תגידי, מה את רוצה ממני? אני עוד בחיים! דבורה קידר בתפקיד חדש

דבורה קידר ראתה את הסרט ‘רעל ותחרה‘ רק עד האמצע, והלכה ללדת. עכשיו, עם תרמיל של שבעים שנות משחק בכל תיאטראות ישראל, היא מככבת ב‘רעל ותחרה‘ על קרשי ‘הבימה‘. יעל (פרוינד) אברהם שלפה את הפרוינד שלה מהסוגריים, ונפגשה עם קידר לתשעה קבין של שיחת וייבערס צפופה. הכול עלה על השולחן, תוסס ומהביל כמו שרק האמא הפולנייה מ‘אסקימו לימון‘ יודעת. מנמיכות הקומה וחששות הזקנה ועד פרס ישראל שלא בא ולא אכפת לה

יעל (פרוינד) אברהם,'דיוקן' | 13/1/2013 14:56 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ככה פתאום, אחרי שחצתה את גיל השמונים, כיכבה על בימות מיטב התיאטראות, שיחקה אמא פולנייה בקולנוע ובחיים האמיתיים וגרפה את פרס מפעל החיים של התיאטרון הישראלי, החליטה השחקנית דבורה קידר להפוך לרוצחת סדרתית. ולמה לא? אפילו את הידיים לא צריך ללכלך. קורט זרניך, כף סטריכנין וא־ביסלע ציאניד – ועוד זקן אמריקני ערירי עומד להיטמן במערה שבמרתף.

במחזה ‘רעל ותחרה‘, שעלה לאחרונה ב‘הבימה‘, ממשיכה קידר בדרך שסללה לעצמה לפני שבעים שנה. לאורך השנים היא נעה בקלילות לאורך הסקאלה הפולנית. פעם מתמקמת בקצה האחד כאמא של בנצי מסדרת ‘אסקימו לימון‘, פעם חולפת על פני דוריס השמרנית מ‘מועדון האלמנות העליזות‘, וגם לקצה השני ברצף הגיעה, בתפקיד חיותה החותנת הנועזת ב‘החותנת‘ של אנדרו ברגמן או היצאנית הזקנה ברבובה ב‘מוריס שימל‘ של חנוך לוין.
מתיידדת עם הבדידות, דבורה קידר.
מתיידדת עם הבדידות, דבורה קידר. צילום: יוסי אלוני


הפעם, יחד עם אחותה לתואר ‘הגברת הראשונה של התיאטרון‘ ליא קניג, מתרוצצת דבורה קידר על הבמה בתוך קומדיה מקאברית סמי־בלשית שכתב ג‘וזף קסרלינג בשנות ה־30 של המאה שעברה. גופה תחליף גופה, פרנקנשטיין האח יקפוץ לביקור, טדי האח הסכיזופרן ימשיך לחשוב שהוא רוזוולט, ומורטימר, האח השלישי (תומר שרון), יגלה בנוירוטיות התומָשית האופיינית את האמת המרה על הדודות גומלות החסדים שמסתירות שלדים בארון ולא רק כביטוי.

את בית־קפה התל־אביבי שקבענו להפגש בו, הייתי מכנה הקפה השכונתי של קידר לולא הבהירה לי שאין לה זמן לבתי קפה. צודקת. את אחד עשר הערבים האחרונים בילתה על הבימה, לדאבונם של הקשישים העריריים מברוקלין. קידר מתגוררת לא רחוק מכיכר המדינה (“זה נהדר, יש פה בית מרקחת“), אבל העדפנו להפגש מחוץ לבית כי “יש טלפונים ומבלבלים לי את המוח, ופה בא שכן, זה בית שלא נותן רגע מנוחה“.

בשולחן לא רחוק התיישבו שני גברים מבוגרים ודיברו בווליום גבוה. “אחר כך אומרים שנשים נטלו תשעה קבין של דיבור“, מסננת לי קידר. “תראי את שני אלה, לא סותמים את הפה“. אז יצאנו לחלופה שקטה יותר, ובדרך, בכיכר המדינה, ממלמלת קידר על רקע אחד מחלונות הראווה: “תראי איזה יופי, ממש טוּב טעם, לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שאני כבר לא יכולה ללבוש את הבגדים האלה“.

ואז התפנתה לחוות דעה על דוכן הירקות שממול. זה ללא ספק אחד המקרים שבהם הקורא עלול למצוא את עצמו נפסד על חוסר האפשרות להקנות לדף העיתון יכולות ווקאליות, ובקיצור - הייתם צריכים להיות שם כדי להבין את גודל התופעה. אחרי שקידר מתפעלת מהמאג הגדול של הקפה התפנינו סוף סוף לדבר על איך היא מקפצת מתפקידי פולנייה מבית טוב לתפקיד של רוצחת סדרתית.

“אוי, מגזימים עם זה נורא, התיאטרון בשביל לפרסם את ההצגה קרא לליא ולי רוצחות סדרתיות, אבל אין שום דבר רצחני באישה שאני משחקת. מרתה ברוסטר, הדמות שלי, עושה מעשה חסד. היא לא מרגישה שהיא עושה משהו רע, היא רק המבצעת. אני מכינה את הרעל, כי אני זאת שמבשלת ומכינה מתכונים, אבל הרעיון הוא של אבי ברוסטר, האחות הגדולה, שזאת ליא.

"אגב, כשקיבלתי את התפקיד אמרתי לעצמי שזה בכלל לא תפקיד: כל פעם משפט אחד; אין לה אישיות משלה; לא חכָמה גדולה; נגררת אחרי אחותה – והבנתי שכפי הנראה זה התפקיד. פחדתי שכל המשימה אצל ליא ואני כבר מיותרת“.

יכול להיות שאני מזהה כאן חוסר ביטחון קל?
“לא יודעת מה לענות לך על זה. זה כפי הנראה מילדות. הקהל אוהב אותי מאוד מזמן, המבקרים התחילו לאהוב אותי יותר מאוחר. את יודעת, פעם בתיאטרון הקאמרי היה קו אדום: עד הנה את יכולה לקבל. עשיתי שם עשרות תפקידים והמון שנים, אבל תמיד ידעתי ששחקנית מסוימת תקבל תפקיד פחות ממני ואני תמיד אקבל פחות ממישהי אחרת. התפקידים הגדולים והחשובים היו שמורים לאנשים אחרים.

“בזמנו נכנסתי לתיאטרון

ואמרתי ‘כל כך הוכחתי את עצמי, למה אתם לא יכולים לתת לי פעם תפקיד מוביל?‘ אז אמרו לי: ‘אם ניתן לך תפקיד מוביל, מה תעשה חנה מרון?‘ היה ברור שהיא מקבלת את התפקידים הגדולים, והיא באמת שחקנית דגולה. אבל אני לא בוחלת באף תפקיד. חס וחלילה. כל תפקיד הוא ראוי, ותפקידים קטנים הם עבודה הרבה יותר קשה, כי את צריכה להביא את כל האישיות שלך במעט טקסט, וזה תרם לי הרבה לתפקידים יותר גדולים“.

התיאטרון הוא הפסיכולוג שלי

אם כבר הזכירה את מרון, אני שולפת תמונה לא ישנה מהעיתונות, שבה העמידו בצוותא את חמש האגדות של התיאטרון הישראלי: ליא קניג, חנה מרון, מרים זוהר, זהרירה חריפאי שנפטרה בשבוע שעבר ודבורה קידר. כולן מתמסרות שם למצלמה וקידר עומדת מבוישת משהו. “באמת הן עומדות כל כך גאות ואני עומדת כמו מסכנה“.

פתאום הפך לקאסיקה, מתוך 'אסקימו לימון'.
פתאום הפך לקאסיקה, מתוך 'אסקימו לימון'. מתוך הסרט

למה מסכנה? מובכת. מאוד חינני.
“אני אגיד לך, היו תקופות שחשבתי שאולי לא מתאים לי משחק בגלל שאני קטנת קומה. אני מתנחמת בזה שדסטין הופמן גמד ובכל זאת כוכב גדול, וגם ג‘ק ניקולסון, ותשימי לב שגם דה־נירו קטן מאוד. קראתי באיזשהו מקום שהמפרי בוגרט ששיחק עם אינגריד ברגמן ב‘קזבלנקה‘ היה נמוך מאוד, וברגמן הייתה גבוהה, ומספרים שתמיד בוגרט היה מצטלם על ידה כשהוא עומד על כיסא קטן“.

איך עם כל חוסר הביטחון הזה את מופיעה בתיאטרון כבר שבעים שנה?
“יש לי פיצול באישיות. אני חושבת אחרת, מתנהגת אחרת ופועלת אחרת על הבמה לעומת איך שאני בחיים האמיתיים.

"אני גם יודעת שלא משנה מה התפקיד - אני הולכת עד הסוף, ואם היה צריך להתלבש עם חלוק אדום לתפקיד קטן של ברבובה לא הייתה לי בעיה שיש לי בטן ויצא לי טייר מפה. על הבמה אפשר לפתוח אותי עד הסוף, ובחיים ממש לא. את עכשיו פתאום הבאת אותי לחשוב על זה: התיאטרון הוא הפסיכולוג שלי, הבמה היא הפורקן“.

איך היה לעבוד בצוות שחקנים צעיר?
“אני לא מרגישה בזה בכלל, והעניין הוא שהם לא מרגישים איתי רע. לא פוחדים לדבר על ידינו הזקנות, וצוחקים הרבה. אני אומרת לך, בחזרות לא הפסקנו לצחוק. גם ליא כזאת, אני מאוד אוהבת לעבוד איתה, יצא לי לעבוד איתה גם ב‘מועדון האלמנות‘ וגם ב‘מוריס שימל‘. היא לא מתנהגת כמו כוכבת, היא אישה טובה וחמה ומצחיקה שאי אפשר לתאר.

"כל השחקנים נהדרים פה, הקטנה הג‘ינג‘ית (אילנית גרשון, יפ“א) נחמדה לא? ותומר שרון, הוא נהדר. כולו עצבים, מיתר מתוח, אני כל כך אוהבת את הבימתיות שלו, הוא הבנאדם הנכון לתפקיד מורטימר. מאחורי הקלעים הוא בחור צנוע, וכשהוא קיבל את התפקיד לא תיארתי לעצמי שהוא הולך לכיוון הזה. הוא מאוד תיאטרלי, ובכלל כל המחזה הוא כזה. משה קפטן, הבמאי, ידע שאם לא יעשו את זה מטורף, עם ריצות ואיפור מפחיד, זה לא יתפוס. והוא צדק“.

יש ב‘רעל ותחרה‘ המון ביקורת על מוסד ביקורת התיאטרון. מורטימר אומר שהוא יכתוב את הביקורת כבר בדרך להצגה, וכשהכומר אומר שמורטימר הוא איש תיאטרון, דודתו אומרת ‘מה פתאום, הוא שונא תיאטרון!‘. את מתייחסת לביקורות?
“אני לא רוצה להגיד שמות. יש אנשים שמבינים תיאטרון וכותבים לעניין, ואליהם אתייחס, ויש כאלה שכותבים שטויות והם מאוד מקובלים.

"השחקן יודע שזה לא לעניין, אבל לתיאטרון לא משנה כלום, העיקר שהוא כותב על ההצגה ואפשר להריץ אותה. אני נעלבת נורא. תדעי לך שגם ביקורות טובות אני לא שומרת. הנכד שלי תמיד כועס עליי ואומר לי ‘סבתא, את לא נורמלית. מעכשיו את גוזרת כל חתיכת עיתון ושומרת, עכשיו זה שייך לנו‘“.

חודש של נפטרים

עד כמה קרוב העיבוד הבימתי הנוכחי לסרט של פראנק קאפרה עם קרי גראנט – קידר יודעת רק חלקית. “כשהסרט הציג היו לי צירים ולא ידעתי. אמרתי לבעלי שכואבת לי הבטן, אז הוא אמר לי ‘אני אקח אותך לסרט נחמד שאני כבר ראיתי‘, והלכנו ל‘רעל ותחרה‘.

כואב הלב, אברהם מור ז
כואב הלב, אברהם מור ז"ל. צילום ארכיון: נאור רהב

"באמצע הסרט כבר לא יכולתי לשבת. נסעתי לבית חולים וילדתי את דני ולא ראיתי את הסוף. אז אני לא יודעת בדיוק מה היה שם. אבל לבמאי של ההצגה היה רעיון יפה מאוד, הוא אמר שהוא רוצה לעשות את זה בתיאטרון כאילו זה סרט של פעם. אני לא יודעת אם זה עובר לצופה, אבל הכול על הבמה באפור־שחור. התפאורה, האיפור. אנחנו מאופרות שם כמו מתות. לוויקטור האח יש פרצוף לבן לגמרי. הכול בשחור“.

יש כאן איזו אמירה של המחזאי קסרלינג על אלימות בחברה האמריקנית, על יחס למוות? כולם שותים להם תה בברוקלין, אבל מתחת לפני הקרקע האלימות חוגגת.
“אני לא מתחברת לאמירה הזאת, תסלחי לי. תראי, זה קומדיה. לא צריך לקחת אותה יותר מדי ברצינות. היא כן מדברת על מוות, וזה מוזר להגיד, אבל אצל יהודים המוות יותר מפחיד, יותר כבד. אצל הנוצרים מקובל לבוא מבית הקברות ולעשות ארוחת זלילה ענקית.

"הנכד שלי גר בפריז והוא סיפר לי שאחרי לוויה שהייתה שם הכניסו בקבוקי יין, ואכלו ושתו עד שלא ידעו את נפשם. והלוויה מאופקת, וכל הקבורה אחרת, שמים בארון. אצלנו כתוב ‘כי מעפר באת ולעפר תשוב‘ וזורקים לתוך האדמה ומכסים בעפר, זה אחרת, וכל השבעה הזאת... אני לא יודעת מה מהם טוב ומה מהם רע, אבל זה בטוח אחרת“.

מהבחינה הזו, החודש האחרון לא היה קל לתיאטרון הישראלי ולשוחריו. בזה אחר זה נפטרו המחזאית ענת גוב, השחקן אברהם מור ששיחק עם קידר ב‘החותנת‘, השחקנית רוזינה קמבוס שפגשה את קידר במחזה ‘קרום‘, ובשבוע שעבר כלת פרס ישראל זהרירה חריפאי.

“עם זהרירה שיחקתי בלי סוף. היא הייתה כנה, לא היו אצלה חוכמות. ישרת דרך, אינטליגנטית, ידידה טובה, שחקנית נפלאה. אני בעצב רב. גם אברהם מור שיחק לצדי. שחקן אדיר, צנוע, לא אוהב להידחף. אוי הוא נהדר. כל כך התיידדנו, שכואב לי הלב עליו שאין לך מושג. הוא לא יוצא לי מהראש. כל תפקיד שהוא עשה היה נפלא, כי הוא מסוג השחקנים שלא יכלו לרמות בחיים אז הם גם לא רימו על הבמה. הוא הלך עד הסוף עם הרגש שלו. ורוזינה, איזה שחקנית ואיזה בנאדם נהדר.

"אני לא סתם אומרת את זה כי אחרי המוות מדברים יפה, זה אמיתי לגמרי. את יודעת, יום אחד היא באה עם צעיף לבן משגע, אז שאלתי אותה איפה היא קנתה אותו. היא ענתה לי: ‘מה זאת אומרת? סרגתי את זה בעצמי‘, ואני לא ידעתי שגם בזה היא מוכשרת. אז היא שואלת אותי: ‘את אוהבת את זה?‘ אמרתי שמאוד, והיא מורידה אותו ממנה ושמה עליי. לא הסכמתי, אמרתי לה מה פתאום, אז היא אומרת לי ‘בעוד שנתיים יהיה לי עוד אחד‘. הצעיף הזה נשאר אצלי, והוא יקר לי יותר מכל בגד“.

שחקנית רצף

גם אם ייחסו לה מולדת אירופית אחרת, דבורה קידר נולדה בליטא ועלתה לארץ עם הוריה בגיל כמה חודשים (“אני אומרת שאני צברית“). ההורים הצעירים התיישבו בחיפה, אבל התקשו להתאקלם. האב, שלמד הנדסה בליטא, עבד עם שלושת האחים של האם בסלילת כבישים. האם, שהייתה במקצועה רופאת שיניים, הפכה לעקרת בית. אחיה של דבורה נולד בארץ.

“לא היה חסר לי דבר, כי אף אחד לא הכיר משהו אחר. התענוגות היו קטנים. אני לא זוכרת שהיה מה לרצות, ולא הייתה קנאה כזאת, ‘למה לו יש, גם אני רוצה‘. לו יש כי לו יש וזהו. אני לא ידעתי שהייתה לי ‘ילדות קשה‘, חשבתי שככה צריך להיות, והיום הילדים כל דבר קטן, ‘ילדות קשה‘. מה כבר קרה? את יודעת, אולי גם חוסר הביטחון שלי הוא בגלל החינוך שלי. אולי“.

מגיל ארבע החלו במעברים, שאולי יטרימו את הנדודים הבלתי פוסקים שתעשה בין התיאטראות. המשפחה עברה לירושלים, ומאוחר יותר לתל־אביב. בבית הספר ‘זמנהוף‘ למדו גם שני הילדים אילי גורליצקי ואברהם מור. אחרי סיום הלימודים ב‘תיכון חדש‘ נכנסה לסטודיו של הבימה, ובינתיים עבדה בגן ילדים כעוזרת גננת. כאן מתחיל הפרק התיאטרלי העשיר והפורה שנמתח על פני שבעים שנה ושהסיכוי להקיף אותו אפסי.

אם חנה מרון היא שיאנית רצף שנות המשחק, סביר להניח שקידר נמצאת במקום השני. לתיאטרון הסאטירי ‘המטאטא‘ הגיעה אחרי שהשחקן המיתולוגי יהושע ברטונוב (ברטונוב הזקן) המליץ עליה לתפקיד קומי, אחת הסגולות הבולטות של קידר. היא נקלטה בתיאטרון ומאז החלה לקבל עוד ועוד תפקידים. את ‘המטאטא‘ עזבה אחרי שבנה הבכור נולד, וישבה שנה בבית עד שהגעגועים לתיאטרון הלכו וגברו.

היא הגיעה לתפקיד בקאמרי, ונשארה שנים רבות לעוד הרבה תפקידים אחרים. מדי פעם קפצה לתיאטרון ‘העונות‘ – ל‘רביזור‘ ולמחזה ‘אל תיגעו בנוימן‘ של שבתי טבת עם אבנר חזקיהו. גם בתיאטרון האוהל ביקרה כדי לשחק ב‘הקמצן‘ של מולייר. אבל אז פרצה מלחמת ששת הימים והמחזה לא עלה על הבימות. אחרי המלחמה חזרה ל‘הנפילה‘ של ארתור מילר בקאמרי, ונשארה שם שנים ארוכות, עד שהגיע פפו (הבמאי ומייסד תיאטרון הקאמרי יוסף מילוא) והציע לה להצטרף לתיאטרון חיפה.

קידר סגרה בחיפה חמש שנים וחצי, בשורה של תפקידים בלתי נשכחים כמו ב‘המתאבד‘ של ניקולאי ארדמן, ב‘מטמורפוזה‘ של קפקא וב‘המשוגעת משיו‘ של ז‘ן ז‘ירודו. בין היתר זכתה לעבוד עם סטיבן ברקוף, מי שמוכר יותר כנבל האולטימטיבי בקולנוע ופחות כבמאי, מחזאי ואחד משחקני התיאטרון הטובים שהולידה הממלכה המאוחדת. גם אצל סם בייסקוב, הבמאי היהודי־דני המחונן שעבד תקופה מסוימת בארץ, זכתה להשתלם.

ואז בביוגרפיה עתירת התפקידים הופיע חור. “אי אפשר היה להמשיך כך. הייתי אז נוסעת לחזרות עם סטיבן ברקוף, כבר בתשע בבוקר הייתי בחיפה, כל יום. יום אחד אחרי שנשארתי שם ללון, הבת שלי השאירה לי מכתב, ‘אמא, אני בכלל לא רואה אותך. את עוד אמא שלי?‘

"זה גמר אותי, ואני שומרת את זה עד היום, אני לא שוכחת את זה. אז גמרתי עם חיפה. הסתובבתי בתל־אביב, וחזקי הקטן (יצחק חזקיהו) פוגש אותי יום אחד ברחוב ושואל אותי: ‘מה זה? איפה את?‘, אמרתי לו שאף אחד לא קורא לי. אחר כך עמרי ניצן פנה אליי ונתן לי תפקיד לא גדול ב‘מעגל הגיר הקווקזי‘, ומשם ל‘מירהל‘ה אפרת וכן הלאה‘“.

להטריף את המחזה, משה קפטן.
להטריף את המחזה, משה קפטן. צילום: אריק סולטן

עצירה מתודית קלה בשטף הביוגרפי העמוס: קידר ממשיכה בתיאור הזפזופים מתיאטרון באר־שבע לבית לסין, לחאן, שוב הבימה, עוברת בדרך את נסים אלוני, גוגול וא“ב יהושע. היא זוכרת במדויק שנים ותפקידים. קביעות או ביטחון כלכלי אף פעם לא עניינו אותה. המצפן תמיד היה התפקיד עצמו.

זה מקובל, ששחקנים מקפצים מתיאטרון לתיאטרון, או שזו רק את?
“שחקנים אוהבים להישאר במקום אחד, כי אז הם בונים את עצמם והם מוגנים, אבל אני רצתי אחרי התפקידים שמוצאים חן בעיניי, ובאמת אין לי פנסיה. אז אין לי! לא שיחקתי את מה שרציתי, אבל לא שיחקתי את מה שלא רציתי“.

טוב טעם אין היום

רפרפת כאן על המון קלאסיקות. היום המחזות שאת משתתפת בהם מודרניים יחסית. מתגעגעת לקלאסי?
“הלוואי ויכולתי היום לשחק בתפקיד קלאסי. אני אוהבת את השפה, אני מדברת אותה ברור, זאת השפה שלי. מפריע לי שאנשים מדברים רע על הבמה, ולא מבחינת סלנג אלא מבחינת היחס למילה.

"את יודעת, כשבאתי לסטודיו של הבימה אמרו לי: ‘הכלי של הכנר הוא הכינור, הכלי של הצייר – המכחול, והכלי של השחקן הוא הפה‘. קודם כול תדע לדבר, להגיד את הדברים, אחר כך נדבר על כישרון. ואני הולכת לפי העיקרון הזה“.

ואחרי כל התפקידים הגדולים, והתפקיד האדיר שאת עושה בימים אלה ב‘מלכת היופי של לינאן‘, כולם זוכרים לך את ‘אסקימו לימון‘.
“זה נוסע איתי כל החיים. בהתחלה זה מחמיא, אחר כך אתה מתחיל לצאת מהדעת. הכי אוהבים את המשפט ‘שלא תשתה לי שם חשיש‘. באוטובוס נהג אמר לי, ‘יש לי אמא נודניקית בדיוק כמוך‘.

"בסופרמרקט ניגשה אליי אישה ומתחילה לדבר איתי פולנית, אז אמרתי לה שאני לא יודעת פולנית. ומה היא עונה לי? (עוברת למבטא פולני כבד) ‘מה את מדברת, אני שמעתי את בסרט מדברת פולנית‘“.

מבאס אותך שמכירים אותך בעיקר על תפקיד בסרט שאיך לומר בעדינות, לא נחשב ליצירת איכות?
“בקאמרי אמרו לי ‘את לא מתביישת להשתתף בסרט כזה?‘ היו בשוק. תמיד זה היה נחשב סרט בורקס והיום זה פתאום זה קלאסי.

"ובקשר לאיכות, זה מתקזז עם מה שעשיתי ביתר השנים, לא? גם כך, היום אין מה לדבר על טוב טעם. פעם יכלו, היום זה לא משנה. גם האופנה, כמה שיותר מכוערת ככה יותר אִין. טוב טעם אין היום.

“בואי אני אספר לך משהו. כשקראו לי לתפקיד הזה, חיכו לי שאסיים עם החזרות של ‘המשוגעת משיו‘. זה היה סוף אוגוסט. בינתיים הימים נקפו, והבניין שצילמו בו היה מיועד להריסה, אז הכול היה צריך להיות מהיר. בחמש וחצי בבוקר אספו אותי לצילומים ועבדתי עד 12 בלילה. בעלי היה מחכה לי, ואומר לי ‘מה איתך, יש לך ילדים להוציא מהבית בבוקר!‘ את מבינה, הוא היה יקה, הוא לא היה קם להוציא אותם, אני הייתי צריכה.

“בסוף, כשעלה הסרט למסכים, הלכנו להצגת הבכורה, וכשהוא ראה את הקטעים האלה, הבעייתיים, הוא לא ידע את נפשו. הוא אמר לי: ‘אני מתבייש לצאת מהקולנוע שלא יראו אותי אנשים. איך את משתתפת בסרט כזה? את לא יודעת במה מדובר?‘

גמד, אבל כוכב גדול, דסטין הופמן.
גמד, אבל כוכב גדול, דסטין הופמן. איי פי

"כולם התנפלו עליי מכל הצדדים, ואני נעלבתי. אחר כך סיפרו לי שרק בברלין הם עשו הון תועפות. אני באה הביתה, ומיד אומרת לבעלי: ‘אתה רואה יצחק, צחקת ממני? רק בברלין הם עשו הון, והוא ענה: ‘רק לך יכולים לספר סיפורים כאלה‘. אבל זאת הייתה האמת. זאת הייתה הצלחה גדולה מאוד“.

גם בחיים היית אמא פולנייה כמו בתפקידים שסידרו לך?
“הייתי אמא פולנייה חרדה לילדים, משוגעת על הילדים. עם הילדים שלי החמרתי, לא נתתי להם לבוא לתיאטרון כשהיו קטנים. בעלי שהיה יקה, את השיגעון שלי הוא סבל, אבל הילדים? הוא פחד שיידבק בהם החיידק.

"הנכדים זה היה כבר משהו אחר. הם לא זזו ממני כשהיו קטנים, היו הולכים איתי להבימה של אז. היו שם בשני צדי הבמה כוכים כאלה, ושמה הם ישבו. הם היו בני שבע או שמונה והתחפרו שם כמו שני חתולים, ובסוף בהפסקה הם חיכו ללכת לקבל את הבפלה מהמזנון“.

רואה את הדמות שבטקסט

תחזרי לקולנוע?
“זה לא שזה לא מעניין אותי. כשיציעו לי תפקיד אני אשמח. כשהבמאים יראו אותי בתור דמות מסוימת הם יציעו לי. אבל כפי הנראה במאים לא רואים אותי בעיני רוחם, ואחרי כל האסקימו־לימונים לא חזרו אליי“.

הייתה לך קריירה קולנועית גם מעבר לזה. שיחקת עם אריק איינשטיין ואורי זוהר ב‘תרדו משם‘, ב‘מבצע יונתן‘, ב‘נקמתו של איציק פינקלשטיין‘ שעליו זכית בפרס.
“איך את זוכרת את זה?“

יש לי גוגל. יותר מעניין איך את זוכרת.
“אני זוכרת, אבל כבר יותר קשה. גם ללמוד טקסטים. אבל ברגע שאני למדתי טקסט, אני כבר זוכרת. כשקראתי את התפקיד של ‘מלכת היופי של לינאן‘, הטקסט הרים אותי לשמיים. אני הלא תמיד פותחת את הטקסט ורואה את הדמות בראש.

"אני משחקת שם אישה זקנה, מרירה ואגואיסטית, ואני נכנסתי ככה לתוך הכיסא עם הבגדים האלה הסמרטוטיים והרגשתי את כל הזקנה עליי ואת כל הזקנים האלה שאני מסתכלת עליהם ברחוב. אז כן, אני זוכרת, כי זה כבר בדם שלי התפקיד הזה“.

וביומיום, בלי בגדים סמרטוטיים, את לא מרגישה את הזקנה עלייך?
“תשמעי, בתיאטרון יושבת בחורה צעירה במודיעין וכל פעם שאני נכנסת היא שואלת: ‘דבורה, איך את מרגישה?‘ ואני אומרת לה ‘בסדר‘, וככה עוד יום ועוד יום. אז אמרתי לה: ‘תגידי, מה את רוצה ממני? אני עוד בחיים!‘ כן, מזדקנים וזה מתחיל להיות קשה ואני טיפוס שלא אוהב שעוזרים לו. אמרו לי שמגיעה לי מביטוח לאומי עזרה, ואני לא רוצה.

"אני רוצה עד יומי האחרון להיות בדירה שלי. אני זו שאכבס את הכביסה שלי וארחץ את הכלים שלי, ואני לא רוצה שמטפלת תעשה לי את זה. עם הקניות כלתי עוזרת לי ואני לא צריכה שמישהו יבוא ויבלבל לי את המוח. אני אוהבת את הבדידות שלי. התיידדתי איתה למרות שזה היה קשה בהתחלה“.

ומה עם קצת מנוחה? או כשלפעמים סתם כואב הראש? לא תוותרי לעצמך?
“יש לי מספיק זמן לנוח, וחוץ מזה אני כל כך אוהבת את המשחק, זה משכיח אותי מהכול. המשחק מביא אותי לעולם קסום. זאת המנוחה שלי. כאב ראש? מה את מדברת, פעם אפילו שיחקתי ב‘מלכת היופי של לינאן‘ עם רגל שבורה.

"הלכתי ברחוב עם הבת שלי ונפלתי ברחוב, סובבתי את הרגל. הייתי בגבס, לא יכולתי להיכנס לתיאטרון, אפילו לרדת ולעלות מהטקסי לא יכולתי. לקחו אותי עם המעלית של התפאורות והעלו אותי לבימה עם הליכון. יש שם כמה קטעים שהייתי צריכה ללכת בתפקיד הזה, והיו כאבים“.

משכך כאבים לקחת לפחות?
“לא. כדור מטשטש זה בלוף. כשאת צריכה לתת סצנה את לא יודעת שכואב לך“.

אני יודעת שטוב לי

אם ב‘מלכת היופי של לינאן‘ עסקינן, כל מי שנכח במחזה האירי, וחזה בתצוגת המופת של דבורה קידר כאם תובענית ונצלנית, ושל ליליאן ברטו כבִתה הרווקה קשת היום, התפעל מהריאליזם המדוקדק והעוצמתי של השתיים. הביקורות היללו וציינו לא פעם שדבורה קידר עושה את תפקיד חייה, ומן הראוי היה שתקבל עליו את פרס ישראל. לא שהארון שלה חף מפסלי ברונזה.

קידר קיבלה פרס על מפעל חיים בטקס פרסי אופיר, ופרס יקירת תל־אביב, ופרס האוסקר הישראלי על תפקידה בנקמתו של איציק פינקלשטיין, והיו גם אחרים, אבל את פרס ישראל שקיבלו ארבע חברותיה מהצילום ההוא טרם קיבלה.

“נהגי מוניות תמיד שואלים אותי, ‘גברת קידר, למה אין לך פרס ישראל? לא בסדר‘. תראי, צריך לבקש את הפרס, אבל אני בחיים שלי לא אבקש כי לא אכפת לי מזה. לפני כמה זמן רצו לסדר לי פרס מהתיאטרון. אמרתי מיד ‘לא תודה‘. לסדר לי פרס? איזה מין דבר זה? אני דוחה את זה. תגידי לי, חנה רובינא קיבלה פרס על משחק? אהרון מסקין קיבל פרס? ברטונוב הזקן, המורה שלי שהיה שחקן אדיר, או צבי פרידלנד שבזכותו קיימים שחקנים נהדרים, הם קיבלו את הפרס?

“הפרס - זה שאתה נותן מעצמך, שאתה מצליח לעשות תפקיד, שאתה שובה את הקהל. תאמיני לי, לשמוח על חתיכת ברזל זה ממש לא מעניין אותי. אצל אחרים יש פרסים מקושטים ושמים אותם במקום חשוב, אצלי זה תקוע בארון למטה. את יודעת מה שלונסקי אמר על פרסים? הוא היה יושב שם בכסית עם אלתרמן ואלוני וכל האושיות הרציניות, ופעם אמר שזה פרסטיטוציה. חוץ מזה עוד לא סגרתי את הבסטה“.

גם בתפקיד דרמטי כל כך לא התאפקת ושרבבת רגעים קומיים.
“ב‘מלכת היופי‘ זה לא תפקיד קומי בכלל, אבל יש מקומות שאני מוציאה ממני את הקומי, כי אחרת אי אפשר לראות את זה, אין מה שישבור את הדיכאון. לפי דעתי אסור לשחק דרמה כמו דרמה, אלא צריך לשחק אותה כמו קומדיה, כי הלא אין דבר כזה בחיים שאין רגעי הומור.

"היה סרט של פליני ‘זיכרונות‘, שאני מוכנה לראות אותו בלי הפסקה, והוא בשבילי המודל. תלכי לראות אותו ואת תודי לי כל חייך. יש שם סצנה שבה האמא מתה, וזה נורא עצוב, כי האמא בחורה קטנה, צנועה וטובה, ואבל גדול נופל על כל המשפחה. כולם לבושים שחור ונדחקים לאוטו ישן ומקרטע, שכשהוא מתחיל להתרחק רואים את הילד דבוק עם האף לחלון, והדבר הטיפשי הזה מקבל מין משמעות, שהכול חוכא ואטלולא. אי אפשר שדרמה תהיה רק דרמה“.

אחרי הנגלה הזאת של ‘רעל ותחרה‘ מה התכנונים?
“יהיו לי כמה ימים פנויים, אז ערב או שניים אני מסתלבטת במיטה ורואה טלוויזיה כמו כל עם ישראל, קצת לטעום את הטעם. ויש המשפחה, שאני מאוד מעורבת. אחר כך אני אעבור על הטקסט כי אני נכנסת שוב ל‘מלכת היופי‘ ול‘החותנת‘. אלה החיים שלי. את יודעת, אנשים אומרים על מה שהיה פעם: ‘לא ידעתי כמה היה טוב לי‘. אני כן יודעת. אני יודעת בזמן אמת להעריך שטוב לי. שרק ימשיך ככה“.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

עוד ב''במה''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים