ובחרת בחיים: כך החמצנו את ההזדמנות להפריד את הדת מהמדינה
ברגישות, בעדינות, אבל בלית בררה: מיד עם הקמתה הייתה מדינת היהודים צריכה להתנער מהדת היהודית. הפספוסים הגדולים, פרויקט מיוחד
אלא שלצד אלה, מציגה היהדות בחלון הראווה שלה שקר ייחודי שמאפיל על כל האחרים בציניות ובעזות המצח שלו, שקר שמרחיק הרבה מעבר לחליבת כספי תמימים או הבטחות שווא לגן עדן. לעתים מוצאים אותו בסיסמאות קצרות כמו "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", לעתים בהרצאות מתפעמות על שרידתו הפלאית של עם ישראל.
ההונאה ששזורה בכל האמירות האלה היא התיאור של תורת ישראל ככוח המגן על עם ישראל. למעשה יחסי הכוחות הפוכים לגמרי: הישות השורדת היא תורת ישראל, כאשר עם ישראל משמש לה נשא או פונדקאי. התורה אכן מתמידה זה אלפי שנים, אבל העם? דומה שלא היה בהיסטוריה עוד ציבור שנרצח, עונה, גורש ונבזז כמו היהודים, במשימתם המתמשכת להעביר את תורת ישראל מדור לדור.
מחוץ לכמה אגדות עתיקות, יהודים מעולם לא זכו להגנה שמיימית; להפך - רבים מהם שימשו חומר בעירה במנוע ההישרדות של דתם. פעם אחר פעם העדיפו קהילות יהודיות להגיע לסף הכחדה במקום להתפשר על דתן. השילוב בין קנאות לאמונה משיחית יצר מנגנון הורשה חזק, אבל בזבזני מאוד בדלק אנושי.
התהליך הציוני שהחל בשלהי המאה ה-19 ייצג סדר עדיפויות חדש והפוך לגמרי. מטרתו המוצהרת הייתה, למן הרגע הראשון, החלפת הסבל המתמשך של בני העם היהודי בחיים בטוחים ועצמאיים. הטקסטים המכוננים של הציונות, מכתביו של הרצל עד מגילת העצמאות, אינם עוסקים כלל בשימור ה"יהדות", אלא בהצלת היהודים.
יתרה מזאת, בספרו "מדינת היהודים" דן הרצל בקור רוח באפשרות להינצל על ידי התבוללות, פוסל אותה מטעמים מעשיים ומכריע לטובת ישות מדינית. בניגוד ל"ייהרג ובל יעבור" הנשגב של היהדות, הציונים פשוט חיפשו דרך להפסיק להיהרג. הלהטוט הלוגי המסורתי, שלפיו אם סבא שלך נשחט בגלל שסירב לאכול חזיר, אזי ראוי למסור את החיים על מזבח הכשרות, הוחלף בתובנה החתרנית שסבא כנראה היה קצת מטורלל.
כמעט למן תחילתה של התנועה הציונית היא נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד רוב היהדות הדתית. החרדים לדבר ה' השתמשו בכל כלי הנשק שברשותם - תפילות, לחשים וקמעות - אבל אלה פעלו ברמת היעילות שאפיינה אותם באלפיים השנים האחרונות. היישוב החדש בארץ ישראל המשיך לגדול ולשגשג, כשהציונים מתעלמים מהאורתודוקסיה ומזלזלים בה.
אלא שאז, אחרי חצי מאה של התיישבות ומאבק, הגיעו שנים גורליות: בין החלטת החלוקה באו"ם להחלמה מפצעי מלחמת העצמאות, קמה מדינה חדשה.
אומרים על ממשלות שמהפכות שלא ביצעו בימיהן הראשונים, כבר לא יבצעו בכלל. החוק הזה תקף פי כמה לממשלה ראשונה שיוצרת, יש מאין, מערכת חוקים ומוסדות שלטון. פעולות דרמטיות כמו פירוק המחתרות או גירוש הפלסטינים יכלו להתבצע - לטוב ולרע -
הוויכוח על יחסי דת ומדינה בישראל מתמקד בדרך כלל בשאלות כמו שירות בצבא, עבודה ומעמד האישה. אלא שעם כל הצער על טעויות שנעשו בקום המדינה, כמו שחרור אברכים מגיוס או הפקרת הנישואים בידי הרבנות, לא סביר להאשים את המנהיגים דאז בהיעדר כוח נבואה. איש לא חזה, על ערש לידתה של המדינה, איזה גידול פרא יצמח בגטאות החרדיים שלה. יותר סביר היה להניח שהקהילות החרדיות יגיעו לדו-קיום הוגן עם החברה הדמוקרטית סביבן, כפי שקרה בכמה מדינות בעולם המערבי.
במישור הקיומי, לעומת זאת, לא היה מקום לספק. הניגוד בין שליחות ההצלה של מדינת ישראל ובין האידאל היהודי האובדני של "קידוש השם" היה מפורש וגלוי לעין. היה ברור שאם הדת היהודית תהפוך לזרם מרכזי במדינת ישראל, היא תציב את היהודים על המסלול המוכר והעקוב מדם שבסופו ניתזים רסיסי הניצולים למקומות נידחים, קובעים מזוזות, מקימים בתי כנסת וחוזר חלילה. ניתוח רציונלי של הקונפליקט הזה היה מוליד רק פתרון אחד: מיד עם הקמתה הייתה מדינת היהודים צריכה להתנער מהדת היהודית.
אין ספק שתרגום הסיסמה הזו לשפת המעשה הוא בעייתי מכל בחינה - רגשית, מוסרית, וודאי שטכנית. הפעלת כוח לא באה בחשבון, ושום ציוני שפוי לא היה מעלה בדעתו לנקוט אלימות נגד אחיו הדתיים, להרוס בתי תפילה או לאסור בחוק את הפולחן היהודי. הניסיון מלמד גם שגזרות נגד הדת עלולות לעורר תגובת נגד חריפה שרק תעצים את הקנאות. אלא שעוד בטרם ההתמודדות עם מצוות עשה שמתחייבות מרעיון ההתנערות, אפשר להתמקד ברשימה הארוכה של מצוות אל תעשה.
לשם התחלה, לא מזכירים את "חזונם של נביאי ישראל" במגילת העצמאות; לצד כמה משפטי מוסר נאים, ספוג החזון הזה במסרים מסוכנים של עליונות וגאולה, עם הדים למתירנות של העולם העתיק בנוגע לפטריות הזיה. לא מרשים לשופטים לצטט בפסקי דין את ההלכה, משום שהכבוד שחולקים לפנינת חוכמה אחת בתוך ספרות הקודש זולג גם לרעיונות הקטלניים בעמודים הסמוכים.
לא מזמינים רבנים למעמדים ממלכתיים; לא שולחים את ראש הממשלה לחידון התנ"ך, ואפילו לא את השר לפיתוח איזורי; באופן כללי, לא משדרים מסר כפול של הערכה ודחייה, שרק מתי מעט מסוגלים להבין.
תחת זאת, מפנימים את הלקח העצוב שעבור רוב האנשים, לגיטימציה לכמה מתוצרי היהדות מכשירה את כל החבילה, על חלקיה הרעילים. אי לכך, גם בלי להוציא אותה אל מחוץ לחוק, לא מתייחסים לדת כאל אורחת כבוד, אלא כאל קרוב משפחה מביך שמוזמן בלית בררה (ועדיף שלא יתקרב אל הילדים).
הרעיון של התנתקות יזומה ממורשת עשירה ועתיקת יומין עלול להיראות מזעזע, מנוול, סהרורי וכיוצא באלה תארי חיבה. השאלה היא, האם האלטרנטיבה מתקבלת יותר על הדעת? האם הנרדפים, הנדחים והפליטים שהתקבצו במדינת היהודים צריכים לתת יד לשימור ולטיפוח התרבות שהביאה אותם למצבם האומלל?
יש כמובן הרבה היגיון במלחמה עיקשת על שימור היהדות, כל עוד מתייחסים למיתוס שלה ברצינות. אלא שברגע שמוותרים על הברית האלוהית, תחיית המתים, יום הדין ושאר סיפורי אלף לילה ולילה, רעיון ההקרבה למען התרבות הזו הופך מטורף. עם כל החיבה לאתרוגים, סביבונים ופתגמי חז"ל, רק פסיכופת יחנך את ילדיו למות למענם.
לכאורה, הפתרון הוא להשליך את האמונה ולהישאר עם השירים והסופגניות, אבל הסיכון גדול מדי. היהדות הוכיחה, לאורך אלפי שנות היסטוריה, שיש לה היכולת לחזור מכל תרדמת למצב הצבירה הקנאי והלוחמני שלה. אלמלא היכולת הזו לא היה היום עם יהודי, אולם מכאן לא נובע שהיהודים צריכים להמשיך להקריב את עצמם על מזבח ההישרדות של דתם.
בתש"ח היה סיכוי קטן לשבור את שלשלת ההורשה המדממת, אבל הוא הוחמץ. במקום להתעלם מפצצת הזמן המתקתקת הזו, היה על ההנהגה הציונית לנסות לעקור אותה מקרבנו ולשמור למזכרת רק שתי מילים מתוך ספר דברים: "ובחרת בחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
