ילדי מפתח
סיפוריו המעניינים של קולם טויבין בספר "אמהות ובנים" מסמנים בתבונה את הקשר המסחרר שבין בנים ואמהותיהם, ובכל זאת מתקשים לחמוק מעודף ייצוגים
הקשר אם-בן משמש את טויבין כמניע לחזרה אל העבר. אלה סיפורים של היזכרות, של העלאה מן המודחק, כמו גם סיפורים על בחינה מחדש של החיים ושל הדרך שבה הם מתכוננים ביחס לאמהות.
הדבר נכון גם ביחס לסיפור כמו "שורת ההיגיון", שדווקא דמות הבן עומדת במרכזו (ברוב הסיפורים זוהי דמות האם שעומדת במרכז). זה סיפורו של פושע שגנב כמה תמונות חשובות, כולל רמברנדט אחד, אבל לא לגמרי יודע מה עליו לעשות עכשיו. הוא פושע קטן מדי בשביל פשעים גדולים כאלה, והוא גם לא באמת מבין באמנות או בדרכים להערים בעזרתן על הפושעים הגדולים יותר שאמורים לקנות ממנו את הציורים.
את חורבנו האפשרי עלולה להביא עליו אמו, שמופיעה בראשית הסיפור ואז נעלמת רק כדי לשוב בסופו ולאיים על ביטחונו האישי של בנה. טויבין מתגלה כאן כמספר נבון כשהוא בונה את דבלין כמעט כיישוב ספר, ריקה מלבד מסבאותיה, ומפעיל את הריקנות הזו היטב, כמעט כאילו הייתה דמות בעצמה. כמו רוב הסיפורים בקובץ, מסתיים "שורת ההיגיון" בהבנה ובהחלטה, אבל כאלה שהגשמתן נותרת מחוץ לטקסט עצמו, אפשריות רק כאפשרות.
"מעיל גשם כחול מפורסם" או "שם המשחק" מציעים את הצד השני של סיפורי האימהות והבנים: אלה שבהם הבן הוא ילד באמת, או נער, ששולח את אמו במורד זיכרונותיה או מנתב את חייה למקום בלתי צפוי. ב"מעיל גשם", למשל, אלה זיכרונות הלהקה שבה הייתה חברה עם אחותה. הבן מספק לאמו רמז ש"עצמיותה מצומצמת", שהיא "אינה אלא מתארים וצללים". המסקנה הזו משותפת, בעוצמות שונות, לכל הדמויות בקובץ: כולן רק מתארים וצללים, וחייהן נשלטים כל העת על ידי זיכרונות הזולת, החלטותיו ומעשיו-אמהות על ידי בניהן, בנים על ידי אמהותיהם.
כמכלול, אפשר לזהות מנגנון אחד ברור שמניע את הסיפורים האלה: האמהות והבנים מסתחררים תמיד זה מאחורי זה, בספירלה שאינה ניתנת לעצירה. אפשר לשאול כאן דימוי מהוצאת בבל עצמה, שהציבה על כריכת הספר תמונת עופות דורסים שחגים בשמי הערב. היהודי שיש לו אם יעלה מיד על דעתו שהעופות הדורסים האלה נמצאים כאן בגללה; אבל טויבין אינו יהודי, והאמהות שלו אינן יהודיות, וגם בניהן אינם יהודים - והעופות הדורסים, שעפים במעגל כמו רודפים זה אחרי זה, הם האמהות והבנים גם יחד, שתמיד מסתחררים האחד בעקבות השני.
ומשנאמר כל זה, בכל זאת מעיבה על הסיפורים התחושה שאין הם מצליחים לחמוק משרשרת המטאפורות, להתעלות מעל הסימון הבלתי פוסק של הדברים כייצוגים של דברים אחרים. האישה הזקנה בתמונה של רמברנדט זועקת שיקראו אותה ביחס לאם האמיתית, סובלימציה מתבקשת של רגשותיו וזיכרונותיו המודחקים של הבן.
דוגמאות נוספות לא חסרות, והערות השוליים המיותרות שמציפות את הטקסט הזה אף ממשיכות עוד יותר את המטאפוריזציה שלו. הן נעות בין הסברים חשובים (מי היה
הגישה הפטרונית ביחס לטקסט מונעת ממנו לפעול בעצמו על הקורא. מדוע, בשם כל האימהות שבעולם, אמור מישהו להתעניין בטענה ש"שורת ההיגיון" מבוסס על סיפור אמיתי? נפלא בעיניי שאמנם היה מי שחשב ביושר כי הערה מפורטת בעניין זה דווקא מחזקת את הטקסט הספרותי.
מאחורי הבנים האירים של טויבין עומדות אמהות פטפטניות מדי, ומאחורי האמהות עומדים בנים תקיפים מדי; ואולי, במיטב המסורת המטאפורית של טויבין, עלינו להבין מהערות השוליים המסרסות כי מאחורי הטקסט עומדים לא רק מחבר אלא גם מתרגם והוצאה. מוטב היה לו הניחו לפחות לטקסט לחיות את חייו, לפעול בעצמו מתוך כוחו האמיתי, שבכל זאת ניחן בו, ושממנו קשה להתעלם על אף המטאפוריקה.
"אמהות ובנים", קולם טויבין. מאנגלית: גיורא לשם, בבל, 365 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
