אופטימיסטים אנונימיים
ההצגה "הרפר ריגן" שמוצגת בתיאטרון גשר ונהנית מהבמאי עודד קוטלר ומהשחקנית לאורה ריבלין בשיאם, מוכיחה שאפשר להתחדש בכל גיל
הרפר ריגן צילום: גדי דגון
זהו מחזה בריטי של סיימון סטיבנס, שעוקב אחרי הרפר ריגן, אישה בת 50, מפרנסת יחידה של משפחה בפרוור לונדוני. יש לה בעל מדוכא על גבול הריחוף, שאינו עובד מסיבות מסתוריות, ובת זועמת בגיל העשרה. כשמגיעה להרפר ידיעה שאביה גוסס בבית חולים באזור מנצ'סטר, היא מחליטה לנסוע כדי להיפרד.
הרפר, וכך נפתח המחזה, מבקשת מהבוס שלה חופשה והוא מסרב, מה שאומר שהיא תפוטר אם תיסע לאביה. הבוס אינו מבין שהוא מנוול, הוא אפילו מנסה ליצור דיאלוג אישי עם הרפר, בדומה לדמויות אחרות הנקרות בחייה ביומיים שיבואו אחר פיטוריה. אנשים זרים: האחות בבית החולים שבו שוכב אביה, עיתונאי נקלה ששונא את הוריו, את חבריו וגם יהודים, נער שלומד בבית הספר של בתה ושונא את הריח של עצמו, גבר לסקס מזדמן בבית מלון הדור, כולם מעוניינים בשמירת מרחק, בניכור, ועם זאת משוועים לשיח אינטימי ומקיימים אותו. תערובת מוזרה ומוכרת.
המסע של הרפר ריגן לאזור מותו של אביה - היא מחמיצה את רגעי גסיסתו ומותו - נע בין ריאליזם להזיה ואף פעם לא נדע אם לא נחלם בכלל בראשה. הרפר נוסעת ליומיים בלבד וחוזרת עם קומה נוספת של הבנת העיקר בחיים. זוהי דרמה על אודות ויתור על תבוסה ודיכאון.
אחרי פיטוריה אין להרפר מה להפסיד ורגע הייאוש הופך לרגע תנופה. המפגשים הקצרים שלה במשך יומיים הם דרמה של פרטים קטנים, אירועים שמסעירים בעיקר את הרפר שחייתה חיים מבוישים, מבוהלים, מצומצמים.
אחרי שמתגלה שאביה מת לבדו, הרפר - רדופת מחשבה על רגע בדידותו במותו - פוגשת עיתונאי צעיר שיכור שפולט להבות שנאה לחיים בגלל כישלונו המקצועי אבל דורש זיון באופן בוטה. הרפר גומרת לשמוע את הטינופת שלו על בני אדם ומנפצת כוסית על עורפו. מעודדת מהיכולת שלה לבצע את הבלתי צפוי ממנה, קובעת הרפר פגישה עם גבר שמחפש אישה לסקס. היא מוצאת אותו בקפה אינטרנט מזדמן.
הרפר לא מוותרת לגבר הלהוט ומתעקשת לשמוע על ילדיו. היא מצדה מתוודה בפניו באופן הכי לא צפוי על חייה: בעלה, ארכיטקט אקולוגי, צילם ילדות בנות עשר בבריכה בפארק, מישהו הלשין, המשטרה חשדה שעמד להעלות את התמונות לאינטרנט, החרימו את מחשבו, הוא הסכים לעסקת טיעון כדי לא לערב את משפחתו בסקנדל, וקוטלג כעבריין מין.
סוף סוף מתגלה הסוד. כמו בחיים: חסרה לנו אינפורמציה ואנחנו מצמידים לאנשים כהרפר תוויות: מטורפת, נירוטית. ככה היא מתנהגת בתחילת המחזה: נטפלת לתלמיד תיכון לשיחה פתיינית, מנסה לחנך את הבת שלה ומבקשת את סליחתה בהגזמה מסוגננת, צועקת על אחות בית החולים. יש רגע מופלא בבית המלון: הרפר מבקשת מהגבר שמתפשט לשיר לה. הוא מופתע אבל נענה. הוא שר שיר של אלביס פרסלי והם רוקדים ריקוד עדין. כמו בחיים. הנשגב והבזוי הם כלים שלובים.
משם הולכת הרפר לבית אמה אותה לא פגשה שנתיים בגלל עוינות כלפי האם. שם היא מגלה שאביה היה זה שכעס על תת הישגיה בחיים, והוא זה שחשב שבעלה אשם בפדופיליה מצולמת. ההפך ממה שחשבה כשהאשימה את אמה בכך. הגילוי הזה מטלטל את הרפר: האמון באב נופץ, ובעצם היא מתחילה להשתכנע שלא אמרה לעצמה את האמת. שאדם לא מצלם סתם ילדות בנות עשר. שלפחות נהג להתענג על הצילומים בעצמו.
הרפר אינה מתמוטטת, להפך: המבט לתוך עיני האמת מטעין אותה. היא מגלה שהיא מסוגלת לאהוב את בעלה למרות זאת, ושההתעקשות על ידיעת אמת ואמירת אמת היא כוח הריפוי שלה.
מבקר ה"דיילי טלגרף" חד העין כתב לפני שנה, כשהמחזה רץ בלונדון, שהוא אינו בקיא כמובן בחיי סטיבנס הפרטיים, אך המחזה מזכיר לו פגישות שלו עצמו בקבוצת התמיכה לאלכוהוליסטים אנונימיים, שבהן מתאמנים בגאולה רוחנית. הוא מתכוון כנראה למפגשים שבהם לומדים את חוכמת אמירת האמת שמחזירה שליטה בחיים. "אשמה וחרטה מרעילות", אומרת הרפר ומצהירה שלא תשקר עוד.
ואם לפרש את המסע עוד קצת: הרפר מבינה שכדאיות החיים טמונה בהיותם בלתי צפויים כמוה.
כדי לתאר את המשחק של לאורה ריבלין אני זקוקה לכתב תנועה שאיני מכירה. צריך לאייר את מנעד התחושות שריבלין עוברת על הבמה: שבריריות וכוח, חמלה ואכזריות, זקיפות ושפלות רוח. כל השחקנים מצוינים בתפקידים קטנים, נראה שגם בזכות הדרכת הבמאי. דב גליקמן, לוסי דובינצ'יק, נטע שפיגלמן, מיקי לאון, דניאל צרניש, פירה קנטר, יובל ינאי.
הבימוי של קוטלר הוא אחד משיאי הישגיו, עם תפאורה ותאורה מהממות. עולם מודולרי אפור, מייצג
אזור אפור שבין אור וחושך, בין שקר לאמת, בין חלום למציאות. השימוש באזורי הבמה הוא וירטואוזי. אף טיפת סנטימנטליות. ועם זאת רגעים פיוטיים וטקסטים ליריים אירוניים בתוך דיאלוגים קצרים וטעונים.
כשהרפר חוזרת הביתה היא מספרת לבעלה בפירוט מה עבר עליה, כולל הסקס המזדמן. הוא מקשיב כמי שמרוצה מהעונש שהוטל עליו. בתמונה הבאה יושבת המשפחה המאוחדת בגינה, הרפר בוצעת אבטיח, אור בהיר של הבטחה גדולה או הארה מקיף אותם, והבעל השתקן מתחיל להזות בקול רם על החיים שהיה רוצה או אלה שיהיו לו: לפרוש לכפר לבית עם אסם, שם יתעלס עם אשתו שתהיה נחשקת גם בגיל 60, לארח את בתם ההרה עם חבר שלה, לטגן בייקון, לנסוע לוועדות בינלאומיות, לעשן סיגרים בהיחבא. חלום בלתי אפשרי. ואולי כן?
רחש אנחה אופף אז את אולם התיאטרון. קתרזיס. רבים מזהים את עצמם. ממשיכים הלאה, מפנטזים, לא מרימים ידיים, להתחדש אפשר בכל יום, עד המוות. מחר אולי אלך למפגש A.A כזה או אחר.
נא להמתין לטעינת התגובות
