עוגיות במילוי חדש: על ההופעה של דפנה והעוגיות
הופעת ההשקה לאלבומן השני של דפנה והעוגיות המחישה כי אפשר לומר משהו על המציאות בצורה יצירתית מבלי לחטוא בשטחיות. קולה של הסולנית הכריזמטית דפנה קינן מתחבר לסגנון הקברט-רוק הבוגר של ההרכב שהשחיז עצמו מוזיקלית ומאותת שהוא כאן כדי להישאר
הרבה מודעות מוזיקלית מביאה עמה להקת דפנה והעוגיות לבמה. לא בטוח שזה דבר טוב כל כך בכל הנוגע לעולם הרוק, שאמור להיות שלוח רסן ויצרי מטבעו, אבל בהופעת ההשקה של אלבומם השני, "מה שרצינו", אמש במועדון הבארבי בתל אביב זה לא הפריע ואף עבד לטובה.
ולראיה, במהלך ההופעה נקרעו כמה מיתרים בגיטרה של הנגנים שמאחורי הסולנית דפנה קינן ו"הפקירו" אותה מול הקהל לקטעי מעבר לא מאולתרים. קינן גייסה את כל המודעות העצמית שלה כיוצרת כדי לצלוח את "הרגעים המתים" בדרך לשיר הבא, ואף ניצלה אותם בדרכה כדי לחמם את הקהל.
אם תרצו, זו היא דרכו של הרכב הקברט-רוק הזה בחמש שנות פעילותו להציג את צדדיו הפוליטיים וההומוריסטיים, ולא בצורה מאולצת ומובנת מאליה אלא באופן מתחכם ומעורר סקרנות, שלמרבה הצער עדיין זר למציאות המוזיקלית הישראלית הפופולרית שלרוב נגישה בשטחיותה. אין פלא אם כך שאחת ההשוואות החוזרות (והמוצדקות) עמן מתמודדות העוגיות, הן עם להקת הבילויים.
ואכן, שני ההרכבים מציגים רוק עם ניחוחות קברט דקדנטי תלוש מהמציאות, שמלווה בטקסטים מושחזים ובנוכחות בימתית כובשת. לא סתם כנראה עומד ימי ויסלר, גיטריסט הבילויים, מאחורי בימוי הקליפ של הסינגל הראשון של העוגיות, "אין לָנֶצַח", שמזכיר מאוד בסגנונו את אופיה של להקת האם שלו, וכך גם השיר הנושא את שם האלבום ואת המסר "לא קיבלנו את מה שרצינו לקבל".
אם אלבומן הראשון של דפנה והעוגיות מ-2007 היה חדשני במפת הרוק הישראלי באנרגיה היצירתית שהוא נשא ובאופיו המתריס יחסית, אך גם בוסרי למדי ברמת הפקתו ובגישתו הכללית, אז אלבומן השני - שיוצא בימים אלה - מגובש יותר ומופק ביתר מקצוענות. שני הסינגלים הראשונים ממנו, "אין לנצח" ו"תודה רבה", כבר נקלטו על ידי תחנות הרדיו השונות - בעיקר אודות ללחניהם המלודיים ושינויי הקצב התכופים שבהם - וזכו לביצועים משכנעים בהופעת ההשקה לאלבום החדש.
ביתר השירים החדשים, שומרות "העוגיות" על מקצבי ה"אומצה אומצה" הבלקנים, לצד מוטיבים רוקנ'רוליים ובלוזיים טיפוסיים, המשתלבים בהרמוניות קוליות של חברי ההרכב שמופרעות לרוב (לטובה) על ידי קולה צמא הדם והמלוכלך (גם כן לטובה) של קינן.
התוצאה מסקרנת ושומרת את המאזין דרוך לאורך רוב השירים. עם זאת, בשירים מסוימים - כמו "נוסטלגיה" מהאלבום החדש ו"מיליון" מהישן - יודעת קינן גם להציג את צדו הנקי והשקט יותר של קולה ויכולתה התיאטרלית להחליף קולות באותם שירים מרשימה עד מאוד.
בנוסף,
יחד עם זאת, את מקומן של השורות הקופירייטריות והמתמסרות בקלות מהאלבום הראשון - כמו "כן אני נערה ואני מבינה שלאכול סרטים זה להיות אישה" - תופסות באלבום השני אמירות מהורהרות יותר ונגישות פחות בשמיעה ראשונה.
במציאות הישראלית המסחררת והאינטנסיבית יש חלל רב להרכבים מסוגה של דפנה והעוגיות להתפרץ ולהטיל ללא חשש את השקפת עולמם היצירתית על המתרחש, גם אם היא אינה תואמת את גישת הממסד, כמו בשיר "יש לי חבר ערבי" שהוא מעין מחווה סמלית לטלי פחימה גם אם לא בצורה ישירה. כשכל אלה חוברים לפזמונים קליטים, צליל מוקפד, הגשה כריזמטית וגישה מוזיקלית מרעננת לא נותר אלא לברך על המילוי החדש והבוגר יותר של העוגיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
