היפי פיפי
"לקחת את וודסטוק" של אנג לי הוא תצוגת סטריאוטיפים של יהודים, היפים ובוגרי וייטנאם - הכי "הולמרק" שיש. והרוקנרול? הוא רק תפאורה למחזה הסטריאוטיפי הזה
וידאו: לקחת את וודסטוק
כנראה עניין הקשור בהתפתחות הרעיונות הפוסט מודרניים הקשורים לפוליטיקה של הייצוג. מדובר פה בקיץ 69', בפסטיבל וודסטוק. למען האמת, מדובר דווקא בכמה יהודים ששיחקו בוודסטוק תפקיד של פיונים על אותו לוח שחמט שמייצב את מוזיקת הרוק כאמנות המנצחת של המאה הקודמת. אלה הם היהודים של הרי הקטסקיל - רצועת מלונות הנופש בצפון מדינת ניו יורק - שדווקא שם התחולל אותו כינוס המוני ששינה את פני ההיסטוריה. אליוט, יהודי צעיר והומו בארון, שב לבית הוריו על מנת לסייע להם לשקם את הפנסיון שאותו הם מנהלים בחוסר כישרון פיננסי.
אליוט מזהה מיד הזדמנות עסקית נאותה כשהוא קורא במקומון כי מארגני פסטיבל הרוק נותרו ללא משטח להופעות. הוא מציע להם את האזור הכפרי שבו מתגוררים הוא, הוריו ושכניו המנומנמים, ובכך משנה את כל החיים באזור. הוריו, ובמיוחד אמו רודפת הבצע, מתעשרים לפתע.
אביו הדיכאוני יוצא מקליפתו המרירה, והוא עצמו, אליוט התם, מגלה את נפלאות המגע הזכרי ואת האושר שבנטילת ל-ס-ד, על אף שהסרט מתחולל באותו סוף שבוע שבו התרחש הפסטיבל בוודסטוק, הרי שתרבות הרוק מיוצגת כאן רק כהד מרוחק הנשמע מבעד למערכות ההגברה. העיקר על פי סרטו של אנג לי הוא המעקב אחר תהליך התבגרותו המאוחרת של אליוט, המגולם על ידי בדרן הטלוויזיה דימיטרי מרטין, שזה לו תפקידו הקולנועי הבולט הראשון.
"לקחת את וודסטוק" הוא קודם כל סוג של ועידת פסגה לכל הסטריאוטיפים שדבקו ביהודים, בחיילים ששבו מוייטנאם, בהיפיז ובתרבות הסיקסטיז. שום מבט מקורי, שום ניסיון לחרוג מהבטוח ביותר, הכי דומה לסדרת נוסטלגיה בערוץ "הולמרק".
אל כישלון הבימוי יש לצרף את הופעתה המזעזעת של אימלדה סטנטון, שמגלמת את היידישע מאמע של אליוט. קמצנית, זובחת לכסף, ישנה עם שקי דולרים, החלום הרטוב של כל תועמלן אנטישמי.
"לקחת את וודסטוק", ארה"ב, 2009,
נא להמתין לטעינת התגובות
