מעורב תל אביבי: על ערב ההופעות של פית/קית
ארבע הלהקות שהופיעו באירוע השקת אלבום הבכורה של מוג'הדין היוו חלון ראווה לסצנת האינדי בארץ, לטוב ולרע. נמרוד בוסו הסתקרן מהמוזיקה, אבל התבאס מהבעיות הטכניות
מוג'הידן צילום: ליל אוף
בצד החיובי נחשפו המקוריות, היצירתיות והאומץ, ולצד זה החוליים, בהם רמת אנרגיה נמוכה ממנה סובלת התעשייה, בעיה משותפת לאמנים ולמרבית הקהל. כך למשל, צופה האינדי המצוי יעדיף להמשיך לעמוד ולהנהן בראשו לפי הקצב, בקבוק בירה בידו, גם כשלסיטואציה סביבו יש את הפוטנציאל להפוך למסיבה מטורפת. החולי השני שנחשף אתמול הוא ברמה המקצועית-הפקתית, כשהערב לכל אורכו סבל מתקלות שונות, בעיקר ברמה הטכנית.
המופע נערך על הגג של בית פית/קית שבדרום תל אביב, במבנה המשמש את אמני הלייבל, מעין קולקטיב אמנים, בעבודתם. ראשונה עלתה לבמה להקת ערופי שפתיים שהציגה רוק גיטרות מחוספס כמו שצריך, המלווה בטקסטים בהחלט מעניינים.
אולם, אולי בשל העובדה שהיו המופע הראשון של הערב, או סתם בגלל שחברי הלהקה לא היו ממש במצב רוח לתת בראש, הייתה ההופעה ברובה מנומנמת משהו, עם הגשה מעט אדישה של הסולן אלעד זאב. עשרות הצופים הגיבו בהתאם עם מחיאות כפיים ספורות וחלושות בסיום השירים.
האווירה השתנתה עם עליית האמן הבא - רייסקינדר. מפגש ראשון עם רייסקינדר, ששמו הוא בעצם אסף עדן, עשוי להיות קצת מרתיע שכן הוא רחוק מלהזכיר כל דבר אחר שכנראה ראית או שמעת עד כה.
לאורך ההופעה הוא כפוף על מעין צעצוע סימפולים אלקטרוני, לוחץ על כפתורים ומלווה את עצמו, תוך שהוא ממלמל מנטרות סרקסטיות-הזויות, החוזרות על עצמן שוב ושוב. כל העניין יוצר משהו שהוא "ספק מוזיקה ספק בדיחה", כפי שהגדיר עדן בעצמו במהלך ההופעה, או אפילו "ספק מוזיקה ספק רעש לא ברור", כפי שחשבתי לעצמי בחלקים ממנה.
אלא שלעסק האקספרימנטלי הזה שווה לתת הזדמנות. משום שעם הזמן, לאחר שניים שלושה טרקים, אם נכנסים לראש הנכון, פתאום מתחיל להיות קצת היגיון בשגעון, והגוף מתחיל להתנועע לצלילי הסימפולים של עדן. גם הטקסטים שעד לפני מספר דקות נראו כאילו אי אפשר להתחבר אליהם שלא תחת השפעת סמים, מתחילים לחלחל, להטריד ולעורר מחשבה. מצד שני, ישנה אפשרות סבירה שחלקכם ימשיכו להתייחס לעבודתו של עדן כספק מוזיקה ספק רעש לא ברור.
לבסוף הגיע הרגע בשבילו התכנסנו - הופעתה של מוג'הדין לרגל צאת אלבומם הראשון. הרגע המיוחל אמנם התעכב ב-20 דקות כשחברי הלהקה גילו שהם לא שומעים דבר במוניטורים, אולם לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לתיקון המצב הוחלט לבסוף להסתדר בלעדיהם.
למרות הבעיה, הצליחה הלהקה, ששמה מעלה קונוטציה מיידית לפיגוע התאבדות, להפיק סאונד עם הרבה עוצמה, ומקצבים מונוטוניים, מעליהם מסתלסל קולו המתכתי והגבוה של הסולן אלון אבנת. גם כאן מדובר בתערובת קשה לעיכול של דאב, היפ הופ ומוזיקה אלקטרונית עם נגיעות מזרחיות, שמצדיקות את שמה של הלהקה. הכל ביחד שם את מוג'הדין הרחק מהמיינסטרים, ומבטיח שבארץ תמשיך הלהקה לפעול בעיקר בשוליים.
אולם הקהל, שעמד על כ-100-150 איש, הגיב טוב לתרכובת, ולראשונה במהלך הערב נוצרה הכימיה
הדרושה ביניהם לבין המתרחש על הבמה, שהיא מה שגורמת להופעות להפוך לאירוע שהוא מעבר לסתם האזנה למוזיקה.
אלא שאותם רגעים מוצלחים לא התארכו יתר על המידה, כשבטרק השלישי החליטה מערכת החשמל לבצע פיגוע ופשוט קרסה, כשאת הסאונד המפוצץ מחליפה דממה פתאומית. נדרשו עוד 20 דקות לאנשי פית/קית להתגבר על התקלה, כשלאחריה המשיכו המוג'הדין, שגילו רוח ספורטיבית, את ההופעה.
בסופו של דבר הצליחו המוג'הדינים, הכוללים את הבסיסט הראל שרייבר ואת אורי קריסטל האחראי על הסימפולים, להתפוצץ על קהל היעד, אלא שהתקלות לאורך הערב פגעו מאד בהופעה והפכו אותה לחוויה מעט מעצבנת והרבה פחות מהנה. אבל, למרבה הצער, זה ככל הנראה המחיר שנדרש לשלם מי שעוסק במוזיקת שוליים.
נא להמתין לטעינת התגובות
