הענק וגנו: אורלי וילנאי נגד הטרנד הנובורישי
מיטב עשירי ישראל באים לתל אביב והופכים אותה ליוהנסבורג דוברת עברית. יותר מדי מתחמי "הענק וגנו" צצים כאן ולוקחים מהעיר המקסימה הזאת את הביחד שלה
אנדרומדה. אסור להיכנס אם אתה לא ממש-ממש עשיר צילום: ראובן קסטרו
זה לא ביטחון קיומי ורגוע, איך יכול להיות כזה כשהאיומים שבפיגועי ישראל התרחשו כאן והרגו עשרות או כשמיטב חבריי כילו את חייהם בכבישים הסואנים שליד בית הספר. הביטחון הוא במובן הזה שאתה אף פעם לא לבד.
דווקא תל אביב, שהסטיגמה שדבקה בה היא ניכור, כרך סואן שאיש-איש לנפשו בו, היא בעיניי אחת הערים הידידותיות ביותר שיש כאן. אם אתה בעל כלב או בעל ילד או סתם בעל מצב רוח רע שיושב בשדרה, אתה אף פעם לא לבד.
דווקא בגלל זה מה שקורה לתל אביב שלי בשנים האחרונות מעציב אותי כל כך. יותר מדי מתחמי "הענק וגנו" צצים כאן ולוקחים מהעיר המקסימה הזאת את הביחד שלה. זה כבר נהיה טרנד. בניין יוקרתי מוקם בדרך כלל במקום אסטרטגי נפלא, מיטב עשירי ישראל רוכשים בו דירה בעוד מועד, בתמורה הם מקבלים התחייבות לחיות במקום שאיש מלבדם או מלבד דומיהם לא יעז להיכנס אליו.
הם לא יכולים לשאת את המחשבה שאנשים רגילים יחלקו אתם מבואה או חדר מדרגות, בטח שלא בריכה או גן פורח. הם באים לעיר שלי והופכים אותה ליוהנסבורג דוברת עברית. מול הבית שלי יש מפלצת כזאת, קוראים לה בשם המתוק והידידותי "בית חנה".
בית חנה המקורי קרוי על שמה של חנה צ'יזיק, הוא נבנה בשנות השלושים של המאה העשרים בשדרות בן-גוריון פינת רחוב אדם הכהן, צ'יזיק ייסדה וניהלה שם את "משק פועלות צפון", ששירת את קבוצת בנות תנועת החלוץ אשר עלו מפולין ואשר נועד להכשיר אותן לעבודת כפיים חקלאית כדי שישתתפו בשוק העבודה.
המקום שימש בגלגול הבא שלו אכסניה לנערים ונערות עזובים שעיריית תל אביב הפנתה לשם כדי שיתחנכו בו. כל קשר בין הדבר המקסים ההוא למה שקורה שם היום מקרי לחלוטין. היום מצלמות מקיפות ב-360 מעלות את הבניין, אסור להיכנס פנימה אם אתה לא איש ממש-ממש עשיר, ובעיקר לעומת הטקסטורה של הסביבה הבניין מנוכר ומגעיל, ומסתיר את הבתים של האנשים הנחמדים בעיר.
כמוהו תוכלו למצוא עוד בפרויקט בלפור, בצדף, באנדרומדה ביפו, והיד עוד נטויה. אגב, הקבלנים
אמורים לתת משהו לטובת הציבור בתמורה לסגירת המתחם שלהם. בבלפור סוכם שתהיה זאת הבריכה שהכניסה אליה תותר, בתשלום כמובן, לכל אדם. נסו להיכנס לשם היום, ותגורשו בבושת פנים, סתם כי ככה זה.
אני אוהבת מאוד את תל אביב, אחרי ימים ארוכים של עבודה, כשאני מגיעה לכניסה מגלילות בצפון, וגם מקיבוץ גלויות בדרום, משתחררת לי תמיד אנחת רווחה כי חזרתי הביתה. אני גם חושבת שיש לנו יופי של ראש עירייה, אפילו הצבעתי בעבורו, שלוש פעמים.
פעם הסבירו לי שגם הוא קורבן של המתחמים האלה, שהוא לא יכול למעשה לא לאשר אותם מפני שאחרת איש לא יבנה כאן. אני מציעה לנסות. יש לי הרגשה שאם נתעקש לשמר את מה ששלנו, את מה שטוב ויפה, בעיקר את השוויון המינימלי בין בני אדם כדי שכולם יוכלו לצעוד בכל מתחם שיחפוץ בו לבם, אנחנו נצליח.
הכותבת היא עיתונאית וילידת תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
