובהחלט מעניינת מספיק כדי לשמור על הסאונד הייחודי שלהם. אבל היה חסר שם משהו: אולי קצת יותר לב ורגש, אולי קצת פחות גאווה ותחושת עליונות טיפוסית. נו, צרפתים.
***
M83, בארבי תל אביב, 2 ביולי.
***
עוד: לגלריית תמונות מההופעה
נא להמתין לטעינת התגובות
