עושים אמנות ודת מחוץ לארון
לא פשוט להיות הומו או לסבית דתיים. הרבנים תוקפים, המשפחות מתכחשות וצריך לחיות יום-יום עם דילמה קיומית: האם אני הומו או דתי ואיך אפשר ליישב בין השניים. בפעם הראשונה בהיסטוריה עולה תערוכה של אמנים הומואים ולסביות שרחמנא ליצלן גם הולכים בדרכו של הקב"ה
אף שמדובר בציבור נרדף, ההומואים חובבי המסורת מעדיפים שלא להשליך את הכיפה והיהדות כולה, אלא נאחזים בקרנות המזבח ומנסים למצוא נוסחת זהב שתאפשר להם לנהל אורח חיים דתי ובמקביל תסייע לחברה שומרת המצוות לקבל אותם. השבוע, לראשונה בהיסטוריה, נפתחה תערוכה של הומואים ולסביות דתיים. הטייטל מחוכם ושנון ויש לשער שיעורר פולמוס לא פשוט: "יוצאים מארון הקודש – על יופי, אמונה וזהות".
כמו בכל ציבור אחר, גם במגזרים הדתי-לאומי והחרדי יש שיעור לא מבוטל של הומוסקסואלים ולסביות, שבשל נטייתם המינית מתקשים לבוא בברית הנישואים על פי המתווה ההלכתי המסורתי. מקצתם לא ייכנסו כלל לחופה המסורתית, כדת משה וישראל, ולא יקימו בית בהתאם לציפיות הוריהם והחברה שבה הם חיים. אם אמנות במיטבה מתרחשת במקום של קונפליקט, סערת רגשות ודיסוננס הרי שהתערוכה החדשה היא כר פורה לאותה סוגיה מתפרצת.
בשנים האחרונות נפרץ טאבו בן מאות שנים בעולם היהודי. בעוד שבעבר כמעט שלא עסקו בסוגיית ההומואים הדתיים, על משמעויותיה הקיומיות וההלכתיות - כיום כמעט שלא ניתן למצוא רב מודרני שלא נאלץ להתמודד בצורה זו או אחרת עם העניין הסבוך הזה. עם זאת, בציבור החרדי נוהגים הרבנים להתכחש ולהכחיש - "אין אצלנו את הדברים האלה", הם אומרים.
גם רבני הציבור הדתי-לאומי נוטים להתחמק מהסוגיה, מכיוון שרובם לא הצליחו לפתור אותה באופן המניח את הדעת. אך ככל שהשנים נוקפות כבר מפסיקים להתעלם ממנו. על פי ההערכות, מספרם של ההומואים בקרב האוכלוסייה עומד על כעשרה אחוזים, כך שכמעט בכל ישיבה או מוסד חינוכי דתי אחר נמצא קרוב לוודאי לפחות צעיר אחד המתמודד עם מה שנקרא בעגת הרבנים "נטיות הפוכות".
"אין ספק שהומו דתי זה שילוב קטלני", מספר עומר, שמתמודד עם השילוב הזה בכל יום ויום. "הרבה אנשים מרימים גבה כשנודע להם שאני הומו ודתי. מי שמכיר אותי כל חיי כדתי מופתע שאני הומו ועדיין נשאר דתי; ומי שמכיר אותי ראשית כהומו, מופתע שקיימים הומואים דתיים".
על כל פנים, ההומואים הדתיים בהחלט קיימים, וחייהם כאמור אינם קלים. רוב האנשים שואלים כיצד שני עולמות כל כך שונים, שלא לומר סותרים, מצליחים להשתלב יחד באורח חיים שפוי – התשובה, כמו החיים עצמם, מסובכת ומורכבת.
"הדבר הקשה ביותר בלהיות הומו דתי היא ההתמודדות עם השאלה הסבוכה מכולן, השאלה שלא ניתנה לה תשובה טובה מעולם", ממשיך עומר, "אותה שאלה שמנקרת בכל בחור דתי ברגע שגילה את נטייתו ושאינה עוזבת אותו לעולם, גם אם הוא חושב שהצליח להיפטר ממנה: משכב זכר הוא כידוע איסור מפורש בתורה. אין לשכב עם גבר אחר משכבי אישה, זוהי תועבה שדינה מוות.
יש כאלה המפסיקים להיות דתיים, אחרים מעדיפים להמשיך ולקיים את מכלול המצוות, אך לעבור על איסור אחד בלבד – משכב זכר. חוץ מהסתירה הפנימית, יש קשיים נוספים להומו דתי. הומו דתי יאלץ לחיות בין הכיסאות בתור מצב קיומי. מתנדנד בין קהילה לקהילה, בין חברה לחברה, בין אורח חיים אחד לשני. הוא נמצא בשני המקומות בו זמנית, ובעצם לא לגמרי באף אחד מהם.
עומר מסביר: "כהומו - אני שמח ללכת למסיבות הנכונות; כדתי - אני לא יכול להצטרף למסיבות אלה בשבת. כהומו - אני רוצה לשבת עם כל החבר'ה בבית קפה גיי פרנדלי ולשוחח בחופשיות;
"צריך למצוא מישהו שלא יאכל שרימפס בחלב אמו מול העיניים שלי, מישהו שיכבד אותי כאדם דתי. מישהו שמוכן לוותר על יום הבילוי השבועי הקבוע ולהמיר אותו ביום אחר. מישהו שמוכן לחשוב עוד צעד קדימה, להתחשב, לוותר לפעמים. שמעתי על מקרים שבהם השיחה בצ'ט הייתה נהדרת, אך ברגע שגילו שהבחור בצד השני הוא דתי ירדה ההתלהבות. ובצדק. לא כל אחד מוכן להקריב או לשנות ממנהגו בקלות כל כך".
הומואים רבים אינם רואים בעצמם אחראים למצבם. בצדק, ראוי לציין. כאנשים מאמינים הם מייחסים את נטייתם המינית למי שהביא אותם לעולם. במלים אחרות, בתלונות, נא לפנות אל הקב"ה. הטיעון מתמצה היטב בדבריו של אחד מהם: "נולדתי הומו ונולדתי דתי. מי שעשה אותי, מי שברא אותי, ברא אותי גם כזה".
לפני פחות מחודש התקיים בירושלים כנס של ארגון "חברותא", הפועל לקידום הומואים דתיים. האורח המרכזי היה הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון ומי שהתפרסם כאחד ממעצבי אמנת גביזון~מדן, שנועדה להסדיר מתוך הבנה את יחסי הדתיים-חילונים בארץ.
באירוע השתתפו שני רבנים נוספים: הרב מרדכי ורדי מקיבוץ ראש צורים ומבית הספר הדתי לקולנוע מעלה, והרב יהושע אנגלמן, רב קהילת יקר בתל אביב. הסכמתו של הרב מדן, דמות תורנית המקובלת גם בחוגים שמרניים יחסית, להופיע בכינוס הייתה חסרת תקדים ונפיצה. רבנים אחרים שהיו בסוד העניינים ניסו לשכנע אותו בכל כוחם שלא לקבל את ההזמנה, אך הוא החליט בסופו של דבר להגיע.
"איני עומד ומעולם לא עמדתי במצב של הציבור הזה. אני חש שמידת האמונה הנדרשת מהציבור היקר הזה היא מידת אמונה שאני לא נדרשתי להשיג ואולי לא אשיג אותה", אמר הרב מדן. בצעד חסר תקדים בעולם הרבני האורתודוקסי הוא לא התייחס להומוסקסואליות כאל העדפה ובחירה שיש בהן חטא ומרידה באל. במילים אחרות: לראשונה בהיסטוריה הרב מדן הכיר בעובדה שיש הומואים דתיים.
אף על פי שציין כי הנטייה הזאת משתנה מאדם לאדם, הוא הכיר בכך שהיא עשויה להיות מצב טבעי שאין בו מקום לבחירה. "השאלה הזו היא שאלה אישית", הסביר הרב. "אין שניים דומים זה לזה במידת הנטייה ההפוכה אצלם, לא בעומקה, לא בסיבותיה וממילא גם לא בשאלות שציינו כאן. כשאני אומר שאלה אישית, אני לא מציע לכל אחד לפסוק לעצמו - כל אחד צריך לקבל הדרכה אישית אצל רב שהוא מאמין בו.
"אנשים שהיו נחושים מאוד והשקיעו בדבר הזה את כל מאודם, חלק מהם הצליחו, חלק לא קטן. אדם עומד מול אלוהיו, יעמוד בפניו בעניין הזה בלב נקי. לא יצליח? אני חושב שרב יוכל להבין, יוכל לפסוק, יוכל ללכת לקראת כל אחד, כל אחד בדרכו שלו".
לפני כשנה הנפיק בית הספר הדתי לקולנוע מעלה את הסרט "ואהבת" עטור הפרסים, שביים חיים אלבוים. מעבר לדיונים ההלכתיים ולפאנלים היבשים, הסרט המחיש באופן מופתי את סיפורו של תלמיד ישיבת הסדר שנאלץ להתמודד עם היותו הומו.
הגיבור נקרע בין אהבתו לאלוהיו ורצונו להיות שותף מלא בחיי התורה והישיבה ובין נטייתו המינית, כשההכרה במשיכתו לגברים יוצרה אצלו קונפליקט אמונתי וזהותי קשה. הסרט נגע בנושא הטעון בזהירות ואינו מציב פתרון לדילמה עצמה. לא שיש כזה. בעקבות התהודה הציבורית, במהלך השנה האחרונה סוגית ההומואים הדתיים עלתה לסדר היום הדתי וצברה תאוצה רבה.
"עברה שנה מאז שהסרט יצא ועושה רושם שהדברים השתנו", אומר אלבוים. "נושא ההומואים הדתיים עלה על סדר היום הציבורי והתקשורתי. בעוד בעבר ההומואים הדתיים התאגדו בעיקר סביב הפורומים באינטרנט, הרי שכיום יש קהילה של ממש. למעשה בימים אלה אני מציין שנה ליציאה שלי מהארון. כיום אני בחוץ לגמרי ובכלל לא מתחרט.
יש כמה אנשים בבית הכנסת שהפסיקו להגיד לנו שלום ואמא שלי נעזרת בקבוצת תמיכה. הדבר הזה מעמיד למבחן את אהבת ההורים העצומה וזה דבר גדול. הרבה קהילות מזמינות אותי להרצאות, כדי לדעת איך להתמודד עם בני קהילתם שיוצאים מהארון. אני רואה בפעילות הזו תחושת שליחות, לקדם את עניין ההומואים הדתיים וקבלתם בחברה", מסכם אלבוים.
כאמור, לא מעט צעירים נאלצים להתמודד עם הסוגיה הזו, אחת מדילמות האמונה הקשות בעולם. הומואים דתיים ולסביות דתיות ניסו לשמור על אמונתם הדתית ועל אורח חייהם הדתי ונמנעו לשפוך את המים עם התינוק. אותם צעירים הקימו מסגרות תמיכה שונות, תחילה דרך פורומים שונים באינטרנט, ובהמשך בהתארגנות בקבוצות כמו "חברותא" ובארגון ללסביות הדתיות ששמו "בת קול".
"חברותא" היא קבוצה דתית של הומואים דתיים, שהוקמה ביוזמת "הבית הפתוח", ופועלת באופן עצמאי. הארגון הוקם לפני כשנתיים ופעילותו כוללת בעיקר מפגשים חודשיים ופעילויות קהילתיות. כחלק מהחיים בתוך ארון הקודש הדתי ובאצטלת האנונימיות השוקקת שמאפשרת הרשת, ל"חברותא" יש אתר אינטרנט מתוחזק המספק אינפורמציה ותחושת שיתופיות עבור ההומואים הדתיים.
על פי ראשי הארגון, מטרתם היא "לשמש בית לקהילת ההומואים הדתיים ולבני משפחותיהם, לקדם שיח רבני ושיח ציבורי בנושא ולהעלות את המודעות לנושא בקרב הציבור הדתי ובכך לקדם סובלנות בחברה הדתית ולתרום לשילוב הומואים דתיים בקהילה הדתית".
"בת קול" הוקמה בחורף 2005 על ידי כעשר נשים דתיות לסביות, שביקשו לשמור על זהותן הדתית, ובתוך כך לממש את חייהן כלסביות ולהקים משפחה המורכבת משתי נשים, כולל גידול ילדים כמובן. התורה, משום מה, לא מזכירה איסור מפורש לגבי העניין הלסבי. מה שהופך אולי את הנטייה המינית החד~מינית לאחד הנושאים היחידים שבהם הופלו נשים לטובה במקרא.
אבל למרות זאת, עם הזמן נמצאו פרשנים שמצאו מקור לאיסור בפסוק: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". התלמוד, לעומת זאת, כבר מדבר מפורשות על לסביות. כינוין שם הוא "נשים מסוללות".
בדומה ל"חברותא", ב"בת קול" מתקיימים מפגשי שיחה קבועים ופעילויות חברתיות שונות ללסביות דתיות לאורך כל השנה, ביניהן קבוצת לימוד ואף שבת משותפת. לארגון מערכת יחסי ציבור משומנת הפועלת במישור הציבורי ומעוררת מודעות לנושא הנטייה המינית החד~מינית בחברה הדתית באמצעות פעולות הסברה, ראיונות באמצעי התקשורת, וצעידה במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.
ב"בת קול" נמצאות בוגרות אולפנות כגון כפר פינס וצביה, תיכונים דתיים כמו פלך, ואפילו בית יעקב. חלקן הקימו משפחות חד~מיניות ומגדלות יחד ילדים, חלקן נמצאות בארון. אלה ואלה מתמודדות עם המורכבויות של בחירתן.
הבייבי בום בתנועת הלסביות הדתיות החל לפני כשנתיים ויש לו נוכחות חזקה. במיוחד כשכמה מהזוגות לא טרחו להמתין בין ילד לילד: לעתים שתי בנות הזוג הרו בעת ובעונה אחת, וכך נוצרו זוגות של ילדים שגדלים כתאומים לא ביולוגיים. "אם בשבת משותפת שעשינו לפני שנתיים היו שלושה ילדים על הדשא, בשבת האחרונה היו עשרים ילדים", אומרת אחת מהן.
בתערוכה "יוצאים מארון הקודש – על יופי, אמונה וזהות", מוצגות במרכז הדסה שברחוב דור דור ודורשיו במושבה הגרמנית יצירות אמנות פרי ידם של הומואים ולסביות דתיים, רובם חברי קבוצת "חברותא" וחברות קבוצת "בת קול".
למעשה, זו תערוכה ראשונה מסוגה שמציגה בפומבי יצירות אמנות שנעשו בידי אמנים הומואים ולסביות דתיים. עפרה צוקר, אוצרת התערוכה, מרחיבה: "חוקרים בני זמננו טוענים כי בכל אדם מצוי יסוד אנדרוגיני, וכי המגוון המגדרי אינו דיכוטומי, כמו שהיה מקובל לחשוב בעבר.
"מתוך תפיסה זו צומחת הטענה שניתן לגבור על המתח שבין הניגודים והקצוות וליצור מחדש תפיסה של אחדות. זוהי אחדות שאינה גורסת אחידות, אלא מסוגלת להכיל ולקבל את המגוון כולו. אבל איך אחדות זו תופסת את מקומה בחברה היהודית הדתית, חברה בעלת מוסכמות חברתיות נוקשות שנתפסת כבנויה על דיכוטומיה חד-משמעית בין הראוי למגונה, בין מותר לאסור, בין אישה לגבר?
"בתערוכה האמנים המציגים מתבוננים במקום המחבר בין זהותם המינית לזהותם היהודית ומבקשים להראות שהדבר אפשרי. לכאורה זהויות אלה אמורות להיות סותרות, אך ביצירות שבתערוכה ניתן לראות כיצד הזהויות יוצרות אינטראקציות מורכבות ולעתים אף משלימות. תוך התבוננות בדימויים שונים בתרבות הציונית~היהודית והדתית שופכים האמנים אור חדש ומעניקים פרשנות מחודשת לעקרונות ולערכים מקובלים, תוך הרחבת גבולותיהם, לעתים בדרך של מדרש אמנותי פוסט-מודרני".
התערוכה "יוצאים מארון הקודש" מציגה עבודות של 14 אמנים שאינם מכירים זה את זה. המשותף ביניהם הוא נטייתם החד~מינית ושיוכם לחברה היהודית האורתודוקסית. עמית (שם בדוי), מיוזמי הפרויקט, מספר איך נולד הרעיון. "אנחנו נוהגים להיפגש אחת לחודש, אך הפעם החלטנו לעשות משהו קצת שונה. לצאת החוצה מהמפגשים הדיסקרטיים ולהציף את הבעיה ברמה הציבורית, ובתחום הכללי והרחב.
"הגיע הזמן שההומואים יצאו קצת מהארון, גם אם זה לא נעשה בצורה פיזית. כמעט כל המשתתפים בתערוכה באים ממשפחות שכבר יודעות על זהותם. התערוכה עוסקת בקונפליקט שבו הם החיים, עם ההתכתבות של הדת וההומוסקסואליות. המטרה היא שהציבור ידע על ההומואים והלסביות הדתיים קצת יותר, שהתערוכה תיגע בקהל בצורות חדשות מעבר לעניין הדיונים הכבדים. לתת משהו מזווית קצת אחרת, יותר רעננה, אישית, נוגעת, חמה וצבעונית", מסכם עמית.
מרכז הדסה קיבל את התערוכה בזרועות פתוחות. "הם מאוד שמחו, עודדו אותנו ועזרו לנו בכל דרך אפשרית. זה לא מקום דתי, אלא גלריה שמטבעה מקבלת דברים שונים וקשת של דעות", מסביר עמית.
בערב פתיחת התערוכה הייתה אווירה שהצליחה לכרוך יחדיו בליל של רגשות. המקום שפע בשיק האינטלקטואלי והחגיגי המאפיין פתיחות תערוכה, עם אווירת ה'שיחקנו אותה' שפקדה את היוצרים והמארגנים. מאידך, ניתן היה להבחין בדוק של עצב בין באי הבית ובמבט שרחוק מלהשפריץ אושר.
בסופו של דבר, מדובר באנשים ששילמו ועודם משלמים מחיר חברתי עצום. נפשם נקרעת בין שני העולמות. למרות ההצהרות על שביל הזהב, הדרך מלאה בקוצים וחתחתים גם עבור אלה שיצאו מהארון. הדרך להשגת לגיטימציה בחברה הדתית והמסורתית רחוקה מאוד, ועולה למעשה בדמים רבים. הסיבה לכך שהתערוכה מתקיימת דווקא בירושלים נעוצה בכך שכאן מרכז הכובד של הקהילה ההומו-לסבית הדתית בארץ.
דרור (25) הוא סטודנט לתקשורת חזותית, תושב נתניה. הוא הומוסקסואל דתי, נציג ארגון "הו"ד" (הומואים דתיים) בתערוכה ומנהל אתר האינטרנט של הארגון. הוא מציג בתערוכה צילומים: "במהלך לימודיי בקורס צילום החלטתי לעסוק בנושא הקרוב ללבי. התמונות מבטאות את השילוב, או הניגוד, שבין הנטייה החד~מינית ובין הדת. הן ממחישות את התמודדותו של בחור דתי בעל נטייה הומוסקסואלית שנע בין העולמות", הוא אומר.
ברמן: "יצרתי טלפון שבמקום אסימונים יש בו טבעות נישואים. לידו מוצב פתק-שלט: 'דרוש חתן' עם מספרי טלפון. המטרה של התערוכה הזו היא הגברת המודעות בחברה הדתית. לא כל האמנים מכירים אחד את השני, אבל יש להם את אותו מכנה משותף. ההורים שלי לא יכלו להגיע הערב, אבל הם מפרגנים וביקשו שאקנה להם את הקטלוג".
"יש בהומואים גם הרבה אהבה, טוהר, יצירה. זה הרבה מעבר למיניות", מוסיף עמית. "הומו זו לא רק מיטה אלא אנשים עם מכלול תכונות שיש להם הרבה מה להציע. זו הפעם הראשונה שבה ההומואים והלסביות הדתיים נפגשים עם הקהל הרחב מעבר לקודים הדיסקרטיים, הפעם הראשונה שבה רואים שיש בתוכם הרבה מעבר לעיסוק המיני והזהותי, אלא גם הרבה חום, אנושיות ויצירתיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
