בין עכו ליפו: מחוות למען דו-קיום
על רקע מהומות בעכו, גם עיריית תל אביב יפו נדרשת לשאול את עצמה כיצד היא פועלת על מנת לקדם דו-קיום
אף כי האינתיפאדה האחרונה הביאה עמה מאורעות קשים וטראגיים בתוך ישראל, בתל אביב יפו מידת ההתלהמות וההיגררות נותרה מצומצמת. כערבי תושב יפו, אני מודה על מזלי ששכניי היהודים והערבים משכילים לחיות אלה לצד אלה בשכנות טובה. אל מול המדיניות העירונית ביפו, לעומת זאת, אני עומד מבולבל ומתוסכל.
לאחרונה, צץ עיתון חדש ביפו. העיתון, שלא מפורט בו שמו של המו"ל או העורך, ממומן ברובו על ידי הרשות העירונית, מפליג לפאר את המדיניות העירונית המשובחת למען היפואים. לקראת הבחירות העירונית, מפיצים מועמדים לראשות העיר תל אביב יפו חומרים שיווקיים כה בוטים, כמו עיתון קיקיוני זה, עד כי עולה השאלה, האם הם באמת מאמינים כי תושבי יפו לא שמים לב להזנחה רבת השנים לה הם מורגלים?
הייתי מצפה שמי שמעוניין לחזק את מעמדו לקראת היבחרות מחדש, יפגין מעט יותר יצירתיות בגיוס תומכים מיפו. והנה, לאחרונה הוגשו על מגש כסף מספר הזדמנויות כאלו על ידי ועל ידי פעילים נוספים, אך הן נדחו על ידי העירייה. האחת, יוזמה ותיקה שהועלתה מחדש, לקרוא לכיכר המשטרה (שטרם זכתה לשם רשמי) על שם אנואר סאדאת, והשנייה – מתן שמות ערביים לשישה רחובות ביפו. גם אם אין מדובר במחוות גרנדיוזיות, הרי שמשמעותן הסמלית והמעשית היא משמעותית. נראה, כי ברגע האמת, כאשר נדרשת מחווה אמיתית וכנה כלפי האוכלוסייה הערבית אשר חיה בתוך שטחי הרשות המקומית – מתחילים מוקדי הכוח להתבלבל ולמלמל.
עשרות רחובות ביפו קיבלו בחודשים האחרונים שמות עבריים, חלקם הגדול לקוחים מן התנ"ך. תושבי יפו, מצידם, מקבלים את היוזמה העירונית הזו בהבנה, אף על פי שמדובר ברחובות אשר מאוכלסים על ידי משפחות ערביות בלבד.
מדוע, אם כן, בעיר אשר מתגאה בהיותה מודל של דו-קיום יציב, אין מוצאים דרך לבוא גם לקראת 20,000 מתושביה הערביים?
בתגובותיה, עיריית תל אביב מציעה נימוקים תמוהים. כפי שפורסם בעיתונות, העירייה פירטה שתי סיבות לכך כי יוזמת ששת הרחובות נדחית באופן שיטתי על ידה. האחת, כי אין מספיק רחובות לצורך מתן שמות חדשים, והשנייה, כי אין מי שיכול לעשות הגהה בערבית לשמות הרחובות. מדהים.
בכל הנוגע ליוזמה הותיקה לקרוא לכיכר ביפו על שם אנואר סאדאת, ועל ידי כך לחזק סמל של שלום וחיים משותפים בתל אביב יפו, במרוצת השנים הועלו סיבות רבות לדחיית היוזמה. היו שטענו שמשפחות שכולות מסרבות להנציחו, אך מי מאיתנו שבדק גילה כי אין לכך ביסוס. נראה, כי סיבות מתוחכמות הרבה פחות הן שעומדות מאחורי ההימנעות לערוך מחוות עבור תושביה הערבים של העיר.
מדובר במחווה פשוטה עבור מי שמעוניינים לשמור על כיסאם לקדנציה נוספת: מינימום מאמץ ומקסימום קצירת פירות יחצ"ניים מול קהל הבוחרים. אך כנראה, שיותר מכל, הדבר מדגים את היחס האמיתי של החלונות הגבוהים לאוכלוסיה הערבית ביפו – התעלמות והימנעות. מצבם של בתי הספר ביפו בכי רע, ומי שיכול להרשות לעצמו לשלוח אל ילדיו לבתי ספר פרטיים עושה זאת, אך רוב המשפחות
500 משפחות ערביות בשכונת עג'מי, אשר מסיבות היסטוריות שוכנו כדיירים מוגנים בבתיהם, ניצבות בפני איום של צווי פינוי והריסה לבתיהם. העירייה נאלמת דום נוכח מדיניות הפינוי של מינהל מקרקעי ישראל, ממנה נפגעת אוכלוסיה אשר אין לה אלטרנטיבות מגורים בערים אחרות, הן מסיבות סוציו-אקונומיות, והן מסיבות אתניות. המתחים – חלקם גלויים יותר, חלקם גלויים פחות – מתגברים בהיעדר פיתרונות ופיתוח.
במסגרת תכנון הפקות הענק לחגיגות 100 שנים לתל אביב, יש כאן הזדמנות להפגין דגם של סובלנות מתקדמת, ולהתחיל בקטן. לא מכבר ציינו שלושים שנים להסכם השלום עם מצרים – האם אין באפשרותנו למנות שלושים סיבות לפחות מדוע יש להנציח את סאדאת ביפו? על רקע מהומות בעכו, גם עיריית תל אביב יפו נדרשת לשאול את עצמה כיצד היא פועלת על מנת לקדם דו-קיום בתוך שטחה, ולקדם פרויקטים אשר מסייעים לכך. יש באפשרותה של תל אביב יפו להציג דגם שפוי, בו גורמים קיצונים משני הצדדים אינם מנכסים לעצמם את המשותף לכולנו. וככל שתקדים העירייה לעשות זאת, כן ייטב.
אחמד משהראווי הוא חבר רשימת מרצ לבחירות המוניציפליות בת"א יפו
נא להמתין לטעינת התגובות
