 |
/images/archive/gallery/406/175.jpg סמי מיכאל.
 |
|
|
| לגימה לערבי ולגימה ליהודי |
|
| פסטיבל "החג של החגים" שייפתח מחר בחיפה, ייחגג תחת הכותרת "קפה שחור". בעיני סמי מיכאל, הקפה הזה הוא לא רק טעים, אלא גם סמל השלום הכי חזק שיש לנו |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
סמי מיכאל
2/12/2005 9:44 |
|
|
|
|
|
|
|
חחיי מתחלקים לשתי תקופות: תקופת העישון ואחריה. השהיתי את הפסקת העישון, לפי שחששתי כי מעיין היצירה עלול להיחרב. אך החששות נמוגו כאשר הרומן "ויקטוריה" כולו נכתב ללא סיגריה אחת.
אם הכתיבה לפני רומן זה התממשה בסיועו של עשן סיגריות כבד, הרי הספרים שבאו אחריו זרמו על פני הנוזל השחור - הקפה. הכתיבה היומיומית היא תהליך מורכב שראשיתו התנתקות הדרגתית מהסובב אותך באופן רגשי, מנטלי ופיזי. פסגת התהליך היא התעוררות מסוג מוזר שאינו מוכר למי שאינו עוסק בהליכה על גחלים, בטרנס פנימי או בכתיבה יצירתית. הריגוש הדומה ביותר להתעוררות זו הוא הריגוש המתלווה לחלומות המטלטלים את התת-מודע ומסבים אושר או סיוטים עמוקים. זהו מעבר שבא אליך במפתיע ואף שאתה מתקין את עצמך לקראתו אינך יודע מהיכן הוא בא. מכל מקום, במקרה שלי, בהיעדר סיגריה, מעבר זה מתרחש אחרי סגירת דלת חדר העבודה מאחוריי וכשגופי סופג מנה הגונה של קפה שחור וחזק. יוצרים לא מעטים נזקקים לאלכוהול, אחרים משיגים את המעבר המיסטי בעזרת סמים. אצלי הקפה השחור הוא שמחולל את הנס הקטן של המעבר מהמציאות הגשמית אל המציאות הבדויה.
תמיד אהבתי קפה שחור. בבתי התה המסורתיים, רחבי הידיים, בבגדד, הגישו לרוב תה תמורת כסף. בפרקי זמן קצובים היה מופיע מלצר חביב ומחלק בחינם מים בקעריות מתכת מצלצלות ולעתים קפה מר בספלונים זעירים שהכילו לא יותר מכמה לגימות ענוגות. מגיל שבע, כשהייתי מתלווה לסבי או לאבי, הייתי מצפה בכליון עיניים ללגימות המרות והקסומות הללו. המלצר נטה לפסוח עליי מחמת גילי הצעיר, אך לרוב הוא קלט את הכמיהה העמוקה שנשקפה בעיניי והיה משתופף ומגיש לי את הספלון הריחני. הוא עשה זאת במבוכה מסוימת כמבוגר המגיש משקה
חריף לזאטוט.
מאז הילדות הרחוקה ההיא הקפה השחור קשור בתודעתי כנתינה ללא תמורה, כמחווה חברתית. הגשת הקפה בתרבות המזרח שונה מזו הנהוגה במערב. במערב המארחים מגישים לאורח את הקפה כרמז שבאה שעתו לקום ולהיפרד. במזרח הכנת הקפה והגשתו משמשים כעידוד לשיחה ולפתיחת הלבבות. בשלהי שנות ה-50 התרבות הבדואית הגיבה בזעף על הפצת גז הבישול לחלק מהמאהלים הבדואיים. הם טענו, ובצדק, כי בעבר היתה להם שהות מספקת ליהנות משיחה מקדימה עד שהקפה היה מתבשל לאיטו על המדורה. הגז היעיל פגם בעונג הגלישה ההדרגתית אל השיחה המלבבת.
תה זה פאסה. בשעת כתיבת שורות אלה עומד טעם קפה שחור בחלל פי. בעשרות השנים האחרונות, כאשר הקפה נכרך בתודעתי עם היצירה, אני נוהג לקנות את הקפה ממקור קבוע. כך עשיתי כשגרתי בעמק הירדן והייתי מסוגל להגיע בעיניים עצומות לבית הקלייה ששכן בסמטה קטנה שהסתעפה מהרחוב הראשי. ביושבי במעלות, מכונית הפיאט היתה מובילה אותי אוטומטית כמעט לחנות בתרשיחא. בחיפה אני יורד אל ואדי ניסנאס. שם מקבל את פניי מוסטפא עם תרמוס קפה לטעימה, שמונח בקביעות על שולחנו, לעתים עם סיפור משעשע ועם חיוך הדומה לירח, שפעם מאיר ופעם שבור, בהתאם לחדשות המתארות את הווייתנו הישראלית באותו היום.
שמחתי שבית הגפן, המרכז הערבי-יהודי לתרבות בחיפה, החליט לקיים השנה בוואדי ניסנאס את מסלול האמנות במסגרת הפסטיבל המסורתי של "החג של החגים" - חנוכה, חג המולד והרמדאן - תחת הכותרת "קפה שחור". לדעתי זה רעיון מבריק, שכן אם קיים משהו שהתפתח תוך התגבשות מנהגים ישראליים ושהוא משותף לכל האוכלוסייה כמעט, יהודים כערבים, ותיקים ומהגרים, מערביים ומזרחיים, הרי שהוא שתיית הקפה על כל צורות הכנתו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| החג של החגים. עבודה של אריאל ינאי
| /images/archive/gallery/405/525.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
תה אשכנזי
|
|
|
 |
|
|
|
התרבות של היישוב הוותיק בישראל היתה תרבות של תה. במסדרונות ההסתדרות הישנה ובמוסדות הממשלה לגמו תה. תה עם לימון היה המשקה הפופולרי בימי חולי ובימי בריאות. היו זמנים שסופרים דלפונים היו משתתפים בשניים בשתיית כוס תה אחת בבתי קפה. בעיראק היו בתי תה, צ'אייכאנה, ומעט מאוד בתי קפה לסנובים, לפי ששם רוב האוכלוסייה היה מכור לצ'איי. שלושת ספלוני התה הראשונים אצל סבתא רבא שלי נחשבו כטעימה מקדימה בעיניה. פעם ספרנו 14 ספלונים רצופים שבאו אל קרבה. אולי נהרות הצ'איי הסמיך הם שהפכו את העם העיראקי לעם של חמומי מוח. ואכן היו שטענו כי הצ'איי "פותח את הראש", כלומר, מעורר את המחשבות. בתצפיותיי מצאתי כי כמויות מוגזמות עוררו גם שדים רדומים שם.
בקרב הפלשתינים, ובפרט אצל הבדואים והכפריים, השאיי היה המשקה הנפוץ ביותר. בהדרגה ירדו מגדולתם בישראל גם התה המזרח אירופי, גם הצ'איי העיראקי וגם השאיי הפלשתיני. אט-אט הקפה משל בכיפה. התלויות שנשרו המסורת הספרותית הערבית הטרום-אסלאמית מקיפה את יצירותיהם של כמה משוררים שבטיים בחצי האי ערב בהילה זוהרת. שיריהם נקראו "מועלקאת", משמע התלויות. המסורת מספרת כי היצירות המפוארות נתלו על הקיר ואיש לא נגע בהן עד שהתפוררו ונשרו. בעוד השבטים רוצחים והורגים אלה את אלה, היצירות הנערצות היו מקור גאווה לכולם.
על פי יוזמתה של רבקה ביאליק, מארגן בית הגפן בוואדי ניסנאס זה 12 שנים ברית מעין זו. בוואדי הותקנו למבקרים מסלולי דו-קיום וסובלנות באמצעות ספרות: פרוזה ושירה, ובאמצעות אמנות: פיסול, ציור, צילום ומיצבים, ובהם יצירות של עשרות ציירים ופסלים, יהודים וערבים, שיקשטו את קירות סמטאות הוואדי הציוריות ורחובותיו תחת הכותרת "קפה שחור". בעיניי זהו סמל שאינו נופל בחשיבותו ממקטרת השלום האינדיאנית או היונה המערבית.
הפתיחה של פסטיבל חג החגים תהיה בשבת, שלושה בדצמבר. הדוברים והתזמורות השונות יופיעו על מרפסות הוואדי ועל גגות בתיו, בהנחייתו של רפיק חלבי. בוודאי לא רק שוזפים עיניים ביצירותיהם של מיטב הפסלים והציירים הישראליים, יהודים כערבים, ולא רק מטיילים במסלולי "דרך סופרים" ובמסלול "דרך השיר", שלפי מיטב מסורת ה"מועלקאת", יצירותיהם של סופרים ומשוררים עברים וערבים מתורגמות לשתי שפות יוצגו על קירות הוואדי. למבקרים מזומן גם ניחוח הקפה של מוסטפא, קציצות הפלאפל בדוכן "הזקנים" הרוחשות בשמן עמוק, מבחר הזיתים הפיקנטיים של חסן, תבשילי הבית הפלשתיני עם חיוכה המלבב של נדימה, הפיתות של נעים המאיר פנים בבית המאפה חורי וזרועותיו הפתוחות של הדייג יליד הוואדי ויקטור חג'אר, לצד יריד אמנים מרנין. החיים תוססים בוואדי כמו בכל מקום בעולם, אך החיוכים הידידותיים נעימים ואמיתיים שם. הקירות משקפים אחווה.
אם חיפה משמשת כדגם לדו-קיום נסבל במזרח התיכון הלוהט משנאה, הלוא ואדי ניסנאס, בעידודו וטיפוחו של בית הגפן, מהווה את הלב הפועם, את היד המכוונת ואת הכוונות הטובות לאווירה המאפיינת את חיפה כעיר הבירה של השלום בישראל. ברור שגם לא רחוק משם אורבות ידיים זדוניות, אך זהו אחד המקומות המעטים במזרח התיכון שבו אתה יכול ללגום קפה שחור בשלווה, ובלכתך אינך מביט לאחור בחשש מפני סכין בוגדנית או פצצה קטלנית. רעש, כל רעש, הולם בי כפטיש. אולם אני מקבל בברכה אפילו את הרעש של הוואדי כאשר המון רב מציף אותו בימי שבת וחג, לפי שהוא רעש של תקווה וסובלנות.
|
|
|
|
|
|
|  | | החג של החגים. עבודה של אניסה אשקר
| /images/archive/gallery/405/528.jpg | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
