יצאנו להפסקה: ניסן שור מתאבל על חיי הלילה של תל אביב
תל אביב בלי לילה היא לא תל אביב. היא חיפה. 21 שנה אחרי הססמה "עיר ללא הפסקה" משהו לא טוב קורה לסצנת הבילויים של העיר
מה שצ'יץ' הבין, פקידוני העירייה מסרבים להפנים. איור: מיכל פרנקל
עיר של מבלים ולא עיר של פועלים שקמים עם שחר והולכים לישון אחרי מהדורת החדשות; עיר של קלאברים, קרחניסטים, בליינים ובוהמיינים, שותי אספרסו ומסניפי חגיגת. עיר שמהדרת את הבילוי ולא את עבודת הכפיים, את ההנאה והעונג האישי ולא את הצרכים הלאומיים והלאומניים.
עיר שבה לחיים לאחר שקיעת החמה יש בה משמעות לא פחותה מאשר לחיים שמתקיימים בשעות שהיא זורחת בה. הססמה המפורסמת הכירה בכך שהמוסדות הליליים שמייצגים את הפעילות מסביב לשעון הם אלו שמפיחים אוויר בריאות האורבניות. לא מפעלי תעשייה, לא בתי מלאכה, לא מוסדות ציבוריים ולא מוסדות צבאיים הם אלה שמעניקים משמעות סימבולית לעיר, אלא דווקא בתי העינוגים שלה.
בכך אימצה תל אביב הגדולה את חזונם של מעטים, צעירים בני המעמד הבינוני שהתגוררו במרכז העיר וקוממו, במשך השנים, את הלילה התל-אביבי לטובתם האישית, ורוממו את הבילוי לדרגה של אמנות וסגנון חיים. זה היה ניצחון קטן עבור הבליין הממוצע, שהתרגל לדחייתו מסדר היום הציוני.
ההדוניזם המושמץ הפך למסר ציבורי ועירוני. הכרה פוסט-מודרניסטית שכזו בצרכיו של האינדיבידואל הייתה אפשרית רק בעיר העברית הראשונה, ותוך כדי מעבר מהחזון החלוצי אל המרחב האוטופי של הסבבה. "עיר ללא הפסקה" נותרה עד היום כססמה שמגלמת יותר מכול את אופייה של תל אביב, העיר החילונית ביותר, שלא מפסיקה אלא ממשיכה וממשיכה וממשיכה.
"העיר חיה בלילה", אמר אז ראש העירייה לשעבר שלמה (צ'יץ') להט, והיטיב לנסח את מה שכולנו יודעים כל כך טוב, שתל אביב בלי לילה היא לא תל אביב. היא חיפה.
21 שנה אחרי הססמה ההיא והשנה היא 2009. מה שנראה אז כמובן מאליו הוא כבר לא כזה ברור. בשנה שבה תל אביב חוגגת את שנת המאה להיווסדה, חיי הלילה שלה נאנקים תחת העול העירוני. את מה שהבין צ'יץ' בסוף שנות השמונים פקידוני העירייה מסרבים להפנים כעת.
חלוקת העיר לשני מוקדי בילוי מרכזיים - נמל תל אביב ואזור יד חרוצים - שהפכו בסופי השבוע לגטאות אלימים וכן המגבלות החמורות על שעות הסגירה של מועדונים וברים שפועלים במרכז העיר מאיימות על פרצופה הלילי של תל אביב.
ראש העירייה הנוכחי בחר ליישם את אתוס "ללא הפסקה" רק בחלקים מסוימים של העיר, באמתלה של דאגה לרווחת התושבים שחיים סמוך למוקדי בילוי רועשים ושוקקים. זהו כמובן מעשה חמור ולא רוחני. דווקא בשנת המאה חשוב לזכור ולהזכיר שהחגיגה חייבת להימשך, בכל מקום וכל הזמן, שהרי הכיף טבוע בדי-אן-אי העירוני ואסור
להטיל עליו מגבלות.
קצת אנרכיה בליינית עוד לא הרגה שום יהודי. להפך. וכל אותם בורגנים חדשים, רוכבי ג'יפים 4x4, שוכני המגדלים העתידיים והדירות המשופצות והסטריליות, שמבקשים קצת שלווה בלב העיר, יכולים לשתות מהמים של הירקון, עם כל הכבוד.
הלילה של תל אביב גדול וחשוב יותר מהאינטרסים של היחיד או של המשפחה הגרעינית. מי שפוגע בו פוגע בעורק חיים מהותי, וחוסם שור בדישו.
ההמולה והבלגן של חיי הלילה הם אלמנטים עירוניים מהותיים, הם הפלפל החריף בלאפה התל-אביבית. ולכן אני מאחל לכל הבליינים, בעלי הברים והמועדונים, החשפניות של מורדות רחוב אלנבי, הברמנים ושומרי הסף, המאבטחים והסלקטורים, השיכורים, הסטוציונרים והמסטולים, שימשיכו להרעיש ולרקוד ולהשתכר ולהזדיין בשירותים ולהקיא את הנשמה, שיעשו חיים לנצח, מסביב לשעון, בתל אביב, בטח שבתל אביב.
הכותב הוא עיתונאי ומחבר הספר "לרקוד עם דמעות בעיניים: ההיסטוריה של תרבות המועדונים והדיסקוטקים בישראל"
נא להמתין לטעינת התגובות
