 |
/images/archive/gallery/430/217.jpg דפנה שחורי
.  |
|
|
|
|
|
|
| דפנה שחורי מתעכבת על "מדינת גבול", שמסמן את המתח בין מזרח ומערב בעזרת מערכת יחסים של תלות וניכור |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מדינות גבול אינן יכולות להיות בנמצא. יש משהו בצד הזה של הגבול ומשהו בצד ההוא של הגבול, אך הגבול עצמו איננו" (עמ' 118). כך גם קיומו הממשי של גיבור 'מדינת גבול' מוטל בספק. תלישותו הלאומית של הגיבור, צעיר אסטוני שהגיע לפאריס, ניכרת לכל אורכו של הספר. הגיבור איננו שייך בעצם לשום מקום, הוא עומד על גבול אשר מדגיש את קיומם של שני צדדים אבל המקום בו הוא דורך לא קיים כלל.
רומן זה שנכתב ב-1993 ותורגם ליותר מתריסר לשונות, עוסק לכאורה בפשע - פשעו של היחיד מול החברה - אך למעשה זהו ספר פסיכולוגי מעמיק. הגבול הגיאוגרפי-פוליטי אכן נזכר בספר פעמים רבות, אך משחק הגבולות האמיתי הוא זה הנפשי והרגשי. הגיבור, הומוסקסואל שנמלט מארצו המזרח אירופית הקודרת, מגיע במסעו לפאריס העשירה והתרבותית לצורך עבודת תרגום. אך מכאן מתחיל מאבקו בניסיון לטשטש את זהותו ולהיטמע במערב הנכסף. כשהוא פוגש בפרנץ, פרופסור לפילוסופיה
מבוגר ואמיד, מתפתחת בין השניים מערכת יחסי אהבה ושנאה, תלות וניכור גם יחד. יחסו האמביוולנטי של המספר לאהובו והתהום המפרידה בין השניים, מקבילים לקרע העצום בין המזרח הסובייטי העלוב למערב המדושן והמבוסס.
הספר בנוי מפרקי מכתבים קצרים, אשר נושאים אופי יומני וממוענים לאהוב דמיוני. גיבור הספר מגולל את סיפור חייו שבבסיסם פשע נורא שביצע בעבר, ורוקם עלילה תלושה ואסוציאטיבית, שמדלגת בזמן. הסופר אמיל טודה (פסבדונים), שכתב בעבר גם שירה, מכליל ברומן קצר זה קטעי ליריקה רבים וכן יסודות המתאפיינים כפוסטמודרניסטיים. זווית ההסתכלות היחידה המוגשת לקוראים היא זו של המספר ולכן לדיאלוגים אין מקום מרכזי ברומן. עלילת הרצח, הנרקמת במהלך הספר, מתקדמת באיטיות רבה והיא רוויית נדבכים ודקויות. המראה שמציב הסופר משקפת את העולם הפנימי של המספר אך גם מציירת תמונה של תקופה של מתחים וקרעים בין המזרח למערב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| אמיל טודה
| /images/archive/gallery/464/762.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
הגיבור מחליט לרצוח את אהובו פרנץ, אך על שום מה ולמה? האם משום היות פרנץ פריסאי אמיד שאינו שייך לעברו המזרח אירופאי של הצעיר? או אולי משום שפרנץ 'בחר' דווקא בו כאהוב, דבר שעורר את שנאתו העצמית? אפשר לשער כי גם 'בגלל השמש' רצח המספר את קורבנו. בעמ' 8 הוא כותב:"להתחיל במה שהיה או במה שעודנו נמשך, בסחרחורת הזאת, בהסתנוורות הזאת, במכת השמש הזאת! כן מכת שמש, אם אני מתחיל סתם כך, הרי אני מתחיל במכת השמש" קטע זה ועוד קטעים דומים אחרים, המופיעים בספר, מגיבים בגלויי לספרו של אלבר קאמי 'הזר' - גם שם, כזכור, המניע לרצח היה 'אשמת השמש הקופחת' ששיבשה את דעתו של הגיבור וגרמה לו ליירות באקדחו "שלוש יריות על דלתה של האומללות". בשני המקרים, כאמור, מוצגת הגישה האקזיסטנציאליסטית באותו אופן כמעט: אדישות, מונוטוניות וסתמיות כלפי החיים בכלל וכלפי הפשע בפרט: "אני באמת הוגה בלי הרף, בווידוי שעלי להתוודות, באותן מילים ספורות שיש לי לומר על חיי כאדם, על פשעי הסתמי בעולם", אומר המספר של טודה לקוראיו (עמ' 8).
הנמען למכתבי הוידוי של הגיבור, שהוא ספק תליין, ספק שופט, מתברר כבלתי -קיים, אלא רק במוחו שלו: "לך אין התפיסה שלך, אנג'לו, אינני בטוח אם אתה בכלל קיים" (עמ' 7) אולי דווקא בשל אי ממשותו של הנמען מתאפשרת לגיבור היכולת לספר את סיפורו בכנות יתרה, אך חוסר המענה מוליד גם כאב רב. האנטי גיבור הזה לא יכול להמשיך ולחיות עם הסוד שאינו נותן לו מנוח והוא ממשיך לתור אחר ענישה שתגאל אותו מייסוריו.
לאורך הספר חוזרים מוטיבים המסמנים גבולות, בין אם אלו גבולות בדויים המצוירים על המפות בלבד, כמו "הכסף בחשבונות העו"ש" (עמ' 12) או בין אם גבולות הנקבעים בעזרתם של חפצים: חלל ריק ובו שתי כורסאות: האחת מימין והאחת משמאל. ופעם זו מיטה, שניצבת בגומחה בין שני חדרים: "כך שמי שנשכב בה לישון לא ישן אף לא באחד משני החדרים, או שהיה נרדם בחדר אחד ומתעורר במשנהו, המיטה עמדה ממש על הגבול" (עמ' 74).
|
|
|
|
|
|
|
 |
| כריכת הספר "מדינת גבול"
| /images/archive/gallery/463/125.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במהלך שיטוטיו של המספר בעיר האורות הוא עובר על פני תחנות תרבות רבות כמו כנסיות, ומוזיאונים וכן הוא מקיים דיאלוג עם יצירות אומנות של אמנים גדולים כמו מאטיס קפקא או פסואה. יחסו אל האומנות והיופי הוא רב משמעי ומסקנתו היא כי:"יופי העולם הוא סוף העולם" והוא מוסיף - "אתה יודע אנג'לו, לנוכח יפי העולם אני תמיד חלש כל כך, בכל מקום שאני רק נתקל בו, מעולם לא עלה בידי לעמוד בפרץ!" (עמ' 80). החולשה אל מול יופיו של נוף או אפילו אל מול יופייה של קרן רחוב נתפסת בעיניו כמקור למעידה. את היופי הוא ממשיל לאותן תיבות זכוכית אטומות החבויות במוזיאונים ואוצרות בתוכן חפצי חן שמגרות את עין המסתכל. התשוקה ליופי גורמת לרצון בלתי נשלט לנפץ אותו ורק בגלל עוצמת הפיתוי שבו. אותו דחף להרס המקביל לדחף לרצוח, מוביל את הקורא למסקנה כי אולי המספר רצח את חברו פרנץ בגלל שהיה 'מושלם מידי'. בעמ' 83 הוא כמו מזהיר "אל לך להישאר לעולם במקומות המפתים אותך - מקומות שיופיו של העולם אורב לך כדי שתילכד ברשתו המבריקה" כך גם דירתו היפה של פרנץ, באי סן לואי המפואר שבפאריס, הייתה מושלמת ומבריקה מידי ונהפכה בתחילה ל'מלכודת דבש' ולבסוף ל'זירת רצח'.
ככל שהספר נע אל קיצו, חש הקורא כי הסימפטיה כלפי 'הרהוריו הסהרוריים' של הגיבור הולכת ומתמעטת והוא נסוג ומשאיר את האנטי גיבור לבד עם פשעו. פתלתלות נבכי תודעתו הפסימית רק מכבידה יותר ויותר, וכאשר רוצה הקורא להיחלץ מכל זה, הוא מוצא עצמו, לחליפין, נשאר לשבת ולהאזין לאותה 'אגדה נוראה' בפה פעור, ממש כמו בעבר הרחוק כשנהגו לספר אגדות מסביב למדורה: "בקרבת האש המבוערת, אגדה שהיתה אף היא בלי התחלה וסוף, אגדה איטית ונוראה, שאפשר היה לפגוש בה זאבים טורפים, נחשים מדברים ופיות יער" (עמ' 9). כמותה, גם לספר זה אין התחלה אמצע או סוף, ומה שנדמה לרגעים כי סוף הוא אינו אלא האין-סוף, ומה שנראה עכשיו כתנועה קדימה ייהפך לתנועה לאחור.
זהו הספר הראשון שהופיע בסדרה החדשה 'צפון' בעריכתו של רמי סערי, סדרה שתכלול ספרים מתורגמים בעיקר מארצות צפון אירופה. יש לזקוף לזכותו של רמי סערי על שלקח על עצמו את מלאכת התרגום הקשה והמסובכת של ספר זה. הפשטות הסגנונית שמכסה על מורכבות רבה וכן היכולת לזכך את הפרוזה ולהעלותה לפסגות השירה אינם מקלים על עבודת התרגום. כמשוררת, אני מאד מסוקרנת לקרוא גם משיריו של אמיל טודה, שפירסם עד כה, מלבד ספרי הפרוזה, גם שלושה ספרי שירה מצליחים, והיה לאחת ההבטחות של השירה האסטונית החדשה.
"מדינת גבול", אמיל טודה, תרגום: רמי סערי , הוצאת הקיבוץ המאוחד/סדרת צפון, 2005, 127 עמ'
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | כותבת שירה ומאמרי ביקורת, מאיירת ספרי ילדים ומסוגלת לקנות תוכי רק בגלל שיר כמו 'יהיה לי תוכי ושמו יהיה יוסי'(אברהם חלפי) | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
