רוצחות מלידה: על הסרט "יפות רצח"

הסרט "יפות רצח" מתכתב עם קלאסיקות פשע מזן "רוצחים מלידה", "ספרות זולה" ותלמה ולואיז". חבל, אם כן, שהוא מקדיש את עיקר מאמציו להומאז'ים סמליים והופך למיצג של מושא הביקורת שלו עצמו - תרבות הפופ

ליאור בן-ניסן | 7/6/2013 8:24 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"ויולט  ודייזי" ( "Violet & Daisy", בעברית: "יפות רצח") הוא סרט פופ. וכיאה לכזה, הוא אינו לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי ומרגיש יותר כמו קריצה ממושכת של נערה מתבגרת לצופה - ובמקרה של "יפות רצח"  מדובר בשתיים כאלו. בכלל, נדמה כי על אף הפסאדה שלו כקומדיית פשע נשית מוטרפת, הוא יותר דומה למרשמלו עטוף בצלופן וחתום בנשיקה. כזה הוא הפופ;  מתקתק, פלרטטן. אולם על אף היותו כזה הסרט מצביע באופן מדויק על סוג של אדישות המאפיינת את התרבות הפופולארית הנוכחית.
כשרורי גילמור תופסת תעוזה ואקדח.
כשרורי גילמור תופסת תעוזה ואקדח."יפות רצח" מתוך הסרט


הסרט נפתח במבטן של ויולט (אלקסיס בלדל, לנצח רורי גילמור מ"בנות גילמור") ודייזי (סירשה רונאן, "האנה" 2011), זוג חברות הנראות כתלמידות תיכון אמריקאי טיפוסיות למדי. הן מביטות בכרזה במעין Point Of View  שמפנה את מבטן אלינו . השתיים מביעות אכזבה נוכח ביטול הופעה של "ברבי סאנדיי", להקה עלומה עם שם מתקתק למדי, המכיל בתוכו מטען תרבותי עשיר ובאופן מיידי ממקם אותנו בתרבות הטראש־פופ האמריקאית.

מיד בהמשך, ברצף טקסט ציני ומפתיע, נראות השתיים לבושות כנזירות ואוחזות בידיהן מגשי פיצה, כאשר לאחר שיחה קלילה וילדותית ביניהן הן מתחילות לירות לכל עבר ומחסלות את כל הגברים בסביבתן. במהרה אנו מבינים כי הן למעשה רוצחות שכירות המבקשות להתפרנס ומונעות על־ידי רצון טינאייג'רי (ובנאלי למדי, יש לציין): לקנות את השמלה חדשה של "ברבי סאנדיי". אולם יום אחד, כאשר השתיים אמורות לבצע עבודת חיסול נוספת ( על הכוונת הפעם - ג'יימס גנדולפיני, לשעבר טוני סופרנו,  בליהוק ראוי), העניינים מתחילים להסתבך ולהתפתל ברצף של סיטואציות ומטאפורות משעשעות על החיים, על המוות ועל מה שביניהם.



מתוך הסרט
כל זה בשביל שמלה? מתוך הסרט

"ברבי סאנדיי" היא בדיוק מה שמסמן את תרבות הפופ כאלמנט נטול כל אידיאלים. היא מופיעה כמשתנה נעלם  לאורך כל העלילה ,ומניעה את השתיים לבצע למחייתן חיסולי גברים נטולי זהות
באוטומטיות מטרידה. הסרט מתייחס אל עצמו מראש כאל טקסט קולנועי־דמיוני, המחולק לפרקים בעלי כותרות קלילות ופואטיות דוגמת: "פיצה קרה, כלבלב חם" או "פרחים חולמים". כך ממקם אותנו הבמאי, ג'ופרי פלצ'ר (אשר ידוע בעיקר בשל  היותו חתום על התסריט של "פרשס" משנת 2009)כצופים בטקסט ביקורתי, על־מנת שלא נתבלבל עם המעטה הנאיבי שהסרט מציג לכאורה.

מעניין לצפות ב"יפות רצח" ולחשוב עליו ביחס לסרטי פשע קלאסיים  מסגנון "רוצחים מלידה", "כלבי אשמורת" או "ספרות זולה", אשר התכתבותו עימם ועם הקלאסיקה הפמיניסטית הנודעת "תלמה ולואיז" כמעט מתבקשת. השוואה זו ממקמת את הסרט במקום בו הוא אמור לומר משהו חדש על ז'אנר סרטי הפשע המעוטרים בהומור שחור. הוא גורם לנו לתהות מה קרה מאז יצאו מיקי ומלורי למסע ההרג בשם האהבה והחופש שכולנו רצינו להיות חלק ממנו; או  כיצד היו נראים המשך מעלליהן של תלמה ולואיז, שרק רצו להרוג את הגברים בסביבתן כאקט דידקטי וסימבולי.



אך לעומת כל אלה, ויולט ודייזי נראות כפועלות מתוך מניע שונה לגמרי, שכן  הן רוצחות מתוך אדישות קיומית גרידא. בכלל, לאורך הסרט נראה שהשתיים בלתי נפרדות, והסיבה לכך אינה טמונה באהבה אמיתית וכנה זו לזו, כי אם בחוסר יכולתן לסבול את עצמן עד כדי סימביוזה. אך כאשר האמון ביניהן נסדק, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.

מתוך הסרט
חיסול גברים באוטמטיות מטרידה. מתוך הסרט

בשורה התחתונה, עלילותיהן המופרכות של ויולט ודייזי נדמות כשילוב בין "רוצחים מלידה", "קלולס" ו"לוליטה". התוצאה הסופית אינה מצליחה להתעלות לכדי אמירה חברתית נוקבת, ודאי לא על התרבות הפופולארית, אשר נדמית יותר ויותר עסוקה בפסאדת הוינטג' כאופיום להמונים. הסרט  אף לא ממש מאתגר את המחשבה על קולנוע עכשווי, ונדמה כי לאחר הצפייה בו שום דבר ממנו לא באמת נשאר עם הצופה לאחר שעזב את אולם ההקרנה.

מצד שני, לא בטוח שזה בהכרח דבר רע. בלדל ורונאן מתוקות וחינניות להפליא, פסקול הסרט רצוף להיטי פופ קלאסיים והאווירה הכללית בו בהחלט משעשעת. זה בהחלט הישג ראוי עבור קולנוע פופ פוסט מודרני מנותק.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים