 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מרב מנוח נהנית מההפתעות הממולחות והדיאלוגים המושחזים ב"עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על גב ספר הביכורים של אופיר טושה גפלה, "עולם הסוף" (כתר), מכונסת במשפט בודד התמה המרכזית בספר: "רומן העוסק רובו ככולו באהבה על שלל צורותיה ומנעדה הרחב, מאהבה לספרות ולשפה ועד לאהבת בשר ודם שהמוות הוא רק מכשול אחד בכל המכשולים הנקרים בדרכה". הרומן נפתח במסיבת יום הולדת שעורך בן, הגיבור, לרעייתו האהובה שנפטרה זה מכבר באורח משונה. בן, האלמן המיוסר, הוא סופ-ר, כלומר, אדם המתמחה ביצירת סיומים עבור סופרים השרויים במחסום כתיבה. ככזה, הוא מחבר את סוף חייו ביריית אקדח מתוזמנת בקפידה. משעזב את העולם הזה מגיע בן לעולם הבא, שם, כך האמין יתאחד עם אהובתו האובדת.
דווקא בעולם המתים נפתח אשנב למציאות חלופית שוקקת חיים. האהבה והחיפוש אחריה נודדת וממלאת גם את העולם הבא ואולי זוהי איכותה
הלא מפוענחת של האהבה, או בניסוחה המופלא של נטלי סארוט: "המילה 'אהבה', העוברת מאחר לאחר, מחוללת את הנס הזה: עולמות אינסוף, נזילים, אינם ניתנים למיפוי ובלתי נתפשים, מתגבשים, נעשים דומים, קרוצים מאותו חומר עצמו. 'האהבה' נמצאת בכל אחד מהם".
העולם הבא על פי גפלה פועל בהתאם לחוקיות זמינה, על פי אמות המידה של העולם שננטש. רק שבעולם הבא אפשר לקבוע את מזג האוויר, להימנע משינה מסויטת ולשלוט במאה שפות. גפלה משרטט עולמות שלמים ומלאים, אך הדיבור נותר ברמת העולם בלבד וכל שמץ של זיהוי או אפיון מקומי נמחה מעליו. גם כשהמקומות מופיעים בשמם הם נותרים מנותקים וחסרי זהות. אמנם חלק גדול מהעלילה מתרחש בישראל אך שמות הדמויות הולמים יותר סיפור מעשה אמריקני: בן, מריאן, בסי או אדם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"עולם הסוף". צילום: עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
מהוקצעות משוריינת
|
|
|
 |
|
|
|
הניתוק מהמקום, הדמויות שאינן מכות שורש במרחב ספציפי, אלא רק מקושרות דרך אידיאות כאהבה, נטישה ונואשות על שלל היבטיהן, מקדמים תחושה של התנהלות חסרת פנים. כאשר מוזכר עיתונאי למשל, לא ניתן לדעת אם הוא עובד "בניו-יורק טיימס" או רק במקומון זניח, בנקל אפשר להתבלבל בין תל אביב ופריז ובכלל, לחיות בישראל זה כמו להיות במרכזה הרוחש של התרבות.
ביד רבת כישרון ומיומנת כותב גפלה סיפור רווי מתח והפתעות ממולחות בסיועם של דיאלוגים מושחזים המושתתים על פערי ידיעה שמתהדקים עם הזמן ויוצרים מלאכת מחשבת בה כל פרט מוצא את מקומו. ועם זאת, לפעמים הלהטוטנות הפנטסטית, השליטה המרהיבה ברזי אומנות סיפור הסיפור ניצבת בעוכריו של הספר. תמיד נשמרת הרהיטות, אף בשעה שמתוארים רגעי השבר המטלטלים ביותר. השפה מסרבת להתקמר, להיסדק, להתאים את עצמה לרגע שבו הגמגום נכון יותר משטף הדיבור. והכל נותר בעינו, מהוקצע ומשוריין מדי.
הגודש העלילתי, כלומר, ההתרוצצות בין התרחשות אחת לאחרת פוסחת על מימד של התעכבות, של שהייה התובעת התבוססות מסוימת במילה, במשפט, ברעיון שהופיע קודם לכן. המעברים החדים אל התרחיש הבא פוגמים בירידה לעומקה של הסיטואציה ומשווים לה נופך ראוותני הגורע מהפוטנציאל הרגשי הגלום בסיפור אהבה.
גפלה אמון על יצירתן של הוויות מקבילות, מתחרות, ובתור שכזה מותח את גבולותיו של המרחב באמצעות יחסי זליגה מתמידים בין עולם הצ'טים הווירטואלי עמוס האפשרויות לבין ענייני העולם הזה. בשיח וירטואלי דנה אחת הגיבורות בהעדפות ספרותיות: "וינה: אני אוהב כל כך את הספרים של רושדי בגלל הדרך שבה הוא טווה את העלילות המטורפות שלו. אני משוגע על ההקשרים שלו, על הדמויות הבלתי נשכחות, אבל יותר מכל אני עבד לדמיון שלו." אפשר להחליף את סלמאן רושדי באופיר טושה גפלה, והמשפט יבטא בדיוק מרבי את סגולותיו של "עולם הסוף".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
