תרבות NRG - "מה יש לך, אסתר", שבא סלהוב

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

"מה יש לך, אסתר", שבא סלהוב

פיסות מסיפורה של אסתר רובין, שנסיעת מחקר לוונציה מעמתת אותה עם זכרונות מילדותה בעטרת

דפדף בתרבות

שבא סלהוב
5/1/2006 12:30

המים, קולחים בזרם שהתגבר והלך, היו רותחים כמעט. שבע שעות של שמש מאי יוקדת, והדוּד מחשב להישרף. כל קרן דקה נאספה אל הקולטים, התערבלה פנימה, אל מאגר המים, נמסכה בו, המיסה את קרירותו, פעפעה בכל טיפה. אש ומים כאחד קלחו כמו קיץ אינסופי על גופה המלא, שהיה שחום בכל ימות השנה אך גונו העמיק בקיץ, סופג את החום שנדיבותו היתה לה שמחה מיָדית, כמעט מוחלטת. תמיד אהבה את הקיץ. כשאבא שלה היה מקלל אותו בייסורים של מי שנידון למות ברותחין היתה אסתר מתחננת אליו שיפסיק. היא היתה בטוחה שלקללות של אבא שלה יש את הכוח לגרש את הקיץ, לנפץ אותו. "די, אבא," היתה אומרת, "תפסיק, עוד מעט הוא יעבור מעצמו ויהיה קר נורא, תפסיק."

לחץ דמה הנמוך, הדליל, עשה אותה רגישה לקור. רגישות טורדת, מחלישה. בזכות לחץ הדם הנמוך פטרו אותה מהשירות הצבאי. חודשיים לפני יום הולדתה השמונה-עשר החלה ללמוד באוניברסיטה. ספרות עברית ופילוסופיה יהודית, "וקולנוע," הוסיפה תמיד במבוכה.

"רק שלא תצאי לי ארטיסטית מכל הקולנוע הזה," היתה אמא שלה מסננת בכל פעם שביקשה ממנה כסף לצילום תרגילי הבימוי במסגרת לימודיה בחוג.

"אמא, אני לא לומדת משחק," היתה אסתר לוחשת בחזרה.

רינה היתה בוחנת אותה באותו מבט דק ומר, מחייכת חיוך סתום, מנידה בראשה, בולעת את אכזבתה, את כאבה.

"בקולנוע אין שחקנים, את רוצה להגיד לי? אה, אסתר? את חושבת שאמא שלך לא ראתה סרטים בחיים שלה? נכון שאני לא מלומדת כמוך, אבל אני יודעת טוב מאוד מה זה כל העולם הזה. בית-זונות אחד גדול, ואת תיזהרי, אה? רידי באלק,

יא אסתר. אנחנו לא בשביל זה גידלנו אותכם." מהכול אני נזהרת, אמא, חשבה אסתר, אוטמת את אוזניה הפנימיות שלא לשמוע עוד, שלא להתפקע. כי הזהירות, מתי היא הועילה לה?

אסתר לא עבדה מימיה. כל חייה, שלושים שנים ושבעה חודשים, הגיל שבו הפחדים מפני כל בקשה ממישהו כבר היו לחומה שגבהה מכל עבריה, לא עבדה. אפילו לא יום אחד.

"אני לא רוצה לעבוד," חזרה ואמרה לאמה, "את לא מבינה? אני לא מוכנה להיות המשרתת של אף אחד."

"אז בשביל מה כל הלימודים האלה? תגידי לי, אסתר. מהבוקר עד הערב ליד המכונה שלך. מה את חושבת, שכל החיים נפרנס אותך ואת תשבי כמו בובה ליד המכונה ולא תעשי כלום? מה זה? ככה חינכנו אותך? לא היה יום עבודה שאני או אבא שלך הפסדנו. לכי לדוקטור סווטלנה ותבדקי בתיק שלנו. אפילו לא יום מחלה אחד, כל החיים."

"אמא, זה העניין בדיוק. תניחי לי."

אבל רינה רובין לא הניחה לשום דבר, אף פעם. היא החליטה להציל את בתה ממותה בעודה בחיים. בוקר אחד עלתה אל חדרה, בידה מודעה שנגזרה בקפידה מעיתון "הארץ". במודעה נאמר שעד סוף יולי אלף תשע מאות תשעים ותשע ניתן להגיש מועמדות למכרז על משרת חוקר מן המניין במכון לחקר האמנות הישראלית, בראשות פרופסור מיכאל בורקהארדט, באוניברסיטת תל אביב.

"ומה לי ולזה?" נופפה אסתר במודעה בפני אמה כשסיימה לקרוא את פרטי המכרז. לבה הלם נורא, כמו בכל פעם שגאה בה הרצון העמוק, הכבוש, לאחוז בגלימת החיים שחמקו מפניה כמו רוח.
רינה רובין עטתה על פניה את החיוך המנצח שאתו, כך חשבה, לימדה את בתה כל מה שידעה.





	"זה אדון סיגל נתן לי," אמרה, "הוא אמר לי שזה בדיוק בשבילך. ככה הוא אמר, 'זה בדיוק בשביל אסתר שלך.' אם לא תהיי עקשנית כמו אבן, אז תנסי ותראי. אדון סיגל לא יגיד לי בחיים שלו משהו סתם." כמו כולם פחד גם הוא ממנה. היא שיבשה תמיד את שמו, סיגל ולא סגל, ומעולם לא תיקן אותה. היא קבעה מה נכון ומה לא נכון, ודינה דין מלכות יחידה ולעולם צודקת. לכן, לרינה רובין לבית חלפון איש לא אמר מילות חינם. כל דבר חנופה או שקר נפלו כמו פירורים יבשים מול מבטה הפשוט. אבל כל בן אדם אחר צריך היה למתיקות המילים החנפות, כמו מטבעות לדרך שימשו המילים האלה את כל האנשים כולם. כמו נוצות להסוות בהן את משאלות הכניסה אל טקסי העולם, לקחת בו חלק, כל חלק שהוא. לרינה לא היה צורך בנוצות המילים האלה, היא תלשה אותן באותה היסודיות, העזה, הנחרצת, שבה תלשה את הנוצות הזעירות מפגרי העופות שהכשירה. מרוטים עד תום, הגישה אותם אל להבת הגז הגדולה, הבוערת ומרצדת באורות כחולים, מטהרת אותם משרידי הילוכן בעפר, במחוזות שמחתה כליל מגופם. ואז, ביד בוטחת, הניפה עליהם רינה את הסכין הרבועה, המלוטשת, קצצה והניחה במים, מפזרת באצבעותיה הבהירות בתנופה את המלח הגס. גרגריו הגדולים, הגבישיים, נסוכים על נתחי העוף כטוהר עצמו. "כל מה שאת צריכה לעשות זה טלפון אחד, יא בִּנתִי, יא חַבּיבְּתי. פעם אחת תשמעי בקולי, בקול של אמא שלך, שרק את הטוב בשבילך היא רוצה. תנסי, מה יש לך כבר להפסיד, אה, יא אסתר?" כשפרצה בתחנונים היתה מוסרת את כולה לרחמיה של בתה. לפתע שוב יתומה. ללא אם ואב, נתונה למרותה של בתה, שתחון ותרחם. אסתר אחזה במודעה הקטנה שוב. שוב קראה את הדברים המעטים - מכון למחקר רב תחומי של אמנויות ישראל, הקדומה והמודרנית, ערש הדתות ואמנויות המערב. כל ההבטחות למפגש עם משהו שלכאורה היה לה בו חלק. כל קברות מלאכת חייה, מצבה אחר מצבה, בתי-עולמותיה שבהם הלכה כמו במרחב מנותק מארץ ומשמים ולפתע מישהו אותת, מדרך כף רגל, סף, מפתן, חוף. אותה רוח שוב חלפה בה, מגבירה את קצב פעימות לבה, הולמת, ואחרי גל החום המהיר הרעיד דמה וקפא. "טוב, אמא," לחשה, "בסדר, אני אתקשר לקבוע ריאיון מחר מהבית. אני צריכה לארגן עותק מהדוקטורט שלי ועוד כמה דברים. טוב? בסדר?" "את רוצה לחכות לאבא עד שהוא יבוא מהעבודה וייקח אותך או שאת מעדיפה כבר לצאת? יש לך אוטובוס בארבע מהמרכז לתל אביב. למה לא תיסעי? מה יש לך לחכות? תהיי בבית מוקדם, שתספיקי לארגן הכול." תמיד דחפה עוד. דלת שכבר נפתחה שילחה בתנופת ידה עד הקצה, שתיפתח לרווחה, שלא יחמוק הרגע, שלא יינעל. "אסתר שלי לא יודעת לדחוף את עצמה," ככה ענתה לכל בן משפחה ששאל מה קורה עם בתה הצעירה. "מה קורה אתה?" היתה עונה, פניה עוטות גאווה ילדותית, "היא לא דוחפת את עצמה לכל מקום! אסתר היא ילדה עדינה, בדיוק כמו אבא שלה." ככה, בעצם, גלגלה את האשמה ממנה אליו. חפה וצודקת, ידעה שגורל בתה נגזר על-פי גורלו של בעלה. אבל היא לא תוותר לגורל. מעולם לא ויתרה לו. בנימין רובין לא יודע כלום על החיים האלה, עדין, וככה גם הבת שלו, בדיוק כמו אבא שלה. אותם הפנים, אותו הלב, מה אפשר לעשות. אבל כמו שהיא הצילה אותו מרעב, מחרפת הרעב, מהעוני, מכל דבר ודבר, ככה החליטה להציל את בתה, והפעם לא תוותר. אפילו לא לאלוהים, שגזר על בתה את קצב הלב החלש, הארור, את הפחד הער בלילות, ויותר מכול את אימת שמה של סבתא שלה, סבתא סתוֹרי, אֵם בעלה, שתבעה לחזור אל עולם החיים, לחיות בארץ-ישראל, בציון, שנשמטה כולה עליה, בוערת, כלה, ביום העצמאות של שנת 1950, שלושה חודשים אחרי שכבשה את פניה הדקים בעפרה הלח של חיפה.





	באותו ערב, כשהגיע בנימין אל ביתו שבעטרת, נשארה אסתר למעלה בחדרה. היא הכירה את הכללים. הם היו שם מעולם, לתוכם נולדה ואותם שמרה מכל משמר. כמו ממתק שמראהו אצור מתחת לשמורות העיניים, ככה היה שמור מראה אבא ואמא, לבדם, ליד השולחן, מדברים בלשון הישנה. לשון שהיא ואחֶיה הבינו לחלוטין ובכל זאת היתה מתנגנת כסוד. אביה הסב לשולחן. אמה הגישה לו אוכל, התיישבה, ואמרה לו בחומרה נוראה, כאילו היא מבשרת לו על מוות במשפחה, "אסתר הולכת מחר לבקש עבודה, באוניברסיטה. מה אתה אומר, בנימין? אה? כל היום ישבתי אתה, דיברתי אתה, כפרה עליה. בסוף היא תמיד שומעת בקולי, עכשיו רק צריך להתפלל. הערב אני אדליק נר לאמא שלך ולדוד שלי בינו." ככה דיברה ודיברה, ולפתע הבחינה שבנימין אינו אומר מילה. "למה אתה שותק, אה, בנימין? אתה חושב שאני לא דואגת לה? שאני סתם דוחפת אותה?" בנימין המשיך לאכול, מערה אל פיו כף אחר כף של אורז, אוחז בשוֹק העוף ונוגס ולועס. עיניו היו נעוצות בעץ התות הכבד שרינה ביקשה לכרות זה עשר שנים והוא נלחם על חייו. לפתע הפטיר, "מה את רוצה ממני? ממתי אני מתערב בחיים של הילדים שלי? אם אסתר רוצה לשבת בבית כל החיים שלה, אני יכול לעזור לה. לא חסר לנו כסף. לא חסר לה כלום." "אבל הילדה הזאת יושבת כמו שמלת כלה בנפטלין. למה? למה שתחייה סגורה כל החיים שלה? למה שלא תעודד אותי ותעזור לי?" רינה חדלה באחת מתחנוניה. קולה לבש את החרישיות הנחרצת שבה ניהלה את חייהם תמיד, "תשמע, בנימין, אני תמיד אמרתי לך שאתה בדרך שלך האבא של הילדים שלי. אבל עכשיו אני רוצה לבקש ממך, ושלא תזוז מהמילים שלי, תגיד לה, אתה תיקח אותה אחרי שתאכל חזרה ליפו, לבית שלה, תגיד לאסתר שזה לא קשור בכלל לכסף, אנחנו ניתן לה הכול אותו דבר כמו תמיד. לרינה רובין אין בעיה של כסף." תמיד דיברה על עצמה בגוף שלישי כשהגיעו הדברים לכסף. בגיל שלושים ושמונה החלה רינה להשקיע את משכורתו החודשית של בעלה במניות חברות התעופה הקטנות שצצו ברחבי העולם כולו. בן דודתה, שמעון, היה מייעץ לה, וכל השקעותיהם נשאו רווח. מעולם לא הפסידה פרוטה. בתוך חמש שנים בנו את ביתם החדש בכפר, שבנימין סירב לעזוב בכל תוקף, רכשו דירות לשלושת ילדיהם, לאסתר ולאחיה הגדולים, ותכננו מסע גדול סביב העולם כשיצאו לגמלאות. רינה המשיכה לעבוד כעוזרת בביתם של הזוג סגל ברמלה, ובנימין עזב את עבודת הבניין ופתח חנות לבדים בעיר, מגשים חיים שנקטעו עם עליית המשפחה לארץ. חיים שכמו קפאו להרף ושבו אל זרימתם באורח פלא, בנס שלא קיווה לו, בידי אשתו, שיכלה לכול. משי איטלקי, בּרוֹקַד מפריז, בדי תחרה סיניים, הבדים החדשים כמו נבעו ונמשכו מאותם גלילים עצמם שהצטופפו בחנותו של אביו בשוק הגדול של זליתן. בלוב. ברק הסַטֶן לא הועם, עומק הארגמן של הטפט העמיק עוד, ריצוד המשי הלבן שוב דלק, מגע הקטיפה הירוקה כבקבוק ליטף כשכחה מנחמת. "תפארת לוב" קרא בנימין לחנותו, וכלות העדה היו עושות את דרכן אליה מרמלה, מאשקלון, משיכון סלע בנתניה, ממושב אחיסמך, מגבעת אולגה, מכל מקום בארץ שבו נתפזרו בני העדה העתיקה. "אפילו מחוצלארץ באים לקנות אצלי," היה אומר, חף משמץ גאווה, מאושר שגאל את חובו לאביו, לעמו. אחיה הבכור של אסתר, דוד, נקרא על שם סבם. ואת שרית, אחותה הגדולה, קראה רינה רובין על שם דודתה האהובה, דודה שרה, שאספה אותה אליה כשהתייתמה משני הוריה, האחות הגדולה, הילדה הגדולה. לשרית נלווה תמיד התואר "הגדולה", תואר שהבדיל אותה מאחיה הבכור והקנה לה בכורה משלה, מציב את בת הזקונים, אסתר, במרחב ילדות שאינה מסתיימת. היא היתה תמיד הילדה הקטנה, האחות הקטנה. שני אלה, דוד ושרית, לא היססו לגחך לשמע נאומי התהילה של בנימין לעֵדה, לעמו, לכל על העֵדה, על עמו, על כל דבר שהיה קשור לזיכרונו, לדמיונו, לתולדות היהודים וגורלם. היחידה שהאזינה ברצינות תהומית להמנונות שחיבר יום-יום היתה אסתר. היא רצתה שיפרסם ספר של שיריו, אבל בכל פעם שהציעה זאת היה בנימין רובין מאדים עד שורשי שערותיו, מבטו הנבוך התנוצץ, עפעפיו המושפלים רעדו, הדף שממנו קרא נעלם בין כפותיו הגדולות, הכהות. בקול נקטע, חנוק מדמעות, היה ממלמל, "צ'ה מה פתאום."





	את כל הדרך מעטרת ליפו עשו בנימין רובין ובתו בשתיקה. מדי פעם לחץ על כפתור הטייפ שהיפך אוטומטית את הקלטת ששמעו שוב ושוב בנסיעות מהכפר ליפו, מיפו לכפר. אסתר לא נהגה, ואביה היה מביא ומחזיר אותה מביתם אל ביתה. באוטובוסים לא נסעה. אסתר שרה, בלי להשמיע קול, את הפיוטים לימים הנוראים, את מזמורי הסליחות, ואביה שר בשקט, מצרף את קולו אל הקולות העולים ומסתלסלים מתון-מתון, קו אל קו, שלא להגזים, שלא לחטוא אף כמלוא הנימה לדיוק הבקשה לרחמים, לחנינה. הפייטנים, אב ושלושת בניו, היו קרובי משפחה רחוקים. שמם מצד סבת אמם היה אף הוא רובין. אבא שלה שרטט את כל אילנות המשפחה, מונה ומצרף את השמות, מתעד ביסודיות של ארכיבר שמינו כוהני מלך מלכי המלכים את כל אשר זכר ולא זכר. בחודשים האחרונים קלטה אסתר לפתע שכל השנים סיפר לה אביה זיכרונות של אדם בן אלפיים שנים. ההבנה הזאת טלטלה את כל מה שזכרה מסיפוריו. התמונות שהולידו, שנחקקו בה כמו חיים שחייתה היא עצמה, כל התמונות המושלמות האלה של חייהם טרם העלייה לארץ, נעקרו מממשות ברורה, ממציאות מוכרת, ושבו וניטעו במרחב אינסופי, מופשט, מתפשט כמו חלום. דמיונו העצום של בנימין רובין שוטט בכל זמני הגלות, מבית חרב אל בית חרב, נודד אל מדבר סהרה, מתנחל ונבנה מחדש אט-אט במחוזות שלוש הערים, הטריפוליס שהקימו הרומאים. אט-אט נקוו הימים, נצברו עוד שמות, עוד ערים, וכפרים, נשזרו נתיבי המשפחה בנתיבי האימפריות העולות ונופלות, בנתיבי הסחר הנע ונד אל מצרים, אלג'יריה, איטליה, אל ליוורנו. משם הגיעו ספרי הקודש של סבא, והבדים מוונציה, כתרי התורה וזהב הנדוניות מפאס, מאלכסנדריה, מפירנצה, שכיות החמדה, הספרים המודפסים, עושים את דרכם על חמורים, על אוניות סוחר קטנות, מיטלטלות בלב הים הגדול, האפל, חומקות משודדי דרכים שארבו לשלל היהודים, חוטפים בהם בידיים ערלות. בכל מקום צצו והופיעו הרובינים, כמו אבני אודם זרועות בדרכי המדבר והשמים והים. "אנחנו נמצאים בכל מקום," היה בנימין שב ומצהיר בגאווה, "תראי, אסתר," ושוב היה פורש את מפות האילנות, בדיהם מתפשטים אל גרמניה, אל טורקיה, אל לוב, רוסיה, ירושלים, "את רואה מה זה עם ישראל, מה זה יהודים, אסתר? משפחה גדולה אחת!" ואת הכול זכר, חי את נצח הזמנים, כאילו לא נולד בפסח של שנת תרצ"ט למניין היהודים אלא ביום הראשון לבריאתם. קולות הפייטנים מילאו את חללה של המכונית הגדולה, מצטרפים למקהלה שקטה ורוננת. סמוך לשדה התעופה על שם בן-גוריון הצביע אביה על הכביש הרחב, מבטו נמלא גאווה. "את יודעת, אסתר, למה יש כאן שלושה מסלולים?" "למה?" "אם תפרוץ מלחמה חלילה ויפציצו את השדה, הכביש הזה ישמש מסלול חירום למטוסים." בינתם העמוקה של קברניטי האומה עוררה בו השתאות עוד רגע ארוך. הוא הנהן לעצמו, ושוב הפך את הקלטת שדממה אל צדה האחר. "אז מה, אמא אומרת שהחלטת לעבוד באוניברסיטה?" הוא שתק רגע, נשף בכבדות, ואמר בלי להביט בה, "למה את צריכה את זה, אסתר? זה לא יהיה קשה לשנות את כל החיים שלך בשביל כמה גרושים?" אבל התקווה היתה שם, דלוקה וכבושה בקולו האהוב, היפה בקולות.





	"אני אנסה, אבא," אמרה אסתר, עיניה בחלון, בדרך האצה לפנים ולאחור, בשני המסלולים הסותרים, החשוכים ומוארים חליפות, "בסך הכול מדובר בשיחת טלפון, לברר, אתה יודע. בטח כבר לקחו קרוב משפחה של איזה פרופסור לתפקיד, ואת המודעה פרסמו כי חייבים, מבחינת החוק, להוציא מכרז, זה לא ממש רציני." אביה הביט בה במבט חטוף מבעד למראה הארוכה, ואימה עמומה ניעורה בו למראה פניה החיוורים, שאינם יודעים איך לבקש, איך מבקשים משהו ממישהו בלי למות מבושה, מעלבון. "חבל שאת מדברת ככה, אסתר," אמר בקול כבוש, חלש, "לך לא מתאים לדבר על הארץ שלנו ככה. לכל אחד יש המזל שלו, ומה שקבע אלוהים אף אחד לא נותן או לוקח ממך." "סתם, אבא התבדחתי, באמת, אתה יודע שיותר אין בשום מקום אפליות. הסיפור הזה מת. מזמן." "פאת ומאת וראח," צחק אביה, "אללה ירחמו." אסתר צחקה צחוק מתגלגל, קל, ובנימין תמיד בלע את רוקו, את הבכי שחנק אותו, באחת, כשאסתר צחקה כך. זה הקול שלטיפתו שמורה, מגע שזכרו לא אמור אף פעם, טמון בחביון נשמתו, קול אמו, אסתר, אותם הפנים בדיוק, שפעם ככה צחקו. במחלף של קיבוץ גלויות פנה אל עבר יפו. זה היה הקטע היחיד של הדרך שאסתר ידעה לזהות. השקמים העצומות שניצבו שם, עומסות פרי אדמדם, מגיר ריר מסוכר, השחירו כאילו היו משכנו של הלילה עצמו. לילה של כנען החרבה, הרמוסה בידי אינספור כובשיה. השקמים שנותרו ממנה הניחו לעטלפים לעטוף כל ענף מענפיהן המעוקלים, דוממים כמו בשורה רעה, קרבה והולכת. תחת עלווה כבדה ונכנעת חלפה מכונית השברולט האפורה במהירות כמו מתחת לחופה שחורה. "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אעלה אתך רגע?" "לא, אבא, בשביל מה?" אסתר טרקה את דלת המכונית, פתחה את הדלת מאחור והוציאה משם את תיק הנסיעות הכבד. היא לא פתחה אותו מאז השליכה אותו בפינת חדרה בבית הוריה, שבוע קודם לכן. היא נסעה לְשבת. אבל תמיד מצאה את עצמה נשארת עוד יום. עוד יום. נעטפת ברחשי החיים של הבית, של הגן שבו הסתתר, משהה את כל מה שאפשר ואי אפשר. היא הקיפה את המכונית. אביה קיבל בהכנעה את הנשיקה שהדביקה לקרחתו, ואת הכיפה השמוטה על צדה סידר בתנועה של ילד נבוך. אסתר עקבה אחר המכונית האפורה עד שנבלעה ונעלמה בין המכוניות האחרות. היא טיפסה את ארבע הקומות במהירות, מדלגת מעלה כאילו מישהו מצפה לה שם בקור רוח. זה היה המשחק האהוב עליה מילדות. לגמא את גרם המדרגות מעלה ומטה בסערה, מנצחת בתחרות שאת חוקיה המציאה. בתנופה אחת, לעולם לא למעוד, ולא להתנשם, ולא להתנשף, לעוף. "מה יש לך אסתר", שבא סלהוב, כתר, 214 עמ'