הסודות של יגאל סרנה
יגאל סרנה ניגש למלאכת כתיבת הספר "יד ענוגה" מתוך רצון לפצח את הסודות שאמו הסתירה ממנו בילדותו. הכתיבה של סרנה נשארת מאופקת ושומרת על טון של דיווח עיתונאי מעט יבש, למרות הסיפור האישי
מי שבפולין נקראה יוכבד והבריטים בארץ שינו את שמה ליולה, חשה צורך לספר את סיפורה ומעבירה את הצורך הזה הלאה, לבנה. סרנה מקבל על עצמו את התפקיד בשמחה, בין היתר, מתוך סקרנות לדעת את קורותיה של אמו ולברר את הפרטים הסודיים בחייה שהוסתרו ממנו.
את בעלה הראשון פגשה אמו של סרנה בארץ. עד מהרה הוא חלה. היא הרתה וילדה תינוק שנולד פגוע ומת ביום לידתו. כעבור כמה שנים התגרשה מאותו בעל, התאהבה בגבר אחר שלא נישאה לו ואחר כך פגשה גבר נוסף, שהיה לבעלה השני ולאביו של המחבר.
מלאכת העיצוב של הספר מוצלחת דיה כדי להזמין לקריאה וללכוד את הקורא בין דפיו. הכריכה של הספר יפה ומאופקת, גודל האותיות נעים לעין, סרט סימניה אדום מפריד בין הדפים ובדפדוף מהיר נראות התמונות המשובצות בו המזכירות לקורא שמדובר בסיפור אמיתי.
סגנון הכתיבה של סרנה לא מותיר מקום לספק כי הסיפור אמיתי. עבודת התחקיר עליו הייתה, ללא ספק, קפדנית ומקיפה. סרנה פנה לארכיוני העיתונים כדי לבדוק כיצד מצטלב הסיפור האישי של אמו עם הנרטיב הלאומי וערך הקבלה ביניהם.
לעתים התפר בין האישי ללאומי בסיפורים גס מדי, כך למשל הקשר הרופף בין האירועים בארץ ובעולם להחלטותיה של גיבורת הסיפור להינשא ולהתגרש, לעבור לעיר חדשה או לבחור בעבודה מסוימת.
בקולו של סרנה, המספר, נשמעת שוב ושוב אכזבה על שלא ניכרים בסיפורה של אמו אלמנטים אמיתיים מהתקופה. את כ"ט בנובמבר, למשל, העבירה לבדה בחדרה השכור אחרי גירושיה ולא יצאה לחגוג עם ההמון בחוץ.
כחלק מהתחקיר סרנה ביקר בכל המקומות שאותם פקדה אמו או באלה שהייתה להם נגיעה כלשהי בחייה, אבל לא תמיד עלה בידו לאסוף חומרים לסיפור. הוא מדווח על ניסיונות איסוף המידע גם אם לא הניבו תוצאות.
למשל, הוא נסע למלון בחיפה שבו עבדה, אבל המקום החליף את ייעודו, ואין איש שזוכר אותה שם - "אין לי מה לספר לה" , מסכם באכזבה סרנה. את בעלה הראשון מתארת האם כבחור בלי תיאבון, וסרנה מעיר ביובש שזו "דרך מוזרה לתאר אהוב", כאילו מתקומם על דלות החומרים שאמו מספקת לו. כקוראת, הרגשתי גם אני חוסר סיפוק, ותהיתי מהו המסר של הסיפור.
בספר יש מאפיין טיפוגרפי ייחודי שחוזר על עצמו בדמות שורה בודדה שבה מתחיל משפט ונקטע. אחרי השורה הזו מופיעה שורת רווח ואחריה ממשיך המשפט והפסקה כולה. בתחילה חשבתי שהשורה מדמה את קולה של האם שמגוללת את סיפורה, כמו קול של אדם זקן ומבולבל, שמתחיל משפט מתוך אנחה ולא גומר אותו.
בהמשך חשבתי שזו אבחנה גראפית לנושא חדש, התחלה של מחשבה חדשה ברצף הטקסט. אני משערת שמדובר באחת משתי האפשרויות, אך לאורך קריאת הספר יש הרגשה כי גם אם היה נזנח המאפיין הזה, הספר לא היה מפסיד מכך.
עוד החלטה ממנה לא מרוויח הקורא דבר היא הבחירה לפתוח את הספר בחלום. זהו חלומו של המספר, בו הוא מוצא את עצמו במיטה אחת, בין היתר, עם היטלר. היטלר הוא סטודנט צעיר, שאינו יודע עוד
לפי עדותו של סרנה בספר, לא שוררת בינו ובין אמו קרבת נפש ומעולם לא שררה: "לא שיחות נפש (...) או סיפורים". עוד כותב סרנה שמשפחתו אינה משפחה רגשנית, ואף שקשה לו לקבוע בפסקנות כי הוא אוהב את אמו. נדמה שסרנה כתב את הספר הזה כמחווה של רצון טוב כלפיה או כהוכחה לה ולו שהוא אכן אוהב אותה.
במהלך הקריאה נוצר אצלי הרושם שההתחקות אחר קורותיה של אמו לא קירבה את סרנה אליה. אמנם הוא מספר על תולדותיה ועל תלאותיה מקרוב, כאילו היה שם, אך זהו דיווח עיתונאי ונימתו די יבשה. מבחינה רגשית נמצא הסיפור תמיד באותו תדר, והקורא לא חש התעלות או עצב כתגובה למסופר.
אמו של יגאל סרנה לא ניצלה מהתופת בעור שיניה ולא הקריבה את נפשה על מזבח המולדת. סיפורה הוא סיפור אישי של מהגרת יתומה שבנתה לעצמה חיים חדשים תוך התגברות על קשיים. זהו סיפור אנושי, לא מעניין במיוחד, שיכול להתרחש בכל תקופה. למזלה, יש לה בן שמתפרנס מכתיבה. סרנה ניגש למלאכת כתיבת הספר מתוך רצון לפצח את הסודות שהוסתרו ממנו בילדותו. לקורא המצוי אין מוטיבציה כזו, ולכן אין לו סיבה מיוחדת לקרוא את הספר.
יד ענוגה, יגאל סרנה, הוצאת כתר, 2008
נא להמתין לטעינת התגובות
