פרובוקטיביות אופנתית
דפנה שחורי צופה ששירתה של סיון בסקין לא תעמוד במבחן הזמן
החלטתי להתעלם מכל מה ששמעתי וקראתי. לקחתי את ספרה של בסקין וצללתי מסוקרנת אל עולם השירה האהוב עלי. אך בעקבות קריאה מעמיקה בספרה חזרו ועלו במוחי, כמו מתוך סל המיחזור, משפטיה המוגזמים והמקוממים של פרופ' זיווה שמיר במאמר 'הבעד' שלה על הספר: "והנה מקץ שלושה דורות זה קרה: סיון בסקין כותבת כפי שאף לא משורר עברי אחד כתב לפניה, במן שעטנז טרגי-קומי של אליטיזם אמיתי." שאלתי את עצמי, האם זיכרונה של פרופ' זיווה שמיר כה קצר עד כי שכחה, למשל, את שיריו הכל יכולים של דוד אבידן או את שיריו האירוניים, אך המפוכחים, של נתן זך, שמהם ניזונה בסקין בגלוי?
הקריאה בספר 'היסטרי' זה דומה לכניסה לפאב רועש, מאוכלס בטיפוסים מפוקפקים, אפוף בעשן וספוג באדי אלכוהול. יותר מידי רעש של סתם ופחות מידי אוויר ואור. במרכזו של פאב דמיוני כזה, נפגוש את המשוררת, כמו הייתה עומדת במרכזה של צומת הומה, מחזיקה בבקבוק וודקה זולה בידה האחת ובשלטי הפגנה בידה השנייה וצועקת את שיריה בשפת רחוב רווייה בסלנג מקומי, יורה אבני מילים אל גדת הקורא: 'שרמוטה', 'אשכרה', 'קוסית', 'חתיאר לייט', 'דופק איזה דרינק', 'הכי אחי' או 'הקפיאי התחת', כשאת כל אלה יוצקת בסקין לצורות של חריזה ומשקל וכורכת אותם בידע עולם נרחב. הניסיון למזג בין העולם הקלאסי האירופי שעל ברכיו צמחה (סיוון בסקין, ילידת וילנה, ליטא, עלתה לארץ בשנת 1976) ובין התרבות הישראלית אשר לתוכה בגרה, מצטייר כמלאכת תפירה גסה של שני חלקים לא תואמים, שניתן לפרום במשיכת חוט קלה. משפטים כמו: "התעוררתי עם צל של עיירת הנופש הבלטית//מעל המיטה יש צלב./על הצלב יש איש. על האיש-יבלת"(עמ' 46) באים לצד תיאורי נוף ישראלי, וללא כל שזירה מיומנת: "יבוא יום וגם אני אסתובב בכבישי הנגב/במכונית לבנה מקבוצת מחיר בינונית//ואחר כך שוב אעלה הילוך, ואז ייגמר הדרום,/והאקטיביסטים שלי ישתתקו כמעט עד מחלף שלום"(עמ' 95).
ניכר שבסקין קראה הרבה ספרות, בעיקר ספרות רוסית, ואף הושפעה ממנה. בשירים רבים בספר ניתן לזהות בנקל את עקבותיהן של משוררות כאנה אחמטובה או מרינה צווטאיבה: "ברבורים ונשים מולידים הלנות./מפרק הירך ומפרק הכנף,/תשוקת העופות והתשוקה ההלנית/יחד שוברים את מפרק הענף/שעליו יושבות שושלות, ויחד" ('צלילת הברבור', עמ' 18). אך החריזה המאולצת והמשקל המרושל אינם תורמים לרוממות רוחם של השירים, שנשמעים ברובם כאוסף של קלישאות סטריאוטיפיות: "חתיאר עם קוניאק ניגש אליך/ואחריו איזה פריק עם רסטי נייל/אני מבין שאת זמרת של שוליים/בולע וודקה מתוצרת ישראל/שותי הרסטי-נייל כולם ברברים,/שותי הקוניאק הם זן נכחד" (עמ' 116).
דווקא 'אחותה התאומה,' המשוררת אנה הרמן (שתי משוררות כותבות שירה חרוזה וממושקלת המפרסמות משיריהן בקביעות בכתב העת 'הו' שבעריכתו של דורי מנור) מפליאה לחרוז בוירטואוזיות, ובניגוד לבסקין, אצלה ההשפעה מן הספרות האירופית מבורכת ומיטיבה.
למרות כל האמור לעיל, עדיין ניתן לומר לזכותו של הספר כי הוא עירני וסקרני. בדומה לקרוסלה שמסתובבת כל הזמן או בדומה למפטרל השומר על פתחים, כך גם הספר מסתכל סביבו ולא עוצם עין. מוזכרות בו, בין השאר, דמויות כמו ישו, אודיסאוס, נפוליאון ותזאוס. וכן איזורים גאוגרפים, ארצות, ערים ואתרים כהרי הדולומיטים, פולניה, רוסיה, איי צרפת או מרחצאות קרקלה. תיאור אנשי שוליים כמו מובטלים, שיכורים, זונות, זמרות של מועדי לילה זולים, פריקים ונערי רחוב מתרקם לכדי ביקורת חברתית.
הדיאלוג של המשוררת עם המתרחש סביבה אמנם מעיד על שהיא אינה סגורה בדלת אמות כמו משוררים רבים אחרים, אך דווקא התערבות רוחבית זו נופלת לעיתים לשטחיות
הרצון להרשים את הקורא בלהטוטנות יתר של ידע או של חריזה הוא בסופו של דבר בעוכריה, מכיוון שהוא אינו מותיר מקום לאמת, שהיא נכס צאן ברזל החשוב ביותר של השירה. שימת דגש מיותר על צורה, משכיחה את העובדה החשובה כי רוחה של השירה מתקיימת דווקא בין השורות ולאו דווקא בתכנים ובצורות. ואת זה בסקין שוכחת. גם שורות מעניינות שמעידות על יכולתה כמשוררת, כמו: "באמצע החגים, בסטודיו ליוגה,/פגשתי על מזרן את אייזנברג" נופלות בהמשך לבנאליה, והיא כותבת: "היכרנו בתיכון:היא – בחברת הנוער/של מהגרים טריים, אני-בסתם כיתה//אחת עשרה שנים אותה כבר לא ראיתי,/ואף אחר מהתיכון ההוא" (עמ' 30).
הצורך לתארך את השירים, תוך ציון המקום, דבר המקנה לספר אופי יומני, מיותר. בסקין החלה לפרסם משיריה הראשונים באינטרנט באתר 'במה חדשה' ואחר כך בכתבי עת שונים. במקביל החלה להופיע בקריאה פומבית של שיריה במסגרות שונות והתגלתה כפרפורמרית (מבצעת) טובה. שירתה יכולה, אולי, לרתק בהקראה מוצלחת מעל בימה פומבית, שמדגישה את אופיים המניפסטי והפרובוקטיבי של השירים, אך שירת נצח אמיתית, כפי הידוע, אינה תלויה בדבר ואני מהמרת כי שירה זו לא תשרוד את מבחן הזמן.
פרופ' זיווה שמיר, נציגת הממסד השמרני, מחבקת את סיון בסקין חיבוק גדול, תוך ניסיון מגוחך למחוק דורות שלמים של אוונגרד מהפכני: נתן זך, דוד אבידן, מאיר ויזלטיר או יונה וולך. על האחרונה 'שררו הזיות פסיכודליות וערפל מיסטי', כדברי שמיר, ובניגוד אליה, טוענת שמיר, בסקין לא 'לוקה' בתופעות מן הסוג הזה, ונשארת תמיד עם 'שתי רגליים על האדמה'. ניסיונה של שמיר להכתיר את בסקין כממשיכתם הגדולה של נתן אלתרמן או לאה גולדברג וכנציגת השירה הצעירה, מזכיר לי את מהלכם של אנשים מבוגרים המתלבשים כצעירים אופנתיים כדי להרגיש עדכניים ורלוונטיים. מי שיוצא נשכר ממנהג זה, הם בסקין ודומיה, אשר רוקדים בעצם על כל החתונות: מצד אחד הם 'עם שתי רגליים על האדמה', הם אינם לוקחים סיכונים כמו האוונגרד האמיתי; מצד שני הם מנכסים לעצמם את תואר האוונגרד מבלי לשלם את המחיר של להיות אוונגרד. המשורר דוד אבידן, למשל, מעולם לא פונק על ידי הממסד, אף על פי כן המשיך בדרכו הסיזיפית, ושילם בחייו מחיר כבד על כך.
המותג הבסקיני הוא זמני וכאופנות המתחלפות תדיר, כך תוחלף בסקין במהרה בנערת גוגו אחרת. והקורא האנין, מה יעשה בינתיים? עצתי לו לקרוא, כפיצויי, דווקא את השורות הקלאסיות המופלאות והצנועות של רחל שנכתבו מזמן אך הולכות ומשביחות כיין עם השנים: "רק על עצמי לספר ידעתי/צר עולמי כעולם נמלה,/גם משאי עמסתי כמוה-/רב וכבד מכתפי הדלה."
"יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" מאת סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית, 135 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
