 |
/images/archive/gallery/228/846.jpg טלי פחימה בבית המשפט
עודד קרני  |
|
|
|
|
| כיצד מוטטה טלי פחימה את המשוואה מזרחים הם ישראלים, ומדוע רוב פעילי השמאל הרדיקלי הם לבנים ולא שחורים? מתוך גיליון מס' 11 של כתב העת "הכיוון מזרח" |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
יונית נעמן, הכיוון מזרח
24/4/2006 10:20 |
|
|
|
|
|
|
|
אני לא מכירה את טלי פחימה. אני לא יודעת איזה נתח תופסת המזרחיוּת בחייה של טלי ואם בכלל, וחשוב מכך: אני לא יודעת איך היא מגדירה את עצמה – כלומר, האם המזרחיות מהווה סעיף באינוונטר הזהויות שלה? האם המזרחיות שלה היא מנוף בעיניה, או שמא משוכה?
אני מתכוונת להתייחס לטלי כאל מזרחית, כי ככזו היא נתפסת בעיני הציבור הישראלי – המקוטב על פלגיו השונים – טלי היא "פחימה" ולא "ירון" או "ברקאי" או "שדה". היא טלי פחימה, והמחיר הכבד שהיא משלמת על היותה לוחמת חירות, קשור בעיניי בהכרח גם לעובדת היותה מזרחית. מקריית-גת.
ההתחקות אחר המקור בחברת מהגרים משמעותו אחת – הניסיון לברר את מיקומה המדויק של נקודת הזינוק האישית לתוך הקרביים של כור-ההיתוך המבעבע. מי היו הורייך? מאין הגיעו לכאן? ולאיזו עדה את משתייכת? כל אלה מאייכים את קו האפס הקובע במידה רבה את מידת היותך ישראלית. פורמאלית כולנו כל הזמן ישראלים, בתנאי שיש ברשותנו תעודת-זהות כחולה. אך בל ניתן למציאות לעוור את עינינו. אנחנו – דור שני לעולים ממרוקו, מעיראק, מתימן, מלוב, מאלג'יר, גם אם נשתדל בכל מאודנו – אין לנו מילוט מן "המקור". המקור מסמן אותנו כפוטנציאל שמימושו הרה-אסון לקיומה של מדינת ישראל. אנחנו – דור שני לעולים מארצות האסלאם – קרובים
בגופינו וברוחנו לערבים. יש לנו מאכלים דומים, ההורים שלנו מדברים ערבית, הסבתות שלנו מאזינות לאום-כלת'ום ולפריד אל-אטרש, עיניהן מצועפות כשהן קורעות את לבנו בסיפורים על יופייה של המולדת, על הקרקע הפורייה שלה, על הבתים הגדולים שהיו להן בה. אבל אנחנו לא עשויים מיקשה אחת, למעשה אין כלל "אנחנו" – את הזהות הקולקטיבית הזו קיבלנו כאן, בארץ-הקודש שהפכה אותנו למזרחים. לא תמיד ההורים שלנו מאזינים לאום-כלת'ום, במקרים רבים ההורים שלנו שכחו את שפת-האם שלהם, כדי שילדיהם לא ישלמו מחיר כבד בגין זרות. להורים, לסבים ולסבתות שלנו יש גם סיפורים קורעי-לב על כמיהה לציון, ההורים שלנו הם פעמים רבות ציונים יותר מהרצל, כאלה שתולים דגל ישראל על המרפסת כל השנה, ולא רק ביום העצמאות, כאלה שמתגאים בזה שהילד שלהם הוא בפלס"ר גולני, ושהילדה שלהם קצינה בחיל-חימוש.
אני מניחה, שבעיני הפלסטינים, טלי פחימה היא קודם כול יהודייה וישראלית. פלסטינים רבים שמכירים ישראלים רק במדי צה"ל מתייחסים אליהם כאל כובשים, יהיה מוצאם אשר יהא. או כמו שאמר לי פעם פלסטיני אחד: "אותי לא מעניינת 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' ולא מעניין אותי הקונפליקט בין מזרחים לאשכנזים, בסופו של דבר הרי כולכם יהודים, שרבים על חלקם בשלל הפלסטיני."
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ואכן, כשהחלה לצ'טט עם פלסטינים ועם ערבים ממדינות ערב, כינתה טלי פחימה את עצמה .“Israeli girl” לא Israeli-sefaradi girl או Israeli mizrachi girl, שכן ספק אם הזהות המזרחית של טלי פחימה משחקת איזשהו תפקיד באינטראקציה בינה ובין חבריה הפלסטינים. לצורך הגדרת עצמה למולם, נזקקה טלי פחימה להגדרה אחת ומספקת – "ישראלית". זו לכשעצמה רוויה בכיבוש, על גילויי האימה שלו, בשאננות, בנוחות, בשנאה.
אני מבקשת לשוב ולציין, שמעולם לא דנתי בסוגיה זו עם טלי פחימה, ועל-כן אני לא יודעת מה היחס שלה למזרחיוּת בכלל ולזו שלה בפרט. אני יכולה להניח שעם פרוץ הפרשה, ועם הגינוי הגורף שזכתה לו מבית, היא לא הופתעה לגלות שמזרחים רבים אינם דורשים במופגן את טובתו של העם הפלסטיני או את טובתה שלה. מצד שני, אני יכולה להניח, שבמפגש עם פלסטינים מג'נין היא נתקלה במגוון דעות על פעילי שלום: "הוא (זביידי) אמר שרואים עליי שבאתי בקטע אישי, ושאני לא מתנשאת, שזה משהו שהוא כנראה רגיל אליו מפעילי שמאל ישראלים."
פעילי שמאל ישראלים – בתעאיוש, בנשים בשחור, בגוש שלום, בפרופיל חדש, בכביסה שחורה, הם על פי רוב אשכנזים. ה"שחור" מופיע כסמל לאבלות, או מוכפף למשחק מילים שתכליתו הצהרת כוונות. אולם כשם שדפוסי הצבעה של מזרחים מובילים על פי רוב לאריק שרון ולביבי נתניהו, אין פעילים שחורים רבים במסגרת מה שמכונה "מחנה השלום", או במגרש המשחקים האחורי של השמאל הרדיקלי. מדוע בעצם זה כך? האם, בניגוד לאשכנזים ההומאניים המאיישים בהמוניהם את מחנה השלום, המזרחים הם אנשי ריב ומדון? תאבי-דם ונקם? גורפים הון ממלחמות? איך, על-אף שידוע היטב מי בעיקר מפסידים מכלכלת המלחמה, אפשר להסביר את העובדה שבהפגנות של נשים בשחור למשל, נצפות בעיקר נשים לבנות בחולצות שחורות? או שלמסיק שמארגנת תעאיוש לא באים בהמוניהם מזרחים משדרות או מלוד?
הציונות האשכנזית בנתה בארץ-הקודש מערכות משומנות לתפארת, שדואגות להזין את ההפרדה בין מזרחים לאשכנזים. רוב העולים מארצות המזרח והאסלאם נדחקו לשוליים, לפריפריה, לתוך גטאות שהולידו ברבות הימים עוני, אבטלה ופשע. מעטים מצליחים להיחלץ, ולשרוד במרוץ-המשוכות בדרך אל תואר ה"צבר" הנכסף. ההגמוניה האשכנזית דאגה להחיל מודל אחד ויחיד של צבריות נכספת, לפיו לגבישי "מלח הארץ" צבע אחד ויחיד אפשרי. וממש כשם שהפנתרים השחורים נחשבו "לא נחמדים" ואין סיכוי שבעולם שמישהו יגדיר אותם או את צאצאיהם "יפי בלורית ותואר", כך גם אלפים ורבבות של פועלים מקריית-שמונה, מדימונה ומשדרות לא יימנו כאנשי "התיישבות עובדת", וחלקם בבניית הארץ הזו ייפקד לעולם מספרי ההיסטוריה. במציאות כזו, שבה היהודי המזרחי צריך כל הזמן להוכיח את חפותו, היינו, את עובדת היותו יהודי טוב, ולא אבן-רחיים על צווארה של המדינה, את הנכונות שלו לחרף את נפשו למען הארץ הזו, על-אף שהוא לא עלה לארץ מטעמים ציוניים, על-אף שאבות אבותיו לא ישבו על המרפסת בבאזל, לא הקימו את ביל"ו, ולא ייבשו ביצות. במציאות כזו – הסיכויים שמזרחים יחברו לערבים, וימחו כנגד העוולות של הציונות הוא נמוך, נמוך מאוד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| עטיפת החוברת "כיוון מזרח"
| /images/archive/gallery/502/619.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחת הסיבות לכך ששורותיו של מחנה השלום הן בעיקר לבנות, כרוכה אם-כן באורח בל-יינתק עם המעשה הציוני, או אם תרצו – עם מעשה ההדחקה הציוני. כאשר דחקה הציונות את האחים מעדות-המזרח לשוליים החברתיים והגיאוגרפיים של המדינה, שיפריחו את הנגב וייהדו את הגליל, שיהוו בגופם חיץ בין בני-דודינו הערבים לבין תושבי לב המדינה, היא נטעה בהם את השנאה לעצמם, ועודדה אותם לשנוא את הערביות שלהם, שמזהה אותם עם אויב הציונות וגרמה להם לשנוא ערבים.
בכתבתו של קובי בן-שמחון בעיתון הארץ: "אין לטלי חברים שיספרו עליה" מה-13.9.2004, אומר לירון דואני מקריית-גת על טלי פחימה: "היא נראית רעה, אימא שלה אלג'יראית, גם היא ערבייה." הרוע מקושר לזהות המזרחית-ערבית, למוצאה של טלי פחימה. אנשי קריית-גת מבועתים מן האפשרות שכתם בל-יימחה ידבק בעירם. "לא בהקשר הזה היינו רוצים להגיע לעיתונות," אומרת דוברת העירייה. "אנחנו מנסים לבנות תדמית חיובית לעיר ואז מגיעה טלי פחימה והופכת אותנו למשתפי-פעולה, כאילו כל העיר אשמה."
די לבחון את מאות תגובות הכותבים באינטרנט לכתבות בעניינה, כדי להבין שבפעילות האמיצה שלה היא ממוטטת את המשוואה שנבנתה בדם ויזע: מזרחים הם ישראלים, ומסייעת, ממש כמו בחזון הבלהות הציוני, לכונן משוואה אחרת, לפיה: מזרחים הם ערבים. זאת על-אף שהפלסטינים ככל הנראה לא מתייחסים לטלי פחימה כאל יהודייה מזרחית. "טלי אום אל פחימה" כתב אחד המוכשרים, והזכיר לי את דבריו של השר טומי לפיד בתגובה לשירו של אמיר בניון: "כשאני שומע את עמיר בניון אני חושב שאולי ג'נין השתלטה עלינו ולא אנחנו השתלטנו על ג'נין". הפחד מהשתלטות הערביוּת על הישראליוּת, מניצחון המוואלים והעוּד על ריקודי ההורה, מעוגן בחזון ובמעש של הציונות. הגינוי שזוכה לו טלי פחימה הוא גינוי שמקורו, בין היתר בחיבור הזה, שהאפשרות שהוא יתרחב ויפרה וירבה מרעידה את אמות-הסִפים של הבית הציוני בארץ ישראל.
במאמר שכתב יוסי יונה בYNET- בתגובה לדברים שעלו בכתבתו של בן-שמחון, הוא משווה בין האופן בו נישאת נינט טייב על כפיה של העיר קריית-גת, כוכבותה מנשבת ניצוצות של תהילה ומסמלת קבלה להיכלות של ישראליות, לבין האופן בו טלי פחימה מוקעת, נרדפת ומגונה: "לו היו תושבי קריית-גת בטוחים יותר בזהותם הישראלית, הם היו גם אולי חשים סולידאריות בסיסית עם פחימה, והיו מתרעמים על עצם העובדה שהשימוש הראשון במעצר מנהלי נגד פעילת שמאל נעשה נגד בת עירם – בחזקת חכמים על חלשים," כותב יונה. בהמשך, הוא מוציא את הזהות מהארון: "כדי לכפר על עברם הערבי, רבים מהם חשים צורך עז להדגיש ואף להקצין את זהותם הלאומית. טלי פחימה מעוררת ומזינה צורך זה ביתר-שאת. בניגוד לה, הם אומרים, אנחנו לא אוהבים ערבים. זוהי הסיבה שרבים מתושבי קריית-גת עסוקים בקרצוף נמרץ של אות הקין שנצרב לכאורה על עורם בגינה של 'הבת הסוררת'." סוף ציטוט.
מאות התגובות שנכתבו למאמר זה כללו תגובות רבות שמייחסות ליוסי יונה עצמו זהות ערבית. תגובות רבות התייחסו למוצאה של פחימה, וניסו לאשר או להפריך את משוואת האימים ממנה מבועתים תושבי קריית-גת וההגמוניה הציונית-אשכנזית כאחד. אף אחד הרי לא באמת מאמין שאימא של פרס ערבייה, ואימא של אורי אבנרי בכלל ייקית, אבל לגינוי החמור מכול, המאגד סקסיזם וגזענות – "מזדיינת עם ערבים" – יש במקרה של טלי פחימה גם הנמקה גנטית. וכך כותב אחד המגיבים, בפרץ של נדיבות כלפי מזרחים: "יש לעמוד על מתן זכות-שיבה לתושביה הערבים ממוצא יהודי של המדינה חזרה לארצותיהם בשם עקרון ההדדיות," ואחר מוסיף ומרחיק-לכת: "פחימה, וענונו, זה מרוקאים – המרוקאים הם יש להם אופי כמו ערבים. הם בוגדים. בדרך כלל, אצלנו הספרדים, ידוע שמרוקאי הוא מכבד אותך, מאחורי הגב הוא מקלל או מוכר אותך. ככה שתדעו הקברניטים של המדינה – מרוקאי מראש מועד להיות בוגד או מרגל. לא שאין מעדות אחרות אבל זה המצב לצערי." סוף ציטוט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסיבה השנייה שברצוני למנות, היא מעט יותר פרוזאית. היא מתחילה ונגמרת באמצעים כלכליים. אין זאת אלא, שמחאה היא מותרות. ללכת להפגנות, להדפיס חולצות, לעשות טלפונים, לתלות פלאיירים – כל אלה עולים זמן וכסף. מי יכולה להרשות לעצמה ללכת לדיון בהארכת מעצרה של טלי פחימה בשעות הבוקר במקום ללכת לעבוד? מי יכול להרשות לעצמו להיכנס לשטחי A מבלי שיש לו גב כלכלי שיעמוד לזכותו במקרה שייעצר? אני מכירה באופן אישי נשים שביקרו פעמים רבות בשכם, בג'נין וברמאללה, כשבאמתחתן דרכונים זרים. לחלק מן הפעילות בשורות השמאל הרדיקלי יש דרכונים כאלה. כולנו הרי יודעים, שגם לו היו ברשות המזרחים דרכונים תורכים, מרוקאים או עיראקים, לא היה הדבר מסייע בידם בכניסה וביציאה משטחי A.
במדרג הסוציו-אקונומי, קריית-גת, ממנה באה טלי פחימה, ממוקמת באשכול מס' 4. כשליש מהתושבים מוכרים על-ידי שירותי הרווחה בעיר, רק 6.9% מבוגרי התיכונים בה לומדים באוניברסיטה. "היא הייתה ילדה רגילה, כמו כולם," מצוטט אוחיון בכתבתו של בן-שמחון בעיתון הארץ. "אני לא יודע איך היא הגיעה לזה, היא גדלה בבית של ליכודניקים שרופים. אני לא מבין איך היא הגיעה לזה, היא גדלה בשכונת-מצוקה, לא בשינקין, אני לא מבין איך ילדה קריית-גתית הגיעה לתרבות השמאלנית."
אומרת אמה, שרה לחיאני: "פה זה לא אותו דבר כמו בתל-אביב, שם זה יותר לגיטימי." זה לגיטימי בתל-אביב יותר מאשר בקריית-גת, בין היתר מאחר שכאן כבר יש רשתות של תמיכה. זה לקח זמן רב, אבל בסופו של דבר זוכה טלי פחימה לחיבוק גדול ומגונן של ארגוני השמאל האשכנזים. בתל-אביב יש האוהבים אותה, אבל בקריית-גת קשה למצוא מי שידבר בזכותה. זה לגיטימי בתל-אביב יותר מאשר בקריית-גת, מאחר שכאן מותר לדבר בגנות ההגמוניה, ושם – עדיין מהוססים. זה לגיטימי משום שכאן קיים שיח מזרחי שקושר את העוולות שנעשו למזרחים לעוולות שנעשו לפלסטינים, ושקורא לשיתוף-פעולה בין שני המגזרים המדוכאים. הדיו של השיח הזה לא הגיעו כנראה לקריית-גת. זו אולי הסיבה לכך ש"הקשת הדמוקרטית המזרחית" לא אימצה לחיקה את טלי פחימה והפכה אותה לסמל. בחלל שבו צירוף המילים "מזרחי", "אשכנזי" ועל אחת כמה וכמה "פלסטיני" נתפסות פעמים רבות כחילול-הקודש, קשה לגייס תומכים לרעיונות רדיקליים כאלה. בתל-אביב זה יותר לגיטימי, כי כאן יש בתי-קפה, אוניברסיטה, והפגנות ברחבת הסינמטק. בקריית-גת, לדור אבוד של מזרחים בלי הנהגה, בעת של אבטלה גואה, בעת של התפכחות מכל ההבטחות שהכזיבו – הצבא, הישראליות, קשה יותר לראות בעיני-הרוח חופש. האירוניה מלמדת אותנו שפלסטינים בונים בידיהם את חומת ההפרדה שתכננו היהודים, ומתפרנסים מהפיכת פלסטין שלהם לגטו. המזרחים, בדומה להם, משתפים פעולה, בלית-ברֵרה, עם ההדרה שלהם עצמם משיח השלום.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| טלי פחימה וזכריה זביידי. צילום: אי.פי.איי
| /images/archive/gallery/155/734.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אתמול הייתי בבית-המשפט. הייתי השלישית במניין חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית שהגיעו לדיון, כיחידים. בערב אמרה לי אימא שלי שראו אותי בטלוויזיה. קשה לי להפריז בשיעורו של הפחד שאני חווה בשל פעילותי הפוליטית. פחד שיבוא יום ואני אמצא את עצמי בסיוט קפקאי כמו זה שעובר על טלי. אכן, האימה הזו היא הכלי המשתק והיעיל ביותר של המדינה במשטר שאינו דמוקרטי, האימה הזו תגרום לי אולי להדיר את רגליי משטחי A, אבל כל עוד לא אשלם מחיר כבד מדי, איש לא ישתיק אותי.
טלי פחימה היא גיבורה משום שהצליחה לפרוץ את מעגל האימה הזה. ייתכן שבחירתה בדפוס הפעולה הייחודי שלה נעשתה מטעמים שהובאו לעיל, אך ייתכן שהיא פשוט הייתה נחושה לפעול, לא בסד של מסגרת, לא תוך קבלת מרות של ארגון ומארגנים, אלא באופן בלתי-אמצעי. לפעול ולנצח את מדיניות "הפרד ומשול", לפעול למען מטרה נאצלת, ולהסכים בגבורה לשאת את המחיר. טלי פעלה לבד, נחושה להשיג את מטרתה, ללא-חת. פרצה בעצמה את מחסומי האיבה וההשתקה, וחצתה מרחקים פסיכולוגיים ומשוכות חברתיות. היא מסמלת את ניצחון הרוח האנושית על הדיכוי וההכפפה. פעילותה של טלי פחימה היא בעיטה הגונה בפרצופה של הציונות, היא דוגמה ומופת לכישלונה. כותב סמי שלום שטרית: "פעולתה של פחימה היא לא כמו עוד פעולה מבורכת של ארגוני השלום והסיוע לפלסטינים, אלא היא רעידת-אדמה בכל דפוסי החשיבה שלנו. צעירה מקריית-גת, על-פי הדפוסים האלה, בשיא התמרדותה מקסימום תצביע למפלגת העבודה או לעמיר פרץ, ואת קולה הפרטי ממש, איש לא ישמע לעולם, אלא אם יסגרו את המתפרה או המשחטה בה היא עובדת וכתב החדשות יקרב אליה מיקרופון לעשרים שניות. פחימה הייתה עד לא מזמן אילמת כמו קולותיהם הפוליטיים המושתקים של רוב המזרחים, המדובררים באמצעות 'המנהיגים המזרחים האותנטיים' בליכוד ובעבודה. טלי פחימה מציעה לכל בני דורה לפקוח עיניים ולדבר."
באיזו שפה ידברו בני הדור של טלי פחימה ובנותיו? רציתי לומר עוד, שאין לנו שפה. רציתי לומר, שכור-ההיתוך פעל את פעולתו הממחקת, המשלילה, ולקח מאִתנו את הסממנים שהיו יכולים להוות גשר לשלום. באוטופיה המזרחית הרי הציונות משכילה לאפשר לפלסטינים ולמזרחים לצעוד יחד לעבר השקיעה, לעבר מזרח-תיכון הרמוני ורב-תרבותי. זה במאמר מוסגר. אך החשוב מכול הוא פתחון-הפה לבני הדור של טלי פחימה, ואני בכללם. העיקר שנצעד בנתיב הגאה, האמיץ, שהיא סללה בפנינו.
יונית נעמן היא בוגרת החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל-אביב. זכתה לאחרונה בפרס במסגרת הפרוייקט "שירה על הדרך" מטעם עיריית תל-אביב
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מתוך הכיוון מזרח, גיליון 11 – לקרוא כאישה מזרחית.
עורכות: קציעה עלון ודליה מרקוביץ'
עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
