 |
/images/archive/gallery/588/789.jpg יעל ישראלי דעות
 |
|
|
|
|
|
|
| נסים אלוני הוא המחזאי האהוב על יעל ישראל, וההוצאה המחודשת של קובץ הסיפורים שלו "רוץ, חייל טורקי" הייתה ממש חגיגה עבורה. בואו גם אתם לגלות את האוצר הפיוטי של אלוני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נסים אלוני הוא המחזאי הישראלי האהוב עלי (יחד עם חנוך לוין) ולכן ההוצאה המחודשת של ספרו "רוץ, חייל טורקי" הייתה בשבילי כמו מתנה. הספר ראה אור לראשונה בשנת 57', והוצאתו לאור מחדש על ידי "הספריה הקטנה" היא מחווה יפה, ומבחינתי גם יום של שמחה לספרות העברית ההולכת ומידלדלת משנה לשנה.
קובץ הסיפורים הצנום הזה הוא ממש אוצר קטן של ספרות יפה שהיא באמת יפה, כל משפט בו בנוי בצורה מדוייקת כל כך, כמו שירה, בהמון עושר לשוני וכשרון פיוטי, שלא ידעתי שיש באלוני שרק את מחזותיו הכרתי.
זהו קובץ הסיפורים היחיד של אלוני שראה אור. מדובר בארבעה סיפורים המתחברים יחדיו לנובלת חניכות מקסימה, המתרחשת כולה בשכונה בדרום תל אביב בשנות הארבעים. בזמן שבעולם הגדול משתוללת מלחמת עולם, בשכונה הקטנה משתולל ליבו של ילד בעל דמיון עשיר ולב רחב, שלא מוצא את עצמו בחברה הגסה והמעשית, וממציא לעצמו עולם חלופי של אגדות.
הילד הסקרן הזה, שכולם קוראים לו אידירנה, על שום שהמציא סיפור על חייל טורקי מאידירנה שראשו נכרת, הוא בעצם מספר סיפורים מבטן ומלידה שאף אחד לא מוכן להכיר בו ככזה. הוא בודה סיפורים שהוא
באמת ובתמים מאמין בקיומם. בעיניו, בקפה של פינטו באמת יושב השטן ולוגם ערק מתוך נאד של עורות עטלפים, וביערות של שכונת התקווה מסתובבים אריות שהפילו סוס במכה; בעליית הגג של סלמון קאבילי באמת גר ינשוף בן אלף שנים שמקלל את כל מי שמעז להתקרב אליו, ומצחצח הנעליים ברחוב אלנבי הוא חייל טורקי שראשו נכרת בפצצה, התעופף באוויר, אבל פיו הוסיף לקרוא זעקות קרב בעוד שגופו הוסיף לרוץ בחמת רצח אחרי אויביו הבולגרים. הוא גם מאמין לכל מה שמספרים לו, וכאשר חברו שמיל טוען שהוא עומד לפוצץ את העולם בכך שיעמיד מראה מול השמש, הוא מאמין לו בלב שלם.
הילד המיוחד הזה חי בישראל המנדטורית העובדת שמנסה להילחם על חייה, שדמיונות כאלה זרים להתנהלותה הקשה והמעשית. הוריו ומבוגרים אחרים באו להקים כאן מדינה, להפריח את השממה ובעיקר לשרוד בכוח, ופתאום יש להם ילד מלא ג'וקים בראש. אמו מאמינה שאם יגיד שבע פעמים "שמע ישראל" לפני השינה יעברו לו החלומות הרעים בלילה, ואולי אפילו יידע טוב יותר חשבון. גם שאר המבוגרים פוטרים את סיפוריו בעקיצה או בהלצה, ואילו חבריו מכים אותו, עושים עליו חרם ומדברים איתו בגוף שלישי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| עושר לשוני וכשרון פיוטי. עטיפת הספר
| /images/archive/gallery/600/116.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
אחד מול כולם
|
|
|
 |
|
|
|
בעולם כל כך גס וחומרני, ילד עדין וחולמני הוא פטה מורגנה, והסיפורים שהם ממציא הם איום על הסדר הטוב. אבל ילד כזה, מעבר להיותו גוזמאי קטן שנמלט לעולם סוריאליסטי מתוך צורך קיומי, הוא בעצם מספר. במקום הזה נולד הסופר שהוא יהיה, שרואה בכל דבר פשוט וגולמי עושר לשוני עצום ורב. ילד שרואה בכל דבר עולם ומלואו: "כשהתמרים הבשילו בעצים, היו סיעות עטלפים תוקפות אותם בציוצים דומים לבכי," כותב הילד בעל הדמיון המפותח שהיה לסופר.
ילד כזה שעולמו הפנימי כה עשיר, רואה אפילו באותיות עולמות של ממש: "עיטרתי אותן בצללים, והן הפכו בניינים מטילי מורא, קיווקוותי מתחתן וריטטו, טובעות. עצמתי בחוזקה את עיני, ובפוקחי אותן קפצו המילים אל התקרה והתנפלו על נגוהות האור בדמות כלבים מטושטשים שנמשו מהמים."
נסים אלוני משרטט כאן נפש של ילד. נפש שהיא כה עשירה ומלאת דמיון, שקשה להאמין שהחברה נוהגת בה בגסות כזו שמחריבה כל ייחודיות, כל שאר רוח. הוריו מכים אותו ("פחדתי מהם. היינו לבדנו בחדר, והגשם סגר עלינו. הם עמדו כשני אנשים גדולים ועָיינו אותי."), חבריו מכים אותו ("סלמון קאבילי אנס לתוך פי תפוח עץ"), והאופה שמעסיק אותו אצלו בחופשת הקיץ מקלל אותו על שום שבטוב ליבו גנב בורקסים למענה של זקנה עיוורת. האם יש איזשהו סיכוי לילד כזה בעולם כל כך עוין? אני רוצה להאמין שכן. מילדים כאלה הרי נולדים סופרים.
נסים אלוני, "רוץ, חייל טורקי", הספריה הקטנה (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה), 109 עמ'
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופרת, עורכת ומבקרת ספרות וקולנוע | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
