שיעור היסטוריה: ביקורת על המחול "סרנדה/ההצעה"
יצירתו של ביל טי ג'ונס "סרנדה/ההצעה" היא הרהור צבעוני ומלא חיים על ההיסטוריה האמריקאית, דרכו הוא בוחן את טבעה של ההיסטוריה האנושית כולה
ביל טי ג'ונס צילום: פול גוד
ג'ונס נולד בפלורידה ב-1952 והחל ללמוד מחול באוניברסיטת בינגהאמטון בניו-יורק. בעת לימודיו, פגש את הצלם והכוריאוגרף ארני זיין, שהפך לשותפו לחיים וליצירה. ב-1982 הקימו השניים את להקת המחול "ביל טי ג'ונס/ ארני זיין". שש שנים לאחר מכן, מת זיין מאיידס.
ג'ונס רואה במחול דרך לחנך את הקהל שלו בנוגע להיסטוריה של ארצות הברית. יצירתו "סרנדה/ההצעה" היא הרהור צבעוני ומלא חיים על ההיסטוריה המושפעת ממורשתו של אברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארה"ב. דמותו של לינקולן משמשת פריזמה, שדרכה ניתן לצפות בחברה האמריקאית של היום, ולשאול דרכה את השאלות על טבעה של ההיסטוריה האנושית.
באמצעות הקרנות וידאו ארט על גבי תפאורת עמודים המחליפים את מקומם על הבמה, ג'ונס לוקח אותנו למסע בתנועה ובצליל אל הבית הלבן, הפנתיאון ביוון ואל אולם ריקודים אלגנטי בחוות הדרומיות של ארצות הברית. מוליד דיוקנאות דוממים הנראים כגלויות מן העבר.
ביל טי ג'ונס
צילום: פול גוד
היצירה נפתחת עם זמרת סופרן השרה למרגלות הבמה: "אהובי היקר, אתה זוכר? איך אמרת לי שאתה אוהב אותי?", לאט לאט נוצר קולאז' המחבר בין קולה לבין פסנתר וצ'לו. "איך אמרת לי שאתה אוהב אותי בעודי כורעת על ברכיי?", מכה בנו המוזיקה. "אהובי, האם פתחו את הארון? האם זה אתה היית בתוך הארון?", מוטחת השאלה לחלל האוויר. "כל עוד האל צועד, אלוהינו צועד... גלורי גלורי הללויה".
בתוך ההירואיות הזו, רקדן בבגדים יומיומים רוקד סולו. עד מהרה יצטרפו אליו שאר הרקדנים, נוגעים זה בזה, יוצאים ושוב חוזרים, כאילו שחצי אחד של הבמה ממאן להתמלא וחצי אחר ממאן להתרוקן. מדי פעם הם נעצרים, יוצרים אנדרטה קבוצתית, מניחים לנו לעכל רגע, לנסות לפרק אותם לבודדים, וכשאנחנו כמעט מצליחים הם נפרדים ורוקדים.
ג'ונס
לא מוותר כאן על כלום: נאומים של לינקולן, ביוגרפיות של חיילים ששירתו בעיראק ובאפגניסטן, סיפורו שלו עצמו, שיר של וולט ויטמן, מאבקים פיזיים וירטואוזים של רקדנים נפלאים, שריקת רכבת, קולות תופים המתופפים לפני יציאה לקרב, מוזיקה מרובת שכבות, החל מקטעים בהשראת הרקוויאם של מוצרט וכלה במוזיקה עממית אמריקאית. הוא מתעקש להשאיר לנו חומר רב לעיכול, אבל שומר על הרמוניה כאילו שאין בו יותר כעס או שהוא מחזיק אותו צפוף, מקופל בפרקי האצבעות.
עד הרגע האחרון יש משהו שמעורר את ההרגשה שמקומו איננו כאן, אבל פה הוא ישאר. קבוע לתמיד, עוד קיץ ועוד סתיו ועוד קיץ. כי אם אנחנו שמביטים לאחֵר מקרוב ובגובה העיניים מסרבים לומר שלום, שום דבר לא יעשה את זה, אפילו לא הזמן.
"סרנדה/ ההצעה" של להקת המחול ביל טי ג'ונס / ארני זיין.
נא להמתין לטעינת התגובות
