 |
/images/archive/gallery/120/232.jpg נועם שיזף
צילום: נעם וינד  |
|
|
| אבל אתם בעצמכם ערבים, לא? |
|
|
|
| נועם שיזף חושב שאלי עמיר לא מצליח להגיד ב"יסמין" שום דבר משמעותי על חייהם של המהגרים המזרחים או הפלשתינים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפרק הראשון ב"יסמין" (עם עובד), ספרו החדש של אלי עמיר, מסופר דווקא מנקודת מבט פלשתינית. מתוארים בו שניים מנכבדי הקהילה במזרח ירושלים - העיתונאי אבו-ג'ורג' והסנטור אנטואן, הצופים בתדהמה בכיבוש העיר על ידי צה"ל בבוקר ה-7 ביוני 67'. מבעד למבט הזה עמיר מעביר היטב את גודל האסון של אלו שהפכו פליטים ב-48', במשך 19 שנים טיפחו את חלום השיבה, ועתה הובסו והושפלו שוב.
אלא שהניסיון להשקיף על המציאות מהצד האחר של הקו הירוק נעצר כאן. מהפרק השני עוברת רשות הדיבור לנורי, המספר, צעיר ישראלי ממוצא בגדדי, הממונה מיד לאחר המלחמה ליועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים (תפקיד אותו מילא עמיר עצמו מטעם משרד ראש הממשלה). נורי, בן דמותו של גיבור "תרנגול כפרות" המיתולוגי, הוא כבר הישראלי היפה מחוברות ההסברה של הסוכנות: הוא נרגש מהניצחון שזקף את קומת העם היהודי (לבחורה שאחריה הוא מחזר, קונה נורי במתנה את אחד מאלבומי המלחמה), אבל יש בו גם מספיק חמלה כדי להבין את סבלם של הפלשתינים הפשוטים. יחי הכיבוש הנאור.
במסגרת עבודתו, נתקל נורי באבו-ג'ורג', ובבתו יסמין, אינטלקטואלית רדיקלית שחוזרת לירושלים מלימודים בפריז. יסמין חושדת בתחילה בכוונותיו של
נורי, נציגם של היהודים, אולם במהרה היא לומדת על טוהר לבו, רגישותו לגורל העם הערבי, שליטתו בשיריה של אום כולת'ום וכו', וזונחת את חבריה בפת"ח לטובתו.
עמיר אף בחר להקל עם הקוראים, וברא את יסמין ומשפחתה כנוצרים, כלומר, מיעוט בתוך מיעוט, מודרנים ומשוחררים "ממוסרות הפרימיטיביות שבמורשת (המוסלמית)". ברומן הנרקם בין נורי ליסמין רוצה עמיר להראות לנו את האפשרויות האינסופיות הטמונות ברגע המפגש בין הקהילות, אולם באותו הזמן הוא מעצב לגיבוריו את המסגרת שבה מפגש שכזה אפשרי: הוא ערבי-יהודי, היא פלשתינאית-אירופאית. עכשיו כבר קל יותר לדמיין ולהבין את זה.
ככל שחולף הזמן ונורי ויסמין מתקרבים זה לזה, מתחילות הקהילות שלהם להתרחק, והיחסים בין הישראלים לפלשתינים מתעצבים בדפוסים המוכרים: הערבים הולכים לעבוד אצל היהודים, היהודים קונים אצל הערבים, היהודים חולמים על התנחלות, הפלשתינאים על נקמה. נורי חש שאינו יכול למלא את תפקידו כפי שהוא תופס אותו – סיוע לתושבי מזרח ירושלים. מן העבר השני, יסמין ואבו-ג'ורג' נתונים ללחצים הולכים וגוברים על שיתוף הפעולה שלהם עם הכובשים. את סוף הרומן מלוות תחושת ההחמצה והטעם הרע של המציאות הפוליטית היום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אלי עמיר. צילום: פלאש 90
|
|
|
 |
|
 |
|
אהבה מיתממת
|
|
|
 |
|
|
|
כוחו הגדול של עמיר נותר, כמו בספריו הקודמים, בתיאור החוויה של בני הדור הראשון והשני להגירה הגדולה מעיראק. בגיבור הראשי, נורי, יש צדדים מרתקים: ההתעלות וההתרגשות שהוא חש למשמע נאומו של נאצר לאחר נסיון ההתנקשות בו היא אותנטית ודרמטית מספיק כדי לבטא את גורלם החצוי של המהגרים ממדינת אויב; המשיכה שלו לנשים הערביות (ליסמין קודמת התאהבות חטופה בר'דיד, נערה בדואית שפגש בעת השירות הצבאי) מייצגת את התשוקה לעושר התרבותי שנותר מאחור, ואולי גם לסוג אחר של יחסים בין יהודים וערבים, כזה שלא מעוצב על פי הנרטיב הציוני-אירופאי של הקהילה מוקפת הגויים האנטישמיים.
אולם עמיר אינו מצליח לומר דבר על הרגע שאחרי שאחרי 67' או 77', שבו נכדיהם ובניהם של המהגרים מארצות ערב הפכו לציבור הלאומני ביותר בישראל, או על הרגע שהחיבור בין המסורתיות הנינוחה של הוריו של נורי ליהדות הליטאית הוליד את ש"ס. לא ברור אם עמיר מבין בכלל תופעה כמו ש"ס.
גם התיאורים של הפלשתינים שבספר לא משכנעים, מרגע שמתרחקים מפרק הפתיחה המצוין. לעתים יש תחושה שהרצון לחבר את הרומן לתקופה שבה הוא נכתב ונקרא הוא קצת גדול מדי. כך, למשל, שבועיים-שלושה אחרי המלחמה, אומר אבו-נביל, ידידו ושותפו של אבו-ג'ורג', ש"עוד מעט ידברו המשוגעים שלהם על בית המקדש והמשוגעים שלנו יכריזו על גי'האד, והאדא, הו, אין טוב מזה".
מילא חוש הנבואה של אבו-נביל, אבל הטון הציני, המשקיף על האירועים כמו בדיעבד, הוא לחלוטין יציר שנות האלפיים. אגב, מאוחר יותר נותן אותו אבו-נביל סקירה על השתנותו הצפויה של המאזן הדמוגרפי בין הים לירדן לטובת הערבים, כאילו מדובר בוויכוח על ההתנתקות.
השיח האנכרוניסטי הזה, המערבב מושגים ותקופות היסטוריות, פוגע מאוד באמינות הרומן. פוגעת בו גם הסימטריה בין מעשי הפלשתינים לישראלים בכל הנוגע להידרדרות היחסים בין הקהילות, כאילו לא מדובר כאן בכובש ונכבש; כאילו אם אבו-נביל היה עושה מאמץ כלשהו לקבל את היהודים, הכל היה נראה אחרת.
עמיר מבין היטב את הפטרונות של הממסד המפא"יניקי כלפי המזרחים, המתבטאת בגורלו של אביו של נורי וביחס לדודו יחזקאל השב מהכלא העיראקי, אבל הוא אינו מבין את הפטרונות שלו עצמו, על אף כל האיזכורים לפרנץ פנון שהוא שם בפיה של יסמין שלו.
פנון מדבר על אפשרות של אהבה בין גבר לבן לאישה שחורה רק ברגע שבו השחור משתחרר (באמצעות המאבק) מהסיטואציה הנפשית שיצר הקולוניאליזם; אצל עמיר כל שנדרש הוא להשתחרר מחמומי המוח המוסלמים והיהודים. לכן, במקום שבו הוא ניסה לבנות סיפור של אהבה תמימה, יצאו לו יותר מדי רגעים של אהבה מיתממת. בסופה, הופכת "יסמין" לאגדה מערכניקית קלאסית: מלאה בכוונות טובות, אבל לא רלוונטית לחלוטין למצב הנוכחי.
|
|
|
|
|
|
|  | | "יסמין". צילום: עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | חבר מערכת מעריב ספורט. לומד לתואר שני באוניברסיטת ת"א | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
