ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: חן של דיבה

יורם קניוק לא מפסיק לגדף את ישראל בספרו המבולגן ואילן ברקוביץ' הוא מבקר טוב ומשורר גרוע

"תש"ח" ("ידיעות ספרים"), ספרו החדש, המוחמא והנמכר של יורם קניוק - שזכה לעדנה תקשורתית וביקורתית בגילו הקשיש, וזה כשלעצמו בהחלט מחמם לב - הוא ספר זיכרונות טיוטתי, ישיר ומבולגן של קניוק מימי מלחמת השחרור, שהשתתף בה כחייל קרבי (ועל כך כמובן כל הכבוד). אין לספר הזה שום ערך ספרותי פרט לכמה אנקדוטות צבעוניות, מזעזעות ומשעשעות לסירוגין, בין השאר משום שרצף הזיכרונות שבו הוא מבולבל, מפולש ורווי הגיגים ילדותיים מסוג: "הייתי כסיל שהלך להיות בן חיל ולהכות באויב" (כאילו שמטרת מלחמת השחרור הייתה "להכות באויב" ולא להתגונן מפני שבעה צבאות ערב שפלשו לארץ, ואילו ניצחו חס וחלילה היה היישוב העברי בארץ, כולל משפחת קניוק והוא עצמו, חס וחלילה, נטבחים כנראה ברוח "איטבאח אל יהוד").

- מנחם בן עם תובנות השבוע

עוד הגיג אופייני לדוגמה לסגנון הדיבה וההשמצה הציורי וחסר השחר של קניוק: "הם לא ידעו שהמדינה תהיה מין בית משוגעים במדבר, כולה זרועה בקמח העצמות של היהודים שלא הגיעו חיים". עם כל ההבנה להומור המקאברי של קניוק ולסוג החן הדיבתי שלו, צריך להסביר (למי שלא מבין כי הדברים נאמרים בסגנון מבודח כלשהו) שישראל היא בהחלט לא בית משוגעים במדבר ולמרות השואה היא ממש לא זרועה ב"קמח העצמות" (איזה דימוי זוועתי) של היהודים שלא הגיעו לכאן חיים. ממש כמו הזקנה בשירו של ביאליק, גם פיו של קניוק מלא "אלה קללה". מותר לו. הוא הרי מגדיר את עצמו כ"זקן לא בריא". אז מותר לו לקלל. לכן הוא מגדיר את מנהיגיה של ישראל כ"טיפשים, כסילים, שודדים רעים". לך תתווכח עם זקן חולה ומקלל.

מה אנחנו לומדים עוד מתוך הספר? בין השאר שבני מהרשק, קצין החינוך והפוליטרוק של הפלמ"ח, מיעט מאוד להתרחץ ולכן עלה ממנו ריח של "זיעה עתיקה"; שמלחמה היא דבר נורא (למשל "בחור יפה
תואר שאת שמו שכחתי הזדקף לרגע ונפגע ישירות מפגז מרגמה שלושה אינץ', שחתך אותו ממש, חתך כאילו היה הפגז סכין חד וראינו איך הגוף נחלק לשני חלקים שנשרו לשני הצדדים שהיו לו לפני כן כשהיה יפה תואר ולא נקניק אנושי מדמם") ; ושיורם קניוק אישית, הרבה לפני בלה פרוינד, נשכב על ערבי מסכן חשוד בירי שיהודים ניסו לעשות בו לינץ', ואכן הרגו אותו למרות נסיונותיו הנואשים של קניוק לגונן עליו: "ניסיתי לשכב עליו כדי לגונן עליו... הם המשיכו להתעלל וצחקו ממני שאני מלקק לערבוש את התחת אבל לא ויתרתי. הערבי חרחר ולראשונה בחיי ראיתי איך מישהו מת".

האם כל מה שקניוק מספר הוא אמת? קניוק עצמו מציע לנו לא להאמין לו תמיד: "אני יכול לזכור או להמציא זיכרון". לך תדע.

אילן ברקוביץ' הוא מבקר השירה הצעירה במוסף הספרותי של "הארץ" והוא עושה מלאכה חשובה ומעניינת בהחלט כ"משורר בשטח" (שם מדורו), וחושף מפעם לפעם משוררים צעירים ואלמוניים ושורות שירה רבות יופי. לעומת זאת, כמשורר שהוציא כבר שני ספרי שירה, ברקוביץ' הוא משורר גרוע למדי, למען האמת. ספרותי, קיטשי, שמנוני, שעוד לא מצא את הקול האמיתי שלו, או ליתר דיוק קולו האמיתי מכוסה בשכבות של משוררים אחרים.

קל למשל

לזהות את קולו של אמיר גלבע מבעד לשורות הפותחות את ספרו החדש של ברקוביץ' "חרובים" (הוצאת אבן חושן): "אני האיש המוליך לכל אורך הרחוב את חיוכו./ אני בהיר ומקסים וכך טוב לי. אני מקסים ובהיר להאיר/ פניהם של אנשים בשלל חיוכים טובים וגם בצחוק".

גלבע המקורי הוא כמובן הרבה יותר מקסים והרבה יותר עניו: "כל אחד ברחוב שאל מה אתה שמח/ ואני לא שמעתי כי הייתי שמח". לך תסביר לברקוביץ' את ההבדל.

עַל מַכְאוֹב חַלּוֹנִי/ תָּלוּי יָרֵחַ/מִמֶּנּוּ לְאַט אֲנִי לוֹקֵחַ/סָדִין כָּחֹל/לְהִתְכַּסוֹת

את השיר הקצר הזה, שורות של כאב שזוקק במוזיקה של לשון ציורית וחרוזים, כתב משורר וצייר נידח ואומלל, שמואל רבינוביץ, יליד 1912 שמת מתישהו בשנות השבעים, כמה שנים לאחר שאושפז בבית חולים לחולי נפש, כפי שסיפר לי המשורר ישראל הר שהוציא לאור את ספרו של רבינוביץ "הילה לאוח" (הוצאת שיר"ה, 1971). גם נתן זך כתב על רבינוביץ, שיריו וציוריו, באהבה. ויותר מפעם אחת. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה