 |
/images/archive/gallery/911/807.jpg שדרות אפלות.
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| איוואן בונין משרטט ביד אמן רגישה וריאציות על נושא האהבה בקובץ הסיפורים "שדרות אפלות". סיפורים קצרים על אהבות גדולות בקרונות רכבת, בספינות קיטור, בבתי קיט מנומנמים, ובחורשות ליבנה מוארות בזוהר זהבהב עמום
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  |
|
מאשה צור גלוזמן
30/3/2008 15:22 |
מאשה צור גלוזמן
30/3/2008 15:22 |
|
|
|
|
|
|
|
תינוי אהבים הוא כינוי פשוט וענוג לאחד ממעשיי הכישוף המיסתוריים או האפלוליים שניתנו לאדם. שהרי כמה דקות של תינוי אהבים, ואפילו עם זר גמור, מביאות לקירבה ולאינטימיות שגם שנים רבות של חברות לא ישיגו לעולם.
וכשאני אומרת אפלוליים, אין כוונתי למיני סטיות שכבודן במקומן מונח. תינוי אהבים הוא כמו פסיעה בשדרת עצים דוממת ואפלה, מקום בו המילים מקבלות משמעות שונה ואפילו מהדהדות באופן אחר, בו כל מחווה וכל תנועה מקבלות פרשנות חד פעמית ומיוחדת לרגע שבו נעשתה, מקום בו צמד גופים הנכרכים זה בזה, הם שני גופים שעוסקים בחקר הכוח החזק והבלתי מפוענח ביותר ביקום
הפיזיקאלי – כוח המשיכה.
ברגעיו המזוקקים ביותר, לפני שהוא נארג ברקמת החיים השגרתית בהרגלים קבועים, הכוח הזה הוא סוד עלום. כל ניסיון לדבר עליו במישרין רק מרחיק אותו.
גם בתקופתנו, כשהחופש המיני הוא מהגדולים שהחברה המערבית ידעה מימיה וכשהפורנוגרפיה היא מדד סטנדרטי לחקר התרבות או להשוואה עצמית, מעטים הם בעלי העט, המכחול או המצלמה שמצליחים לתאר את אותו כוח משיכה במלוא עוצמתו ורזיו.
בחקר הכוח הזה והשפעותיו עוסק קובץ סיפוריו של איוואן בונין, "שדרות אפלות", שיצא לאחרונה לאור בעברית, בתרגומו המתנגן של רועי חן ובלוויית הערותיו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא השתייך לקבוצה ספרותית
|
|
|
 |
|
|
|
"'...כמה שזה יפה, אלי הטוב!'
'מה יפה בזה, מאשינקה?'
'מה שיפה בזה זה שאפילו אי אפשר להבין מה בדיוק יפה בזה. מפחיד.'" ("בלדה", 1938)
בונין, הסופר הרוסי הראשון שזכה בפרס נובל, שרילקה, מאן וגורקי התפעלו מיצירתו, היה ממשיך דרכם של טולסטוי ושל צ'כוב, משורר, מבקר ספרות ומתרגם בחסד עליון שהעניק לספרות הרוסית כמה מפניני הספרות העולמית. כבן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה וכרוב בני מעמדו, הוא ברח מרוסיה עם פרוץ המהפכה הבולשביקית ב-1917, ומאז נע ונד באירופה עד שמת בחוסר כל ב-1953.
כפי שמספר פטר קריקסונוב באחרית הדבר, בונין מעולם לא השתייך לשום קבוצה ספרותית, זרם או תנועה, שלא לדבר על תנועה פוליטית, אף כי הוקיע את הפאשיזם עוד לפני פלישת הגרמנים לפולין ולמרות שבזמן הכיבוש הנאצי בצרפת, סיכן את חייו בהסתירו יהודי בביתו.
אחד האזכורים היחידים של התסבוכת הפוליטית שטרפה את חייהם של רבים כל כך בתום מלחמת העולם הראשונה, מופיע בסופו של הסיפור "טניה", בו בן אצילים מפתה משרתת בבית קרובתו. טניה, המתמסרת לצעיר בכל נשמתה, יודעת בחושיה כי זה לא ישמור על נאמנות כלפיה, אף כי הצעיר עצמו לא רוצה להכיר בזאת. הסיפור מסתיים במפנה הפתאומי חורץ הגורלות, שלא הבחין יותר בין מעמדות ותשוקות אישיות:
"'נו, תגידי: פטרושה, אני מאוד אוהבת אותך!'
היא חזרה על המילים, משהקת בבכי:
'אני מאוד אוהבת אותך...'
זה היה בפברואר של שנת 1917 האיומה. זה היה ביקורו האחרון בכפר" ("טניה", 1940)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בונין החל לעבוד על קובץ הסיפורים "שדרות אפלות" בשנת 1937, ואף כי הקובץ פורסם לראשונה בפריז ב-1946, הוא המשיך לשפץ וללטש אותו עד מותו. לדברי בונין היה זה הספר האהוב עליו ביותר מבין כל יצירותיו.
37 סיפורי הקובץ הם רישומים יפהפיים, חלקם עשויים בקו מהיר, יחיד ומדויק וחלקם משורטטים בקפדנות, בונים את יחסי האור צל בין הדמויות ביסודיות סבלנית.
הסיפורים בקובץ שואבים את השראתם ממסעותיו הרבים של בונין באירופה, בקווקז, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון (לפלשתינה הוא ייחד סיפור בשם "באביב, ביהודה"). מקורות השראה נוספים הם התיאטרון האמנותי, שעם מייסדיו סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו, התיידד, ועולם האמנות הפלסטית אותו הכיר מקרוב דרך קבוצת ציירים מאודסה.
עלילות הסיפורים, שרובן ככולן הן וריאציות על נושא האהבה והוצאתה מהכוח אל הפועל, מתרחשות באחוזות שגדולתן חלפה זה מכבר, בערים גדולות ברוסיה ובאירופה, ברחובות ליליים, בקרונות רכבת, בספינות קיטור, במנזרים, בבתי קיט מנומנמים, בחורשות ליבנה מוארות בזוהר זהבהב עמום ובשדרות עצים אפלות.
נראה כאילו כל ניסיון חייו של הסופר הזה, בעל הנשמה הרגישה עד כאב, נמסך לתוך המיניאטורות הספרותיות האלו, והפך אותן לשיקוי צלול, משכר מאוד, שיש ללגום באיטיות ובהתענגות על כל טיפה: "... רבות חוויתי במהלך השנים הללו, הנראות כה ארוכות כשחושבים עליהן בתשומת לב, ומעבירים בזיכרון את המופלא, הבלתי מובן, שלא הלב ולא השכל יצליחו לתפוש, ושמכונה 'עבר'" ("סתיו קר", 1944).
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/911/807.jpg
שדרות אפלות. עטיפת הספר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם טולסטוי, אביו הרוחני של בונין, כתב על משפחות שנהרסות עקב מעשי אהבה לא לגיטימיים ועל נערות המשתוקקות להינשא, הרי שנראה שבונין כבר חי בתקופה אחרת: הנשים בסיפוריו משוחררות מינית עד להפתיע, הן המשרתות והאיכרות והן בנות הטובים, הבתולות והנשואות כאחד.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהקשיים, האכזבה וחורבן החיים שהיו מנת חלקן של רבות מהן לאחר שהתמסרו, נזנחו ולעתים אף נכנסו להריון. שכן יותר מכך שבונין כותב על אהבה ועל תשוקה, הוא כותב על תחושת ההחמצה, אותה הערת שוליים כביכול של מכלול הרגשות האנושיים, שמתבררת כבעלת משקל כבד ברבות השנים: "האם זה משנה מה ואיך גורם לאדם להיות מאושר! התוצאות? הן ממילא מתקיימות תמיד: כל דבר מותיר בנפש עקבות אכזריים, מענים, גם אם ניזכר ברגע מאושר..." ("הפונדק על הנהר", 1943)
האיזון הנהדר, העשוי ביד אמן, בין המתיקות המתערסלת של מעשה האהבה כחיבור שאינו תלוי בדבר ובין היפרדות הגופים מחויבת המציאות שלאחר מכן, שלעתים קרובות מדי היא קודרת ואכזרית עד מאוד, הוא פסגה של כתיבה לירית, אף כי היא כתובה בפרוזה.
בונין, בן נאמן לצ'כוב לא פחות מלטולסטוי, אינו מצייר את הקודר והאכזרי בצבעים עזים ובקול מלא פאתוס. על ידי שימוש בתווים מינוריים הוא מעצים את הריאליזם המדכדך של ההוויה האנושית, זו אשר מתעוררת באופן תדיר מחלומותיה הנפלאים אל מציאות אפורה ופרגמאטית.
הפרוזה הלירית של בונין לא מאבדת מכוחה בימינו, ונדמה שהיא אף מקבלת משנה תוקף. היא מנופפת לשלום מראשית המאה העשרים ומשקפת את מציאות האהבה המודרנית והמשוחררת, זו שאינה מחויבת לשום דבר ולאף אחד באופן בלעדי, זו שחוגגת את עצם היותה ברגע מימושה ותו לא:
"'כן, נדמה לי שלא יהיה עוד בחיי ערב כה מאושר כמו זה'...
... 'מה נעשה עכשיו? נלך לסבא, ניפול על ברכינו ונבקש את ברכתו? אבל איזה מין בעל אני?'
'לא, לא, רק לא זה'.
'אז מה כן?'
'לא יודעת. נמשיך עם מה שיש... טוב מזה כבר לא יהיה'". ("הנדנדה", 1945)
"שדרות אפלות", איוואן בונין, תרגום מרוסית והערות: רועי חן, אחרית דבר: פטר קריקסונוב, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2008, 333 עמ'
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
