הסיפור הקצר במתח
כתב העת הניו יורקי "אלקטריק ליטרצ'ר" מגייס כל אמצעי אפשרי - מנגישות לאייפון ועד מייקל קנינגהאם, שכתב את "השעות" - כדי להחזיר לסיפור הקצר את מעמדו הראוי במרכז התרבות הפופולרית
המשימה שהציבו לעצמם העומדים מאחורי היוזמה, כתב-עת ששמו "אלקטריק ליטרצ'ר" (electric literature), פשוטה למדי: "להחזיר את הסיפור הקצר למרכז התרבות הפופלרית, תוך שימוש במדיה ובאמצעי הפצה יצירתיים". הם לא מהססים להיענות לדימוי החתרני שעשוי להיקשר לקבוצה כזו. "אסור לכם לקרוא את זה!!", מכריז בראש חוצות אתר האלקטריק ליטרצ'ר, המתאפיין בעיצוב פסיכדלי לעילא. "כמו ארוחות שחיתות או סקס מזדמן; אלה אולי דברים אסורים, אבל דמיינו כמה משעממים החיים אם חיים אותם על פי החוקים בלבד. מעבר לתענוג, החוויות האלה פותחות הזדמנויות חדשות, כמו ספרות: את אותו החשק להרגל מגונה (crave), אנחנו רוצים ליצור אצלכם לסיפור טוב".
כבר הרבה זמן שאנדי הנטר וסקוט לינדנבאום, המו"לים, המייסדים והעורכים של אלקטריק ליטרצ'ר, רוצים ליצור אצלכם את החשק הזה. שניהם למדו יחד במסלול הכתיבה של ברוקלין קולג', וערכו את כתב העת האוניברסיטאי. באותה תקופה הם החלו להשתעשע בשאלה איך ייראה כתב העת הספרותי של המאה ה-21, ושמונה חודשים לאחר שסיימו את הקולג' החליטו ליישם את הרעיונות שהגו בשטח..
ובכן, מסיבת ההשקה לגיליון השני ביום רביעי האחרון בהחלט עמדה בסטנדרטים שוחרי החיים שהציבו לעצמם השניים. האירוע, שנערך בקומת מרתף של פאב בלואר איסט סייד וכלל ג'ין וטוניק חינם, לא הזכיר את הכיבוד הקל ונושאי הדברים של מקביליו בחנויות ספרים ובאוניברסיטאות. תחת זאת, כפי שאמר לינדנבאום, הוא התאפיין ב-"mixed genres, mixed messaged and mixed drinks".
הערב נפתח במיצב ארט וידאו "ניצחון הפראי" (triumph of the wild), שאכן חגג, כדרכם של אלה, את האנדרלמוסיה הגמורה עם שטף תזזיתי של תמונות בצבעים זוהרים ומוזיקה בלתי קונבנציונלית ("זה נשמע כמו פאקינג פיל בוכה", צעק לאוזני אדם שעמד לידי"). האלקטריק וחבריהם שקדו על אדפטציה חופשית כזו לכל סיפור, אותן אפשר למצוא בערוץ היוטיוב שלהם.
אחר כך – כלומר, אחרי שלינדבאום עלה לבמה והפציר באורחים לשתות יותר - הגיעו קטעי הקריאה, מפי הסופרים ג'ים שפרד ומייקל קנינגהאם, שסיפורים של שניהם מופיעים בגיליון הראשון. הם הקריאו קטעים בני עשר דקות לערך מרומנים עליהם הם עובדים, והנסיבות
למרות שמפתה לתפוס אותם כך, אנשי האלקטריק ליטרצ'ר לא מצויים במאבק דון קיחוטי על מצב הספרות. להיפך, בעוד שרבים בעולם הספרות מסתכלים קדימה באי ודאות מהולה בחשש, הם מקבלים את העתיד בברכה. "האינטרנט הוא המערב הפרוע: בלי חוקים, בלי מגבלות וצופן הזדמנויות לאלה שרעבים מספיק, שלוקחים סיכונים", כותב הנטר בטור שעסק בנושא.
גם נושא התחרות בעידן הוצאות הענק וחנויות הרשת, שקיבל בארץ תהודה עם פולמוס "החוק להגנת הספרות והסופרים", לא מרתיע את הנטר: "עם פלטפורמה, אמביציה ושיווק נכונים, העצמאיים יכולים להיכנס לוואקום שמשאירים התאגידים...שיתוף פעולה בין העצמאים יכול להבליט את הסגולות שלהם: איכות, מגוון ואישיות".
הפעילות של אלקטריק ליטרצ'ר אכן נחשבת חדשנית. הגיליונות יוצאים לאור אחת לחודשיים, וכוללות חמישה סיפורים קצרים. מעבר להפצה רב תחומית לאייפון, קינדל, אי-בוקס ואודיו-בוקס, גם עבור הגיליונות המודפסים הם לא נעזרים בשיטות מסורתיות. "במקום לשלם 5,000 דולר לבית דפוס אנחנו מדפיסים ב-books on demand ומשלמים לכל סופר 1,000 דולר", מסביר הנטר.
מעבר לדפוסי פעולה של הפקת התוצר הספרותי, אנשי כתב העת מאמינים גם ביצירת קהילה סביב האלקטריק. "כל מי שהגיע לכאן הערב הוא אוהב ספרות, ועל מה שאוהבים צריך להגן", הכריז הנטר כשדיבר על הבמה, לקול מחיאות כפיים.
הערב נשא אופי קהילתי משהו, ומאופי השיחות נדמה שכולם מכירים את כולם. אבל הנטר ולינדנבאום בטוחים כי דרך כיכרות העיר, הממשיות והוירטואליות, אפשר להרחיב את המעגל. ואכן, בתום האירוע דיווחו הנטר ולידנבאום שבאותו ערב הצטרפו ל-800 המנויים שמונה נוספים, נוסף על 47 פוטנציאליים שקנו את הגיליונות הבודדים.
הטענה הקלאסית של המסתייגים מרעיונות כאלה היא ששעל מזבח הקידמה והפופולריות, האיכות הספרותית מועלית קורבן. אבל באתר הבית מבהירים הנטר ולינדנבאום שההירככיה בין אמצעי למטרה נותרת ברורה: "בשבילנו הספרות היא מה שחשוב ולא המדיום. אם אפלקיציות האייפון או הקינדל יעזרו לה לשרוד, אנחנו בעד".
גם בערב ההשקה, לנוכח רמיזתי על פופוליזם, התעקש לינדבאום על אג'נדה ספרותית מובחנת. "אנחנו מקווים להכניס ולגלות יותר ויותר סופרים חדשים, לתת להם במה, אבל לתחילת הדרך גייסנו גם שמות גדולים יותר כמו קנינגהאם או שפרד, סופרים שאנחנו מעריכים את העבודה שלהם".
ובהקשר הזה מעניין לשמוע את קנינגהאם. כזוכה פוליצר וכמי שספרו "השעות" נמכר במיליוני עותקים ועובד לסרט עתיר אוסקרים, הוא לא מפחית מהחשיבות של ערבים ויוזמות מסוג זה. "זה נהדר, ככה זה תמיד התחיל, עם כמה צעירים משוגעים לדבר", הוא הגיב באופן מאוד אמריקני לשאלות אחרי ההקראה.
באותה שלווה מסבירת פנים הוא גם שלל מהיסוד את הקינה הרווחת שהצגתי בפניו, על הנסיגה בהרגלי הקריאה בעידן הריאליטי.
"מה פתאום? בלוגים, עיתונים, הודעות טקסט, אנשים קוראים כל הזמן. אם ניקול קידמן הסכימה לשים אף מזויף כדי להידמות לוירג'יניה וולף, אז מצבנו טוב. אנשים לא נעשים יותר טיפשים עם הזמן, אנחנו בדיוק אותם טיפשים שהיינו בעבר. אתה יודע, הבעיה עם העבר היא שאנחנו נשארנו רק עם המיטב שלו, עם הקלאסיקות. אתה חושב שכולם היו ווירג'יניה וולף, או שהיא מכרה בזמנה הרבה רומנים? אם היו אז תוכניות ריאליטי הן היו מאוד מצליחות".
בהמשך שאלתי מה הרלבנטיות של ארגונים כאלה, על כל חדוות הנעורים שבהם, בשוק ספרותי שהולך ומתכנס בידי פחות ופחות שחקנים, שמכוונים מצידם יותר ויותר לרווחיות. "ארגונים כאלה מאוד רלוונטיים. אני יכול לומר לך בוודאות, מתוך ידיעה, שגם בראנדום האוס הגדולה מאוד מעוניינים במה שקורה כאן. זה לא העתיד, זה ההווה".
לסיום שאלתי אותו אם הוא חולק את האופטימיות בה ניחנו מייסדי האלטריק ליטרצ'ר. "גם אם היו מגיעים הערב 17 איש הייתי שמח, כי זה אומר שיש סיכוי שנגעתי עם הכתיבה שלי ב-17 אנשים", הוא ענה. "ובאו מאתיים, כך שבטח שאני אופטימי". ואחרי לגימה מהג'ין הוסיף: "כל סופר חייב להיות אופטימי באופן כזה או אחר".
- בבלוג שלו, "פיין טיונינג", יונתן פיין מפענח את הגיליון הראשון של "אלקטריק ליטרצ'ר"
נא להמתין לטעינת התגובות
