 |
/images/archive/gallery/765/325.jpg פרופ' ברוך קימרלינג
עצמי  |
|
|
|
|
| השבוע הלך לעולמו פרופ' ברוך קימרלינג, מבכירי הסוציולוגים בישראל. אם וכאשר החברה הישראלית תהיה בשלה לנהל דיון ביקורתי אמיתי על מספר ערכים העומדים בבסיסה, הטקסטים של קימרלינג יהיו שם. ליאור גלרנטר נפרד |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
ליאור גלרנטר
22/5/2007 12:00 |
ליאור גלרנטר
22/5/2007 12:00 |
|
|
|
|
|
|
|
השבוע הלך לעולמו אחד מבכירי הסוציולוגים בישראל, ברוך קימרלינג, והוא בן 67 בלבד, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. קימרלינג, שנולד ב-1939 ברומניה ועלה לארץ ב-1952, נפגע משיתוק מוחין במהלך לידתו וכתוצאה מכך התמודד כל חייו עם שיתוק חלקי וקשיים בדיבור. הוא התגבר עליהם בהצלחה מרובה: הוא נישא (לדיאנה אידן), היה אב לשלושה ילדים, היה מרצה ועמית אהוב, כותב פורה ופורץ דרך, הן כסוציולוג פוליטי והן כפובליציסט. היום הובא למנוחות בקיבוץ משמרות.
קימרלינג למד במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהשפעת המאבק על האדמות בארץ על החברה היהודית, ועליה התבסס ספרו "ציונות וטריטוריה". תפיסתו את ישראל כמדינת מהגרים אשר מתמודדת עם בעיות דומות לאלה של מדינות אחרות מסוג זה (דרום אפריקה, אלג'יר, אוסטרליה וכדומה), כמו השתלטות על אדמה, התמודדות עם עמים ילידיים,
יצירת סולידריות בחברה לא שוויונית המורכבת מקבוצות בעלות רקע ותרבות שונות וכדומה, הקדימה את זמנה והפכה אותו בדיעבד לאחד מפורצי הדרך לזרמים המכונים "היסטוריונים חדשים" ו-"סוציולוגיה ביקורתית".
למרות הרוח הביקורתית הבולטת בכתביו, ובניגוד לרבים אחרים שנקשרו בזרמים הביקורתיים, התעקש להגדיר עצמו כציוני. הוא נאבק בעיקשות בניסיונות להטיל חרם אקדמי על ישראל, ובעיקר בתמיכה של אינטלקטואלים ישראלים בניסיונות אלה. בראותו עצמו כאינטלקטואל ציבורי, קימרלינג היה מנתח ומבקר חד ונוקב של החברה הישראלית. הוא ניחן ביכולת נדירה לאתר תהליכים חברתיים ופוליטיים תת-קרקעיים ולחזות את השלכותיהם ארוכות הטווח. למרות הגדרתו כסוציולוג ביקורתי, לא הסתפק בביקורת שטחית על הפוליטיקה והחברה בישראל, וספריו הביעו רגישות למורכבויותיהן ודאגה עמוקה לדמותן בצד שאיפה לעתיד טוב וצודק יותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
החברה הישראלית המתפוררת
|
|
|
 |
|
|
|
בספריו המאוחרים "קץ שלטון האחוסלים" הקריא והפופולרי, ו"מהגרים, מתיישבים, ילידים" האקדמי ועב הכרס, המהווה הרחבה, פיתוח והעמקה של זה הקודם, הוא הציג את החברה הישראלית כחברה בתהליכי התפוררות. בבסיס תפיסתו, כפי שהיא מוצגת ב"קץ שלטון האחוסלים", עמד הרעיון כי מדינת ישראל נוסדה ונשלטה במהלך רוב שנותיה בידי האחוסלים (הגרסה הישראלית ל-WASP האמריקני) – כלומר אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים ולאומים. אלה השכילו לעצב את מנגנוני המדינה כך שישקפו את תפיסת העולם ואת האינטרסים שלהם, ולעצב את דמותה התרבותית של החברה הישראלית בצלמם ובדמותם, הלא היא דמותו של ה"צבר".
אלא שהחל משנות השבעים, החלה ההגמוניה (מושג המתאר שליטה של חלק מהחברה בשאר חלקיה באמצעות מנגנונים תרבותיים ומוסדיים, בניגוד לשליטה באמצעות כוח אלים) האחוסלית להתפורר, וישראל נקלעה לתהליך מסחרר של התפרקות תרבותית ומאבק בין קבוצות שונות על דמותה והנהגתה. כפי שכתב בפסקה שנראית אקטואלית מתמיד, "כל התופעות הללו יחדיו, ותהליכים אחרים שהתוספו עליהן, גרמו לקריסה של חלק ממוקדי העוצמה הפוליטיים המסורתיים, כגון המפלגות הגדולות, פיזרו את העוצמה הפוליטית בין מוקדים רבים – קיימים וחדשים – וחוללו משטר פוליטי בלתי יציב שיעילותו משובשת בתהליכי קבלת ההכרעות".
האירוניה של ההיסטוריה גרמה לכך ש-"קץ שלטון האחוסלים" ראה אור מעט לאחר בחירתו של שרון לראשות הממשלה ב-2001, כאשר תחושת האיום של אינתיפאדת אל-אקצה גרמה לאיחוד זמני של הקבוצות היהודיות אל מול מה שנתפס אז כאיום קיומי, ונראה היה שספרו התיישן עוד לפני שהודפס. אלא שהתרדמה הפוליטית שהשתררה בימי שלטונו של שרון נעלמה לבלי שוב, והתהליכים שהתרחשו מאז מחדדים עוד יותר את חשיבותו של הספר, ומעידים על ראיית הנולד היוצאת מהכלל המופגנת בו.
כפי שכתב בהקדמה לספרו, "ההתנגשויות האלימות בין יהודים וערבים (בשטחים הכבושים ובתוך ישראל כאחד) שפרצו באוקטובר 2000, וכן בחירות פברואר 2001, הסיגו את החברה הישראלית הרבה שנים לאחור מבחינת מצבה הפוליטי והחברתי ואף שיבשו את הדיון הציבורי בארץ ובחברה הפלשתינית. אולם ככל שהזמן יחלוף והמשבר יהיה לשגרה, יתעורר ההכרח בדיון ציבורי פתוח, כן ואמיץ, בבעיות ובאופציות הפתוחות בפני החברה הישראליות... יש תקופות ועידנים שבהם על היחיד ועל הכלל להכריע בין ערכים סותרים, שכל אחד מהם נושא בחובו מטרות נעלות כשלעצמן, אך תווית מחיר בצידן. התחושה הכללית היא שהחברה ניצבת בפני תקופת הכרעה כזו, בעיקר לנוכח האכזבה המסוכנת מן המשטר הפוליטי הקיים".
ספק אם החברה הישראלית כבר בשלה דיה כדי לקיים דיון אמיתי ונוקב בערכים העומדים בתשתיתה. אם וכאשר יתקיים דיון כזה, קשה לחשוב על אינטלקטואל ישראלי שתרומתו לדיון כזה, גם לאחר פטירתו, תהיה חשובה יותר.
ליאור גלרנטר הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
