בין שתי ערים: על הפער שבין תל אביב החלוצה לזו המפגרת
איך ייתכן שעיר כל כך מתקדמת מבחינה תרבותית, בילויית, גסטרונומית וליברלית, שרויה בפיגור גדול דווקא מבחינה סביבתית? מה שדרוש זה איש חזק. איש חזק וירוק
נאור מגלגל את סיפורו של החשמל בארץ ישראל, שהתחיל - איך לא - בחזון ששטח הרצל ב"אלטנוילנד" על ה"אלקטריפיקציה של כל הארץ". הרצל, שספרו ראה אור ב-1902, תיאר איך ב-1923 רשת החשמל תהיה פרוסה על פני כל הארץ, בדרכים ייסעו מכוניות חשמליות, והתעשייה והמלאכה יהיו מונעות בכוח החשמל. הרצל אכן היה חוזה מוכשר, אבל גם אופטימיסט חסר תקנה: ב-1923 פנחס רוטנברג רק השיק את תחנת הכוח בנהריים, ובקשר למכוניות חשמליות - אולי שי אגסי יודע מתי הן יעלו לכבישים.
חוץ משפע אנקדוטות היסטוריות, הספר הזה נותן פרספקטיבה מצוינת על מערכת היחסים שלנו עם מה שמכונה "הסביבה". היישוב היהודי בתחילת דרכו היה אחוז בולמוס של פיתוח: לבנות, לבנות, לבנות, להקים תחנות כוח, למתוח צינורות מים, להביא כמה שיותר מכונות מאירופה, להחדיר לארץ הביצות והיתושים את כל מה שזוהה עם קדמה, עם העולם המערבי, כדי להיבדל מהפרימיטיבים מהלבנט שגרו כאן ולצבור יתרונות טכנולוגיים על פניהם.
ה"סביבה" נתפסה כמרחב עוין ואכזר, שורץ ביצות ואויבים, שצריך להשתלט עליו, לביית אותו, לעצב אותו לפי צרכינו. מי בכלל חשב על זיהום אוויר - היו אז כל כך הרבה אוויר וכל כך מעט אנשים. קצת פרופורציות: תחנת הכוח הראשונה שהוקמה בתל אביב, בשנות העשרים, הפיקה 0.7 מגה-ואט. יכולת ייצור החשמל של ישראל כיום היא כ-11,500 מגה-ואט, פי עשרים אלף יותר מזו שלפני שמונים שנה. איך אומר השיר? התעצמנו מאז.
אלא שלהתעצמות הזו יש מחיר כבד, והמחיר מתחיל לחזור אלינו כמו בומרנג. ההשתלטות על המרחבים יצאה משליטה. התייחסנו אל המשאבים המופלאים שהעמיד לרשותנו הטבע כמו אל חשבון בנק שאין לו תחתית.
לקחנו ארץ קטנה, ובתוך קדחת הפיתוח לא שמנו לב שאנחנו מתעללים באוויר, במים, באדמה, בבעלי החיים ובמערכות האקולוגיות הקדומות שהיא הציעה לנו. הנה דוגמה צובטת לב מתוך "ברכת החשמל": בתחילת המאה העשרים סייר כאן מהנדס יהודי צעיר מרוסיה בשם נחום וילבושביץ.
לווילבושביץ היה חזון: הפקת חשמל ממים בארץ ישראל. את החזון הוא הציג במאמר שפורסם בירחון יהודי-רוסי בשם "כוחות המים בארץ ישראל", ובו הציע להפיק חשמל מזרימתם הגועשת של ארבעה נהרות: הליטני, הירדן, הירקון ונחל תנינים. מאה חלפה, הנהרות המפוארים נהיו תעלות שופכין ריחניות, ומהזרזיף המלאכותי שזורם בהן אי-אפשר להדליק אפילו נורה.
מה שעבר על ארץ ישראל במאה האחרונה - ובייחוד על תל אביב - הוא בסך הכול מיקרוקוסמוס של מה שהתרחש ברחבי העולם המודרני מאז המהפכה התעשייתית: פיתוח מואץ שנועד לקדם את רווחת האדם, שנהיה בשלב מסוים השתוללות חסרת רסן.
חוקרי אבולוציה מגדירים את האנושות "מין פרדוקסלי" - הצלחתו המסחררת פועלת נגד עצמו ונגד הכוכב שהוא מתקיים עליו. ברוב העולם המכונה "נאור" עמדו על הפרדוקס הזה מזמן, הבינו שצריך לעצור את הסוסים, לעשות חושבים, להמיר פיתוח במובנו הישן בפיתוח בר קיימה - כזה שמשפר את איכות החיים בלי לכלות את משאבי הכדור.
אלינו התובנות הללו מחלחלות באיחור ניכר, ורק בשנים האחרונות מתחילות לקבל ביטוי בשיח הציבורי, ופה ושם - עדיין בשוליים - גם בעשייה ובמדיניות.
נעזוב רגע את הפיגור הסביבתי העמוק שממשלות ישראל לדורותיהן שרויות בו. יש לזה תירוץ נפלא (כלומר נורא), שמסביר כל כשל או הזנחה: אנחנו עם קטן מוקף אויבים, שעסוק במלחמת הישרדות.
מילא, אבל מה עם תל אביב? איך זה שהעיר שהשכילה להיות בועה נפרדת כמעט בכל תחום של החיים,
תנסו פעם לחלץ מאירופי שנקלע לתל אביב את רשמיו הכנים: יש סיכוי סביר שתגלו שהוא מופתע. מופתע מהחיוניות האנושית והאורבנית, משעות הבילוי הלא מוגבלות, משפע הפעילות התרבותית, אפילו מהמסעדות המשובחות, אבל באותה נשימה הוא גם יספר לכם על התפיסה המיושנת בתחבורה, על עיר עשנה שמעודדת שימוש ברכב פרטי וממררת את חייהם של הולכי הרגל ורוכבי האופניים, על עיר שמרכזה אפור, צפוף ומצומצם בשטחים ירוקים, על עיר כאילו מתקדמת שאין בה הפרדת אשפה ושמציעה שירותי מחזור חלקיים וירודים, שעל גגותיה חרוכי השמש לא מותקנים פאנלים סולריים, ושבנייה ירוקה, יעילה אנרגטית, היא שמועה אשר טרם הגיעה אליה, והוא בעיקר יהיה מופתע מהפער בין שתי הערים הללו - החלוצה והמפגרת, העדכנית והאנכרוניסטית - המתקיימות זו לצד זו בתוך עיר אחת.
הסיבות לפיצול האישיות הזה הן נושא למחקר תרבותי מעמיק; אבל לא ניתן להתעלם מחלקו של היושב בבניין העירייה. רוב היוזמות הסביבתיות בעיר - פיילוטים של הפרדת אשפה, גינות קהילתיות, "עץ בעיר" על שלוחותיו השונות, פריחת האופניים - מגיעות מלמטה, מהתושבים, מהקהילה.
במקרה הטוב העירייה משתפת פעולה, במקרה הרע היא מערימה קשיים. רון חולדאי למד בשנים האחרונות להגיד את כל המילים הירוקות הנכונות, ופה ושם גם מנסה ליישם אותן, אבל בנושאי סביבה, ובניגוד גמור להתנהלות המאפיינת אותו בנושאים אחרים, הוא מובל ונגרר, מנסה לרצות את מה שבעיניו הוא "רצון התושבים".
הדוגמה המובהקת לכך היא כמובן מדיניות התחבורה: חולדאי משתדל לספק עוד ועוד מקומות חניה במקום לכפות על התל-אביבים (וחשוב מזה - על חצי מיליון האנשים שנכנסים לכאן מדי יום ברכביהם הפרטיים) לשכוח מנסיעה במכונית בתוך העיר. שזה כמו לתת לנרקומן עוד מנת סם, במקום לשלוח אותו אחת ולתמיד למוסד גמילה.
זה לא נעים, זה כרוך בעימותים, אבל היי - אנחנו מדברים על האיש שלא היסס לחרב את אוסישקין ואין לו בעיה לריב עם כל העולם כשהוא חושב שיש לו קייס, אז למה דווקא כאן הוא מתנהג כחתלתול? זה נשמע לא טוב, וגם לא הייתי אומר את זה על שום תחום אחר בחיים הציבוריים, אבל בפרוס שנת המאה לתל אביב מה שדרוש כדי לעשות ממנה עיר סביבתית מתקדמת זה איש חזק. איש חזק וירוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
