סיון קרצ'נר: "אני שונאת את המילה כיבוש"

עשר שנים אחרי מותה של פעילת השלום האמריקנית רייצ'ל קורי בגיל 24 מפגיעה של דחפור צה"לי, מוצג לראשונה בישראל מחזה המבוסס על יומנים ותכתובות דואר אלקטרוני שניהלה הצעירה שהפכה לסמל המאבק הפלסטיני. סיון קרצ'נר, שמגלמת את דמותה בהצגה, מסבירה איך חיילת פטריוטית מצליחה להתחבר למאבק נגד ישראל, מספרת על תגובות הקהל למחזה השנוי במחלוקת, ומזמינה אורחת מיוחדת לצפות בה: חברת הכנסת אורית סטרוק

חן קוטס-בר | 28/6/2013 0:58 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"אני שונאת את המילה כיבוש", אומרת השחקנית סיון קרצ'נר."' כיבוש' מתחיל ויכוח של 'מי אשם'", היא מסבירה. "יש במילה 'כיבוש' אלמנט פולני שמעורר אנטגוניזם, ומיד האוזניים שלך נאטמות. אתה לא פנוי לחשוב בכלל מה אתה עושה לא בסדר, אם ממילא מראש אתה נחשב לכובש. אתה עסוק בלהתגונן".
 
" ממשלת ישראל מפטמת את האוכלוסייה בעזה". סיון קרצ'נר צילום: אלי דסה

"זה קצת כמו לאכול כבד אווז", היא ממשיכה, "אף אחד לא יתווכח איתך על זה שהאווז סובל ושפיטום אווזים הוא מזעזע. גם לא מי שמייצר את הכבד אווז. הוא אולי יגיד 'כן, נכון, זה נורא, אבל זה מוכר. אנשים רוצים לקנות'. אותו הדבר בהשוואה לפלסטינים. אני לא חושבת שאפשר להתווכח על כך שהאוכלוסייה האזרחית בשטחים, בעזה, סובלת. אני לא מדברת לא על הטרור ולא על החמאס. גם בנט לא יתווכח עם זה, כי זה בכלל לא פוליטי. החמאס מפטם אותם, ממשלת ישראל מפטמת אותם. האנשים בשני הצדדים, כמו האווזים, משלמים את המחיר".

קרצ'נר בת ה-30 מגלמת עכשיו את רייצ'ל קורי בהצגת היחיד "קוראים לי רייצ'ל קורי". קורי הייתה סטודנטית בת 24, פעילה אמריקנית בתנועת הסולידריות הבינלאומית ה-ISM. לפני עשר שנים, בינואר 2003, היא הגיעה לרצועת עזה, ופחות מחודשיים אחר כך, ב-16 במרס , נהרגה כתוצאה מפגיעה של דחפור די-9 צה "לי, שעסק בחישוף והריסת בתים באזור ציר פילדלפי.

תחקיר הצבא וחקירת מצ"ח שנערכו בעקבות המקרה ניקו את החיילים, ובהם את נהג הדחפור, מכל אשמה. נקבע שמותה של קורי היה תאונה שנגרמה בגלל חוסר האחריות של פעילי ה-ISM. בית המשפט קבע שקורי "העמידה עצמה במודע בסכנה".

רייצ' ל קורי הפכה לגיבורה ברחוב הפלסטיני. היא נחשבת ל"שאהידה" אמריקנית, שהקריבה את חייה למען המאבק הפלסטיני. פעילי שמאל רדיקלי מאשימים את ישראל עד היום ברצח מכוון של קורי. עשר שנים אחרי שמתה, קורי היא סמל. רחובות ברמאללה ובטהרן נקראו על שמה, ואחת הספינות במשט לעזה נקראה על שמה.
צילום: גטי אימג'ס
''שאהידה'' אמריקנית. רייצ'ל קורי צילום: גטי אימג'ס

המחזה "קוראים לי רייצ'ל קורי", מבוסס על יומנים והודעות דואר אלקטרוני שכתבה קורי עצמה, ונערכו בידי השחקן הבריטי אלן ריקמן והעיתונאית קת'רין וינר. אביהוד תדהר תרגם את ההצגה לעברית, ארי רמז ביים. המחזה הועלה לראשונה בלונדון לפני שמונה שנים. זאת הפעם הראשונה שהוא מבוצע בעברית, בארץ, בכיכובה של שחקנית ישראלית ששירתה בצה"ל.

ההצגה פתחה את פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד 2013 וזכתה בציון לשבח. הביקורות היללו את קרצ'נר על משחק משובח וביצוע "כובש לב". השבוע יעלה המחזה, שהוצג עד כה רק בתאטרון הערבי-עברי ביפו ובתאטרון החאן, גם ב"זירה הבין-תחומית".

"לא פוליטי", מדגישה קרצ'נר, בכל הקשור למחזה. היא עצמה נעימה ומלאת קסם. "בן אדם לא פוליטי", היא מעידה. יש לה כלבת רוטוויילר ענקית אבל לא מאיימת, שעונה לשם האלגנטי אווה. פעם אחת, במהלך הראיון, אווה תמשוך את הכיסא וקרצ'נר תמצא עצמה מרוחה על הרצפה בלב בית הקפה, נטולת פוזה, מתגלגלת מצחוק.



"אני תמימה, גם רייצ'ל הייתה תמימה", היא עומדת על קווי הדמיון בינה לבין גיבורת המחזה. "בעיניי, פוליטיקה מרחיקה ואמנות מקרבת. אני עצמי בן אדם מנותק. בכלל, אנחנו במדינה לא חזקים בלקום ולעשות משהו נגד מה שפוגע בנו. כשדפני ליף קמה והתחילה למחות, היא הייתה בעיניי דמות נערצת. כולם שם היו נערצים. שנים משתינים עלינו ואנחנו אומרים 'זה גשם'. גם אני. כל כך הרבה שנים ישב לי בראש שאני לא עושה מספיק. כעסתי על עצמי שאני לא פעילה יותר. אחרי ההצגה על רייצ'ל אני מרגישה הקלה קטנטונת. כאילו, הנה, אני משמיעה סוף-סוף קול".

פחדת להופיע במחזה על רייצ'ל קורי?
"ראבאכ, הבחורה הזאת קמה ועשתה את זה ברגליים. אני, מה יש לי לפחד? הדבר הראשון שארי הבמאי אמר לי היה: תהיי מוכנה לקבל כל מיני הודעות נאצה בסגנון 'זונה של ערבים', 'תישרפי'. אני עונה לכל מי שכותב לי את זה 'בואו לראות את ההצגה'".

צילום: איי.אף.פי
פלסטינים ביום השנה לרייצ'ל קורי צילום: איי.אף.פי
"אני נמצאת בפלסטין כבר שבועיים ושעה, ועדיין יש לי מעט מאוד מילים לתאר את מה שאני רואה. אני לא יודעת אם רבים מהילדים כאן אי פעם חיו בלי חורים של פגזי טנקים בקירות שלהם. . . אם אני מרגישה זעם כשאני נכנסת לרגע קטן לתוך העולם שבו הילדים האלה חיים, אני תוהה איך זה יהיה בשבילם להיכנס לתוך העולם שלי. ". . . ברגע שחיית במקום שקט שבו מים הם דבר מובן מאליו, בלי שיגזלו אותם בולדוזרים בלילה, בילית ערב שבו לא תהית מתי קירות הבית שלך יקרסו פנימה ואתה לא מוקף בצריחים ומגדלים, בטנקים ועכשיו גם בקיר מתכת ענקי, אני תוהה אם תוכל אי פעם לסלוח לעולם על כל השנים שבזבזת בקיום. . . שבו אתה מתנגד לניסיונות הבלתי פוסקים למחוק אותך מהבית שלך" (מתוך היומנים)

"יש איזה קונספציה שגויה לגבי 'מי הייתה רייצ'ל קורי'", טוענת קרצ'נר. "קורי היא נערה, אמריקנית, מבולבלת. היא סמל, נכון, אבל אני לא חושבת שהייתה לה אג'נדה. היא הגיעה בלי דעות פוליטיות. היא לא הייתה אנטי-ישראלית. היא באה ממקום אובייקטיבי. היא לא יהודיה ולא ישראלית ולא מוסלמית ולא ערבייה. היא מסתכלת על סיטואציה ואומרת 'חבר'ה, זה לא פייר, יש פה אנשים עניים, רעבים, מסכנים, שסובלים'. היא לא בהכרח הבינה לאן היא מגיעה. יכול להיות שאם היא הייתה עכשיו בחיים, היא הייתה נוסעת לסוריה".

את עצמך נסעת לשטח, ראית מה קורה במחסומים, בהפגנות?
"לא. אני לא פעילה. עזבי בבלעין, אפילו לא בכיכר רבין. אני לא הולכת להפגנות. לא, לא, לא. אני גרה מרחק הליכה מכיכר רבין ואני לא הולכת. אף פעם לא הייתי בן אדם מפגין. אני לא רואה את עצמי עומדת ומפגינה. אני גם לא יודעת אם יש לי כוחות נפש לעמוד מול חייל צה"ל, שאני מזדהה גם איתו, ולגרום לו לתחושה שהוא לא בסדר. הרי החיילים, התסכול הגדול שלהם הוא שגורמים להם תחושת אשמה, בעוד שאלה פקודות מלמעלה. המון פעמים שמעתי, כביקורת, חיילים שמספרים לי, אחרי ההצגה, על נשות מחסום ווטש שעומדות וצורחות עליהם במחסומים והם מרגישים נורא. הם אומרים 'מה הנשים האלה צועקות עליי','מה הן רוצות ממני', 'אני חייל שממלא פקודות'. אני מרחמת על החייל הזה כמו שאני מרחמת על הפלסטיני המסכן שמתייבש במחסום".

"רייצ'ל הגיעה מקצה העולם. היא לא חלק מהתרבות שלנו. זה אחרת כשאתה אמור לצאת נגד העם שלך. אני לא מחפשת אשמים. חייל צה"ל שעומד במחסום הוא קורבן של הסיטואציה. אני לא חושבת שהוא לא בסדר. מאוד לא נוח לי לעמוד מול חייל צה"ל. מאוד. הביקורת שלי היא על הפוליטיקאים, לא עליו".
ב-16 במרס 2003 יצאה רייצ' ל קורי עם קומץ פעילים של ISM לאזור ציר פילדלפי, שם פעל כוח צה"ל שכלל שני דחפורי די-9 ונגמחון . לפי צה"ל ניסו הפעילים להפריע לכוח במהלך פעילות. הפעילים טוענים שהצבא עסק ב"הריסת בתים". ובהם ביתו של ד"ר סמיר מסרי, רוקח שקורי התגוררה אצלו בחודש שקדם לאירוע.

קורי עמדה לפני ביתו של הדוקטור. כשהתקרב הדחפור עלתה על ערימת העפר שהייתה בכף הדחפור, במטרה לעצור אותו. בשלב זה איבדה שיווי משקל ונפלה לבור במקום שבו, ככל הנראה, המפעיל לא היה יכול לראותה. המפעיל המשיך לנוע, ולטענת הפעילים כך נמחצה קורי תחת כף הדחפור. תחקיר צה"ל, לעומת זאת, קבע שקורי נפגעה מבטון שדחף הדחפור, ולא נדרסה. רייצ'ל קורי הייתה ההרוגה הראשונה בקרב פעילי הארגון אחרי שנתיים של פעילות. "היא לא חשבה שיכול לקרות לה משהו", מעריכה קרצ'נר. "היה לה דרכון אמריקני ביד. היא הרגישה בטוחה מאוד".

צילום: אלי דסה
'' אני לא פעילה. עזבי בבלעין, אפילו לא בכיכר רבין''. צילום: אלי דסה
"ידעתי לפני כמה שנים מהי הקלות הבלתי נסבלת. הקלות בין חיים למוות, אין שום ממדים בכלל. . . אין חוקים. אין הגינות. אין הבטחות. אין ערבויות על כלום. זה הכל משיכת כתפיים. וידעתי, אז, שמשיכת הכתף תגיע בסוף החיים שלי. וחשבתי, למי אכפת? אם כל החיים שלי הולכים להסתכם במשיכת כתף, אז למי אכפת אם הם ייגמרו בעוד שמונים שנה או בשעה שמונה בערב?"("מתוך ההצגה)

קרצ'נר, באותם ימים של מרץ 2003, בדיוק השתחררה מצה"ל. היא שירתה כמדריכה של "נערי רפול". "אני זוכרת את התגובה שלי כשזה קרה, כחיילת שהרגע השתחררה. חשבתי: איך דרסנו אמריקנית, איזה סיפור יהיה לנו עכשיו עם ארצות הברית. התחושה הזאת: כמה אידיוטים אנחנו, איזו פדיחה איומה".

אזרחית ישראלית ששירתה בצה"ל משחקת את רייצ'ל קורי שנאבקה נגד הצבא. איך קורי הייתה מגיבה?
"אני חושבת שהיא הייתה שמחה. עדיף תאטרון פלסטיני? מה זה יועיל? קורי רצתה להיות אפקטיבית".

איזו חיילת היית?
"כשהתגייסתי לצבא הייתי מלאה פטריוטיזם. צה"ל היה בעיניי סמל. היום אני חושבת שצה"ל עושה המון טעויות. יש לי ביקורת על התנהלות הצבא. ועדיין, זה לא קיצוני. אני לא מאלה שאומרים, יאללה, שיסרבו פקודה ובואו נקפל את צה"ל. אני נגד סרבנות. סרבנות היא כוח. אני לא מאמינה במשהו כוחני. הניסיון שלי, גם בהצגה, הוא להעביר מסר. אני לא מייצגת צד. אני לא באה ואומרת לחיילים 'אתם בסדר', ומלטפת איזושהי כתף שלנו, אבל אני גם לא מאשימה. אני לא אומרת לחיילים 'אתם כובשים, חזירים', כי גם בזה אני לא מאמינה".

מאז החלה קרצ'נר לעבוד על המחזה של קורי, החברים קוראים לה רייצ'ל. "מה שמחבר ביני לבין רייצ'ל קורי הוא הנושא של אי הצדק. אי צדק תמיד הפריע גם לי", היא מבהירה.

היא עצמה ילדה טובה פתח תקווה. משפחתה "נורא מחוברת לארץ ישראל ולמדינה". אמה עובדת ב"ד"ר פישר". באה ממשפחה של קיבוצניקים מחבל אשכול. אביה עלה לארץ מצרפת. שף במקצועו והיום יועץ קולינרי ועורך מופעי קרב סכינים. "היפי שמגיע ממשפחה שהיא עשירון עליון, עם בתים בארצות הברית ובפריז", מתארת קרצ'נר. "במהלך השנה הייתי אצל החבר'ה מהקיבוץ, קוטפת סברסים, ובקיץ הייתי נוסעת למשפחה בנורמנדי, לומדת לרכוב על סוסים ולפתוח יפה לובסטר. בגלל זה יש בי שילובים מצחיקים".

צילום: אלי דסה
''כשהתגייסתי צה''ל היה בעיניי סמל. היום אני חושבת שצה''ל עושה המון טעויות'' צילום: אלי דסה
"קוראים לי רייצ'ל קורי. אני בת 12. נולדתי בעשרה באפריל 1979, באולימפיה, וושינגטון, לאמא שלי ואבא שלי, קרייג וסינדי קורי, אח, כריס, אחות, שרה, וחתולה ממש זקנה שקוראים לה פיבי. בכיתה ב' כללי ההתנהגות היו תלויים מעל הלוח. נראה לי שהכלל היחיד שאני מצליחה לזכור היום יכול להיות כלל טוב לחיים. 'כולם צריכים להרגיש בטוחים'. בטוחים להיות עצמם, בטוחים פיזית, בטוחים להגיד מה שהם חושבים, פשוט בטוחים. זה הכלל הכי טוב שאני יכולה לחשוב עליו" (מתוך ההצגה)

מאז שהיא זוכרת את עצמה רצתה להיות שחקנית. היא בוגרת הסטודיו לתנועה ולמחול של אתי פולישוק, למדה במכינת הנוער בניסן נתיב ואחר כך בבית צבי. קרצ'נר שיחקה, בין השאר, בתאטרון הסמטה, בתאטרון הספרייה ובתאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. היא מגלמת לא מעט דמויות של נשים מורדות: לסבית בארון, אישה עיוורת, או אחת שחייה מתהפכים כשבעלה יוצא מהארון. בקולנוע שיחקה ב"רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי.

היום, נוסף על הצגת היחיד היא משחקת בסדרה בערוץ הופ, "סוד השירים של מיכל", ושרה בהרכב של הזמרת תמר שטיין. בקיץ הקרוב תופיע עם "צלילי המוזיקה", שם היא משחקת בתפקיד הברונית שריידר. "אני נהנית לשחק", היא אומרת. "אני אעשה טלנובלות בדיוק כמו שאשחק את רייצ' ל קורי, בדיוק כמו שאשחק בדרמה יומית, וכמו שאעבוד בסרט קולנוע".

מיינסטרים?
"הייתי משחקת גם בהכי מיינסטרים שיש".

מה למשל?
"אני מניחה ש'הבורר'. זאת אחלה סדרה. דרמה שכולם צופים בה".

מה לא?
"לא הייתי הולכת ל'האח הגדול'. יש בזה משהו שהוא לא המקצוע. זה קצת 'מלכלך'".

מה עוד?
"אם 'תג מחיר' היו מעלים הצגה והמסר היה גזעני ואלים. לא הייתי משתתפת בפרויקט כזה".

בשנתיים האחרונות קרצ'נר היא חלק מאנסמבל תה"ל, תאטרון הומו-לסבי. את הקבוצה הקים בזמנו גרי בילו ז"ל. הרעיון היה להעלות מחזות שהתאטרון הרפרטוארי נמנע מלהעלותם, חומרים של הקהילה הגאה ותכנים בעלי גישה חברתית רחבה. קרצ'נר ושותפתה לאנסמבל סטרייטיות; שלושת הגברים שבחבורה הומוסקסואלים. בחודשים האחרונים עבדה עם הקבוצה ועם הדרמטורגית, ליהיא ברזל-מלמד, על הצגה בעניין הרצח בברנוער. גם כאן הופקד ארי רמז על הבימוי. "עבדנו עם החבר'ה בתוך הברנוער, בתנאי חיסיון קשים", היא מספרת. "ליהיא הדרמטורגית עשתה את עיקר העבודה, שכללה ראיונות עם נערים ונערות שהיו באירוע ועם חברים שלהם".

ברזל-מלמד שוחחה גם עם אמו של ניר כ"ץ ז"ל ובמחזה מופיעים דבריה של האם. "אחרי שהבנו שניר לא נמצא באיכילוב, בתל השומר או בוולפסון, הפנו אותנו לאבו כביר. המקום הנורא מכל, שאתה מקווה לא להגיע אליו לעולם. הרחובות ריקים. מצד אחד, הנסיעה כל כך ארוכה ואתה רוצה כבר להגיע לשם. מנגד הנסיעה כל כך קצרה, ואתה לא רוצה להגיע לשם אף פעם. ושתיקה, אף אחד לא מעז לומר את אשר על לבו, כי אולי, לתקווה הקטנה הזאת שבלב עוד יש מקום. שתי משפחות ממתינות בלילה אחד חם, ויודעות שהחיים שלהן עומדים להשתנות. והם משתנים".

צילום: ראובן קסטרו
אילה כץ, אימו של ניר כץ ז''ל, אשר נהרג בפיגוע בבר נוער צילום: ראובן קסטרו

"במותו השפיע עלינו ניר. כבר בשבעה עברה בין הנוכחים תחושה חזקה של 'תעבירו את זה הלאה'. אולי מתוך המוות הזה יצמח משהו חדש, אחר. של הבנה, של חמלה, של שיתוף, הבנה, עם פתיחות. רק עכשיו אני מתחילה להכיר את הפנים מאחורי השמות בסיפורים של ניר. פה חייל שהוא עזר לו לצאת מהארון, כאן בחור שהתייעץ איתו. הם צצים כל הזמן, ממלאים במעט את החלל. אני נוסעת למסיבות, מכירה אנשים מהקהילה, חווה דברים שבחיי לא האמנתי שאחווה. וכל הזמן הזה ניר יושב על הכתף שלי, מחייך את חצי החיוך האירוני הזה שלו, ונקרע מצחוק. וצר לי על שחיכיתי שימות, כדי להכיר אותו כך. ואולי אי אפשר היה אחרת".

"ליהיא כתבה מחזה של 60 עמודים", מגלה קרצ'נר. "הייתה בו בעיקר התעסקות בזה שהרצח 'דופדף', לא מעניין אף אחד, ואין רוצח. שישים עמודים שהלכו לפח, כי כל התמונה השתנתה עכשיו. כרגע אנחנו בדיון מעמיק על המסר במחזה. יכול להיות שנלך על זה שלא משנה מה התפתח, הדבר עצמו הוא חוסר הביטחון שהיה שם והעובדה שהקהילה לא עומדת איתנה מול הדבר הזה".

מה הכוונה?
"יש בעיה בעובדה שבמצעד הגאווה כל הקהילה הגאה מגיעה, כל הסטרייטים מגיעים, ה'גיי פרנדלי' מציפים את רחוב בוגרשוב עד כלות, כאילו 'כולנו קהילה אחת' - אבל כשיש יום זיכרון לרצח בברנוער, פעם בשנה, יש שם שולחן קטן עם לימונדה, ניצן הורוביץ שמדבר מול קהל מצומצם של אנשים, וזהו. איפה הקהילה אז?".

מה התשובה?
"התשובה היא אותה תשובה של רייצ'ל. אנחנו לא עושים מספיק".

אל המחזה על קורי הגיעה קרצ'נר במקרה. "אני שחקנית, אז אני תמיד נמצאת בחיפוש אחרי חומרים", היא מסבירה. באותה תקופה חיפשה טקסט שיתאים להצגת יחיד. תומר כהן, עמית ומפיק ההצגה, סיפר לה שיש לו מחזה באנגלית שמחכה כבר כמה שנים שמישהו יעלה אותו. הוא הציע לה לקרוא. "אתה מחטט למישהו ביומן, שזה תמיד מסקרן, דברים שהבן אדם כותב לעצמו", היא אומרת.

מכאן, היא מתארת, התגלגלו הדברים מהר. המחזה תורגם לעברית וכהן חיבר אותה לבמאי, ארי רמז. "איש מקסים ונעים לעבודה, ובעיקר קל", אומרת קרצ'נר. בניגוד אליה, רמז הוא איש עם אג'נדה פוליטית רהוטה וסדורה, פעיל שמאל מוכר. "יש משהו נורא כבד בפעילים האלה", מסבירה קרצ'נר. "לפעמים בא לך להגיד להם אוף, יאללה, תעזבו אותי. אסור לצחוק לידם. הכול נורא רציני. ארי, לעומת זאת, הוא קל. זאת אומרת, אפשר גם לצחוק על מה שאנחנו עושים, אפילו שזה רציני חשוב. הוא מחובר לאדמה. הוא לא איבד את ההומור שלו".

צילום: אריק סולטן
למצעד הגאווה כולם מגיעים, ליום הזיכרון לרצח בברנוער יש שולחן עם לימונדה. מצעד הגאווה צילום: אריק סולטן
"אתמול שמעתי מכריס בעזה. הם מציעים לי לבוא. אני צריכה ללכת. כבר קצת יותר משנה אני מעורבת בפעילות אנטי-מלחמתית/צדק עולמי. וזה התחיל להרגיש כאילו שחסר בעבודה הזאת הקשר לאנשים שמושפעים ממדיניות החוץ של ארצות הברית. לכולנו יש זכות למתוח ביקורת על המדיניות של הממשלה. . . במיוחד מדיניות שאנחנו מממנים. . . לא התכוונתי להיות כזאת אקטיביסטית השנה. מי זאת הבחורה הזאת? איך הגעתי הנה?" (מתוך היומנים)

פגשת פעילים?
"הפעילה העיקרית שעבדנו איתה הייתה אלמה באבליש. בחורה שכל כולה אקטיביזם, מיוחדת מאוד. היא סיפרה לי שהיא נעמדה לפני כמה זמן, באחת ההפגנות, מול דחפור שעמד להרוס בית. היא אמרה לי 'חשבתי עלייך, רייצ'ל'".

מה עם הצד של החיילים?
"את הצד שלי אני מכירה. בתור חיילת, כל המחזור שלי היה חוזר עם סיפורים על פציעות, סיפורי אימה מהשטחים. אני לגמרי לא מנותקת מזה".

עם משפחת קורי, אומרת קרצ'נר, לא היה לה קשר. "הייתי רוצה שיראו את ההצגה", היא מודה, "הייתה שאלה אם להזמין אותם לפרמיירה. בסוף זה היה מאוחר מדי".

הם ניהלו משפט ארוך, ובסופו דחה בית המשפט הישראלי את תביעת הפיצויים שלהם.
"מגיע להם פיצוי. זה כמו שאם אתה נוסע לטיול בצופים ומאבד חניך, זאת אשמת הצופים? אותו הדבר כאן. הייתי בשבוע שעבר בקורס נהיגה מונעת. קורס נוראי. כל הזמן נותנים לך דוגמאות לתאונות, ושואלים מי אשם. תמיד, אם הרגת בן אדם, אתה אשם. לא משנה מה".

החייל הדורס?
"הוא מסכן. הוא היה בורג קטן בתוך גלגל השיניים של צה"ל, כמו שרייצ'ל הייתה בורג קטן בתוך גלגל השיניים של ISM. עם כל זה שהחלומות והפנטזיות שלהם יפהפיים, היה שם חוסר אחריות".

"קוראים לי רייצ'ל קורי" עלה כאמור בלונדון, אולם הניסיון להעלות את ההצגה בארצות הברית לא צלח. "הקהילה היהודית הטילה וטו ולא נתנה לו לעלות בשום אופן", מספרת קרצ'נר. "קראו לו מחזה אנטישמי. אני בטח לא חושבת שאפשר להגיד עליי שאני אנטישמית. יש לנו בעיה עם ביקורת עצמית".

גם בארץ, לקראת עליית המחזה במסגרת התאטרונטו, התעוררה מהומה. חברת הכנסת אורית סטרוק פנתה לשרה לימור לבנת בבקשה להפסיק להזרים כספים לפסטיבל, ודרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה בטענה שההצגה מסיתה לטרור. "היא מצדיקה את פיגועי הטרור", טענה . "יש בה אלמנטים ברורים של הסתה והמרדה". משרד התרבות והיועץ המשפטי לממשלה בחרו שלא להתערב.

"הייתי בעיצומן של החזרות וגם החלקתי עם הקטנוע ארבעה ימים לפני הפרמיירה, אז התבטאויות של סטרוק ממש לא העסיקו אותי", היא מודה." אני מזמינה אותה לבוא לראות את ההצגה. אולי היא תתרשם אחרת. בעיקר אם היא מגדירה את עצמה 'פעילה למען זכויות אדם'".

Max Yelinson
כמו בטיול שנתי. משפחתה של רייצ'ל קורי לאחר שבית המשפט דחה את בקשתה לפיצויים Max Yelinson

היית מופיעה עם ההצגה באריאל?
"בטח, הכי חשוב להופיע באריאל. אני רוצה להציג מול חיילים ומתנחלים ותלמידי בתי ספר. להציג מול נשות מחסום ווטש שבאות ונגמרות ממנה? זאת לא חוכמה ".

קרצ'נר חיה במרכז תל אביב, לבד. "עדיין על המדף", היא צוחקת. "יש משהו נורא פותח בלעבור את גיל שלושים. התעוררתי בוקר אחרי, ושום דבר לא התרסק לי על הראש. בדקתי, הציצים שלי עוד לא בברכיים, הכל טוב".

אפשר להתפרנס בארץ ממשחק?
"זה לא פשוט. אתה תמיד תלוי פרויקטים".

מה לגבי העובדה שהרבה דוגמניות הופכות שחקניות?
"ברור שזה משפיע. זאת תעשייה קטנה וארץ קטנה וכל תפקיד שנלקח נגזל ממישהו אחר. לא אגיד ששום דוגמנית לא יכולה לעבוד כשחקנית. אני לא אוהבת תבניות. רוני דלומי משחקת איתי ב'צלילי המוזיקה'. היא מקצועית ומוכשרת ומדהימה ויפהפייה ויכולה לדגמן ולשיר ולשחק, ומגיע לה. נכון, אז היא לא למדה והיא הייתה ב'כוכב נולד', פאק איט, אבל היא עושה את זה טוב. מצד שני יש פליטי ריאליטי ודוגמניות שאתה אומר ''פאק, רק בגלל זה מגיע להם?'".

מייאש?
"אם אתה מתייאש אתה במקצוע הלא נכון".

סלבריטאות , בארץ?
"יש, אבל בקטן".

פתיחות וסגירות?
"לא מזמינים אותי. אם היו מזמינים אותי הייתי הולכת. יש מישהו שלא היה הולך? למה לא?".

מה החלום?
"הקולנוע הצרפתי. וגם להמשיך להתפרנס פה מהמקצוע שלי, ממה שאני עושה ואוהבת".

בייגל
''יכולה לדגמן, לשיר ולשחק, ומגיע לה''. רוני דלומי בייגל

המחזה מסתיים בקטע וידאו. רייצ' ל קורי האמיתית, כפי שהוקלטה כשהייתה בת עשר, בכיתה ה', בבית הספר שלה, באספה בנושא הרעב העולמי.

"אני כאן בשביל ילדים אחרים", היא אומרת שם. "אני כאן כי אכפת לי. אני כאן כי ילדים בכל מקום סובלים. . . אנחנו חייבים להאמין שהעניים מסביבנו ואנחנו מתעלמים מהם. . . אנחנו חייבים להבין שהם אנחנו. אנחנו הם".

"החלום שלי", אומרת הילדה קורי, "לעצור את הרעב עד שנת 2000. החלום שלי הוא לתת לעניים הזדמנות".

" אני חושבת שאין אדם שרואה את הסיפור של הילדה הזאת, בת העשר, ולא רוצה לפגוש אותה", אומרת קרצ'נר. "ביקשו מכל אחד לכתוב נאום, וזה מה שהיא בחרה. אני מתה לדעת למה ילדה אחת, בת עשר, זה מה שמטריד אותה כשהיא עוצמת עיניים, וילדה אחרת חושבת על איזו ברבי יקנו לה ההורים".

מי היית רוצה שיראה את ההצגה?
"נפתלי בנט. מאוד. מעניין אותי מה הוא היה אומר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...
קבלו עיתון מעריב למשך שבועיים מתנה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים