סודות ושקרים: על הסרט "עוד שנה"

"עוד שנה" של מייק לי מטפל כרגיל במתח שבין ייאוש קיומי ואופטימיות אין קץ. וגם בהתנשאות הנושבת מאלה שלכאורה דואגים לכלל (ע"ע "סוציאליזם")

מאיר שניצר | 13/12/2010 12:02 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
האדם הוא סוג של עגבנייה. כך לפחות רואים זאת תום וג'רי. אדום, עגול ועסיסי, אך גם דורש השגחה צמודה, זיבול ועידור. תום הוא גיאולוג הבודק את עמידות הקרקע באתרי בנייה גדולים ואילו ג'רי היא מטפלת פסיכולוגית במרפאה קהילתית בשולי לונדון. בניגוד לחתול ולעכבר האורגינלים שללא הרף רודפים זה אחר זה בסרטי האנימציה הנושנים מתוצרת הוליווד, תום וג'רי של אנגליה הם בני זוג הנשואים כבר עשרות שנים, מפויסים עם עצמם ועם חייהם המקצועיים. כן, כמובן, הם גם מטפחים עגבניות בגינתם המשפחתית וגם חברים מזן בני אנוש שמרבים לפקוד את ביתם.

מרי היא אחת מהם. כבר 20 שנה ויותר היא מועסקת כמזכירה באותה מרפאה קהילתית שבה עובדת גם ג'רי ודומה כי ידידות אמת נרקמה בין השתיים. ג'רי היציבה תומכת ללא הרף במרי המעורערת והמבולבלת כאילו היא עוד אחת מהמטופלות בשכונה. ומרי, גרושה ומיואשת ושתיינית, די מנצלת את העובדה שפסיכולוגית מקצועית כמו ג'רי נמצאת תמיד לצדה לטפל בה כשהיא מדשדשת במשברון כזה או אחר. ואותו הדין עם תום, שחבר הילדות שלו, קן שמו, שקע לאלכוהוליזם, לזלילה חסרת בקרה ולמצב של הזנחה כללית.

קווי העלילה הכלליים הללו משרתים את מייק לי ב"עוד שנה" - סרטו העלילתי ה-11 במספר שהרקע שלו דומה בהחלט לסרטים קודמים שיצר - "תקוות גדולות", "מותק של חיים", "הכול או כלום" או "חופשייה ומאושרת". ייאוש קיומי הנתמך באופטימיות אין קץ; דאגות פרנסה השוככות מאליהן כתוצאה מערבות הדדית בין בני אדם; מחויבות עקרונית לחיים למרות מגוון המוזרויות האנושיות.
 

נכון הוא שמייק לי ידע לעצב גם סביבה פילמאית שונה לגמרי, פסימית עד עפר, בסרטים כמו "עירום" או "ורה דרייק" (כמו גם בסרט הביכורים הלא מוכר שלו "רגעי עצב" משנת71'). אך בבסיס יצירתו של לי יוקדת אותה אמונה סוציאליסטית שהניבה בעבר את רעיון מדינת הסעד תוך דחייה מוחלטת של ערכי החברה התחרותית והשוק החופשי.

ואולי זו הבעיה העיקרית הניצבת ברקע האירועים המתוארים ב"עוד שנה". כשהם טובעים בתוך שלולית של תחושות של שביעות רצון עצמית וזוגיות מושלמת מרשים לעצמם תום וג'רי לטפח מסביבם ערוגות הזרועות בבני אדם פגומים במקצת שהחובה האנושית האלמנטרית היא לסייע להם. אפילו אם הדבר כרוך במחוות של התנשאות פטרנליסטית. ככל שגדל אוסף הפגומים הנסמכים על טוב לבם של בני הזוג המושלם כך מתחזקת תחושת העליונות הנינוחה שלהם שהופכת אותם למעין שופטים עליונים לסובבים אותם הממשיכים להיאחז במבולבלותם מתוך ביטחון איתן שכוח הסיוע - כלומר האמפתיה של תום וג'רי - תמיד מוכן להגיח לעזרה.

תחושה זו של מושלמות יתר מקבלת חיזוקים ב"עוד שנה" בשל עבודת המשחק המזהירה של ג'ים ברואדבנט (תום) ורות שין (ג'רי) - שניהם משתייכים לצוות השחקנים הנאמן למייק לי כבר שני עשורים ויותר. ברואדבנט שלפני

עשור גרף את האוסקר על תפקידו ב"אייריס וג'ון" ומרבה להשתלב בפרויקטים מסחריים דוגמת "הארי פוטר" או "נארניה" מרביץ פה הופעה מרנינה של בריטי מבוגר שנוגה פנימי, רוגע, מלווה אותו בכל אשר יפנה. רות שין מהשחקניות המועדפות ביותר בעולמו הקולנועי של מייק לי מלטשת כאן דמות מופתית של אם קולקטיבית, דמות מנחמת הגדולה מהחיים.

פחות סוחפת היא הופעתה של לסלי מאנוויל המגלמת את מרי האבודה במשעולי החיים. מאנוויל, שגם היא צברה כבר שעות מייק לי לא מועטות (ב"תקוות גדולות", "סודות ושקרים", "טופסי טרווי" ו"ורה דרייק"), מעדיפה להתנהג מול המצלמה כאילו היא בתוך מחזה של טנסי ויליאמס האמריקני. קרובה יותר לפקעת העצבים בנוסח "חשמלית ושמה תשוקה" או "חתולה על גג פח לוהט" מאשר למסורת המשחק הבריטית.

השילוב בין רחמים עצמיים לשפת גוף של שתיינית כרונית מפר באופן ברור את האיזון ואת האיפוק של הסצנות השונות ואינו תורם שום ערך מוסף משלו. כמו שקל היה לפני כשנתיים לקבוע שסאלי הוקינס, גיבורת "חופשייה ומאושרת", סרטו הקודם של לי, דפקה לו את הפרויקט ההוא, כך נראית כאן מאנוויל. אך גם פגימה זו בולטת ומרגיזה ככל שתהיה אין בה כדי לכרסם במכלול המרשים שמציע "עוד שנה".


יח''צ
עבודת משחק מזהירה. ''עוד שנה'' יח''צ

מחויבותם של תום וג'רי לערוגת העגבניות שלהם מכתיבה לסרט מבנה של סיפור המתחלק בין ארבע עונות השנה. מתחילים באביב על זרזיפי הגשם המלטפים שלו, חולפים בקיץ המשמש סיבה נאה למפגש ברביקיו בחצר, ממשיכים בסתיו, המבליט בדידותם של הבודדים וחותמים בחורף, כלומר בלוויה חורפית החושפת סודות ושקרים במשפחה המורחבת.

דומה שבין נאמניו הקבועים של מייקל לי נמצא לפחות אחד שצהל בקול רם למשמע המבנה הדרמטי של הסרט. זהו דיק פופ, שצילם ללי את מרבית סרטיו ומקבל הפעם הזדמנות להפגין את מלוא קשת המיומנויות המקצועיות והתפיסות האסתטיות שלו. דיק פופ, שהשכיל להקדיר את הבד ב"עירום" או ב"ורה דרייק", לפרוש יריעה בארוקית מקיפה ב"טופסי טרווי" ולטוות שווי ערך חזותיים לחיי המעמד הבינוני הנמוך ב"הכול או כלום" וב"סודות ושקרים", מקבל הפעם הזדמנות להרים פרויקט ויזואלי המכיל את הכול גם יחד.

המעבר מעונה לעונה, ממקור אור אחד למנוגד לו לחלוטין, מצילום גינה בחורף מול פריחה באביב כמו דרבן את פופ לעצב על הבד מעין סמינריון חזותי מרוכז הדן בסוגיות המגוונות של תאורה, קומפוזיציה ומרקם החומרים המצטלמים. התוצאות מרנינות את העין ובהחלט שמציבות את פופ במיקום גבוה ביותר בטבלת צלמי הדור.

וכדי שלא נשכח כי אנחנו בכל זאת לא באיזה מיוזיקול אסקפיסטי אלא נטועים עמוק בתוך פרויקט של מייק לי, באה הסצנה הפותחת את הסרט ומזכירה זאת באופן מהדהד. הסרט נפתח בצילום תקריב טורד של אימלדה סטנטון - נשק יום הדין של לי ומי שגילמה את הדמות הראשית ב"ורה דרייק" - המתחננת על חייה. סטנטון וסצנה זו מנותקת לכאורה מעלילת הסרט עצמו מחפשת שינה. היא סובלת מאינסומניה קיצונית ותרה אחר כדור פלא שישיב לה מעט משעות השינה או ליתר דיוק משעות הבריחה מהחיים.

קודם היא פוקדת את הרופאה הקהילתית, אחר כך את המטפלת הפסיכולוגית, מתעקשת על מציאת פתרון כימי אינסטנט. לא ממש לא אכפת לה משורשי בעייתה האישית וכבר לא נותרו לה מספיק שנות חיים כדי לעשות תיקון. קיצור דרך זה מה שהיא מבקשת. אבל אין כאלה מדגיש מייק לי.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_tarbut/cinema/ -->