נהר אכזב: ביקורת על אוקרביל ריבר
ללהקת האינדי רוק מטקסס, שסיימה אמש את סיבוב ההופעות שלה בתל אביב, יש שירים ואלבומים מצוינים, אבל קשה מאוד להוציא ממנה שואו. יואב בראל לא נסחף אחרי הזרם, אבל עדיין חושב שהיה תענוג
אוקרביל ריבר, להקת האינדי רוק הטקסנית, סגרה אמש את סיבוב ההופעות האירופאי שלה במועדון הבארבי בתל אביב, אך המקום לא היה גדוש באנשים כפי שציפיתי שיהיה לרגל הופעה של אחת מלהקות האינדי הגדולות בעולם, והלהקה לא הייתה סוחפת במיוחד.
הודות למהפכת הסאונד המצוינת שעברה על המועדון, השירים עברו בצורה טובה הרבה יותר מאשר באלבומים שלהם, אך עם זאת ההופעה לא נסקה לשום מקום. הקהל אמנם הפתיע את חברי ההרכב באנרגיות התל-אביביות שלו, אך לא נצפו אנשים שיוצאים מגדרם. רק כמה מחיאות כפיים לפי הקצב ותרגילים לאתגור המפרקת.
על הבמה, הלהקה נתנה מעצמה הרבה, אך הבעיה הייתה שהכל נשאר בגבולות הבמה, ולא ממש גלש אל הקהל, אפילו בזמן קריאותיו המביכות של הסולן וויל שף, שכללו משפטים כמו "הלוואי וכולכם תמחאו כפיים גבוה ביחד איתי, גם אתם שם במרפסת" אה-לה דייויד ברוזה. הרוק המלוכלך של אוקרביל ריבר לא עבר מסך הפעם, והעייפות הייתה ניכרת בהופעה האחרונה שלהם.
אין ספק שמדובר בלהקה אדירה. השירים חודרים עמוק בזכות היכולת של שף לכתוב טקסטים אשר חושפים את הנימים הכי עדינים בליבו של המאזין. הם ממלאים איצטדיונים, מוציאים אלבומים מצוינים אחד אחרי השני, ומצליחים לשמור על הסטטוס של אחד מגדולי הז'אנר. הבעיה במוזיקה שלהם היא שקשה מאוד להוציא ממנה שואו.
השירים שלהם הם לא כאלה שהקהל יכול באמת לשיר ולשתף פעולה. הטקסטים כמעט תמיד ארוכים ומסורבלים ומספרים סיפור לא מתומצת. מקסימום זוכרים כמה מילים מהפזמון, כמה צלילים מהסולואים וזהו, אפילו כשהעיבודים והביצועים על הבמה עשויים בצורה מושלמת.
שיר הפתיחה "A Hand To Take Hold Of The Scen" היה בחירה לא מוצלחת במיוחד. האקשן היחיד שנוצר במהלכו היה כששף נחנק באמצע והתנצל: "הרגע שתיתי קפה טורקי ונתקעו לי כמה גרגירים בגרון, אני מתנצל, מגיע לכם יותר".. גם הבחירה לבצע את הלהיטים היותר מוכרים שלהם ברצף הראשון היה קצת תמוה.
הרגעים היפים במופע היו דווקא בשירים השקטים יותר. הבלדה האינטימית "A Girl In Port" סיפקה רגע מדהים, ושף הוכיח שהוא כן
גם בביצועי הסולו שלו, למשל בשיר "A Stone", כשהוא עומד לבדו על הבמה - קולו בוקע מתוך החשכה המאובקת ונישא אל עורו המתברווז של הקהל. וכשהגיטרה החשמלית פורטת מאחוריו, ביחד עם נגינת החצוצרה, הבמה נצבעת בכחול, והכישורים הווקאלים של הפרפורמר האדיר הזה מתגלים במלוא הדרם. בין השירים, שיבצה הלהקה קטעי מעבר שכללו סירנות דיסטורשנים ורעש אקספרימנטאלי שהיה לעתים עוצר נשימה, ולעיתים מייגע.
ההופעה התחילה להתעורר דווקא לקראת הסוף, כשהשטיקים של שף לנסות לשלהב את הקהל עם משחקי מחיאות כפיים סוף סוף הניבו פרי. שף, שהחליף בינתיים את חולצת הכפתורים בטי-שרט, נתן שני ההדרנים עם ביצועים מחשמלים שהשאירו טעם טוב. במיוחד בלט הביצוע לשיר "Unless It's Kicks" שהיה לאחד מרגעי השיא של הערב.
על אף שלא נרשם שום גראנד פינלה לסיבוב ההופעות הזה, היה תענוג להיות עד להופעה שלהם. כל שנשאר לעשות הוא להמתין לאלבום הבא שייצא בתחילת השנה הבאה, ולהרים כוסית לזרימת נהר טובה יותר.
עדכוני תרבות לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
