השוטר המצטיין התאבד, אחיו מנסה למנוע את האסון הבא
הוא לא שידר סימני מצוקה, לא נקלע לקשיים כלכליים ולא היו לו חובות כספיים. ובכל זאת, השוטר המצטיין יניב אסרף התאבד. חצי שנה אחרי, אחיו שי מנהל דף פייסבוק ובו 11 אלף חברים, כדי לעורר את המודעות לנושא ההתאבדויות
יניב, שהיה ראש משמרת במשטרת נתיבות, כונה בחיבה על ידי התושבים "השריף של העיר". לא רק שהוא טיפל באירועים פליליים וביטחוניים, הוא גם העניק תשומת לב למי שנראו כמי שעמדו להיכשל ולהסתבך עם החוק. שיחה איתו שינתה ללא מעט אנשים את נתיב החיים.
יניב אסרף היה נשוי והיו לו שני ילדים. הוא בנה בית יפה במושב ברוש. הייתה לו אהבה מהמשפחה והערכה מחבריו לעבודה ומהממונים עליו. בנתיבות זכרו לו תמיד איך הציל משפחה שלמה מתוך בניין בוער, תוך גילוי נדיר של אומץ לב. אלא, שיום אחד, בחודש מאי 2011, משפחתו קיבלה בשורת איוב: יניב, השוטר המצטיין, שם קץ לחייו. בלתי נתפס, לא ברור, בלי סיבה.
יניב אסרף הלך לעולמו כשהיה בן 36 בלבד. אחיו שי הקטן ממנו בשבע שנים מתקשה להתמודד עם האסון. לדבריו "תמיד הוא היה המודל לחיקוי שלי. הערצתי אותו ואהבתי אותו מאוד. היינו ארבעה אחים ואני הייתי קשור אליו באופן מיוחד. מה קרה לו? איך זה קרה לו?
"האם הוא ידע או שיער מה זה יעשה למי שנשאר אחריו? אני חושב, שמי שעומד לבצע מעשה נואש, אינו מודע תמיד מה הוא מעולל לא לעצמו, אלא למי שאוהבים אותו. אתה יודע, כשאחי נפטר, באו לשבעה אנשים רבים, המון אנשים שלא הכרנו. אזרחים שאחי סייע להם. כאלה ששיחה איתו שינתה להם את החיים. לא דמיינו המון כזה של אנשים. אף אחד לא חשב שהוא יעשה מה שעשה".
שי ביקש לעשות משהו עם הכאב הפרטי שלו. הוא פרסם בלוג בפייסבוק שנקרא "זוכרים את יניב אסרף". בבלוג אנשים מדברים על אובדן, דנים בתחושות אובדניות, מנסים לעזור ובעיקר למנוע.
תוך ארבעה חודשים, הצטרפו לבלוג לא פחות מ-11 אלף חברים. שי לא שיער, כי אחרי זמן כל כך קצר, תהיה לבלוג שלו תהודה שכזו. אנשים מדברים, מחזקים, דנים, פותחים את סגור לבם.
"אני מרגיש אחריות כבדה", אומר שי. "זה מרגש, אבל בעיקר נותן לי תחושה שהרבה אנשים מבקשים לדבר על תחושות של אובדן ואובדניות. אתן לך נתון מדהים: מדי שנה, בישראל, 400 אנשים שמים קץ לחייהם. זה מספר נורא ובלתי נתפס".
לדעתו של שי, אפשר לעשות יותר, צריך להביא את נושא ההתאבדויות והנטיות האובדניות לתודעה הציבורית. לאתר, לסייע, למנוע. שי אומר, כי הוא מקבל המון מסרים דרך הבלוג. "מפאת
"יש אנשים בודדים, יש אנשים שאין להם מודעות וחייבת להיות מודעות. חייבים לדבר על הנושא, להציף אותו. אני חושב שהדף הזה בפייסבוק הוא התיקון שלי, למרות שאני לא חש רגשי אשמה על מה שקרה. הוא עשה מה שעשה, בלי שנדע, בלי סימן מוקדם. אבל, אני החלטתי למנף את הכאב הפרטי שלי, לסייע לאחרים. אם אדע שזה עזר למישהו, שאנשים יחשבו, שידעו שיש אל מי לפנות, שתמיד יש פתרון, עשיתי את שלי. גם אם זו אהבה נכזבת, בעיה כלכלית, חובות, הכל ניתן לפתרון".
שי מספר, שלא היו אצל אחיו כל סימנים לכך שהוא התכוון לבצע את המעשה הנורא. "אנשים שאלו אותי, האם הוא היה בדיכאון, היה בחובות, נקלע לקשיים ואני אומר לך, שלא. הרי הכל נראה בסדר. בגלל זה העניין בלתי נתפס בעיניי". בבלוג, שי לא מנסה לאבחן, אלא לעורר מודעות.
שי משיב על מספר שאלות, החוזרות על עצמן: "אין אפשרות לחזות מראש בוודאות את ההתאבדות של אדם מסויים", הוא אומר. "התאבדות מושפעת ממכלול של גורמים, כמו המצב הנפשי של האדם, תכונות אישיות, נסיבות חיים, תמיכה של הסביבה, חשיפה להתנהגות אובדנית וזמינות של אמצעי התאבדות. תופעה כל כך מורכבת אינה ניתנת לחיזוי מדוייק, אולם ניתן לזהות גורמי סיכון".
מהם גורמי הסיכון להתאבדויות?
"הסיכון להתאבדות גבוה יותר בקרב אנשים ששייכים לאחת או יותר מבין הקבוצות הבאות: סובלים מדיכאון, מכורים לסמים, התנסו לאחרונה באובדן, נקלעו לנסיבות חיים קשות (למשל, אבטלה, בעיות כלכליות), סובלים מבדידות, נעדרי תמיכה חברתית".
אילו התנהגויות של אנשים צריכות להדליק נורה אדומה אצל הסובבים אותם?
"דיבורים מפורשים על הרצון למות, על תחושת חוסר מוצא וחוסר תקווה, על התאבדות כמוצא לבעיות. התייחסות מפורטת להתאבדות, כמו הדרך שבה תתבצע, המקום, המועד. ביצוע מעשים של פרידה, כמו החזרת חובות, כתיבת צוואה, שיחות סיום".
האם נכונה הטענה שאנשים המאיימים בהתאבדות אינם מתאבדים?
"הטענה אינה נכונה. חלק מהאנשים שמאיימים בהתאבדות אכן מתאבדים, ולכן צריך לקחת ברצינות כל איום. אמנם, יש מקרים בהם אנשים המאיימים בהתאבדות אינם מתכוונים לבצע אותה, ועושים זאת כביטוי של זעקה לעזרה או כניסיון לגייס את תשומת הלב של הסביבה, אולם יש מקרים בהם אנשים נמצאים בהתלבטות אמיתית בין הרצון לשים קץ לסבל שלהם לבין הרצון להמשיך לחיות. הם מאיימים בהתאבדות ואינם יודעים בעצמם כיצד יסתיים האיום".
אז מה עושים במצב כזה?
"לתגובה של הסביבה יש חשיבות קריטית במצבים אלה. התייחסות מבינה ותומכת, יחד עם מאמץ לשנות את העמדה של האדם ביחס להתאבדות, והפנייה לטיפול מקצועי, עשויים למנוע את ההתאבדות".
האם יכול להיות שאנשים מתאבדים בלי כל סימן מוקדם?
"יכול להיות, אבל זה קורה בחלק קטן מן המקרים. מחקרים על התאבדויות מראים שברוב המקרים, כ-70 אחוזים, אנשים שהתאבדו שידרו לסביבה מסרים על כוונתם. המסרים התבטאו בהצהרות מילוליות, כמו 'אני לא רואה מוצא', 'הלוואי ולא אהיה כאן יותר', ובהתנהגויות של התנתקות מפעילות, איבוד עניין, מעשים של פרידה. לא תמיד הסביבה קולטת את המסרים כמעידים על רצון להתאבד".
האם העלאת הנושא של התאבדות עלולה להגביר את הסיכון לכך?
"אדם שנתון במצוקה קשה וחושב על התאבדות, רוצה לשוחח על מצבו. אם נתעלם מהנושא או נסיח את השיחה לנושא אחר, נגביר אצלו את התסכול והבדידות, הוא ירגיש שלא מבינים אותו. אם העיסוק בהתאבדויות ממלא חלק מרכזי בעולם הפנימי של האדם, ואנחנו לא נתייחס לנושא, אנחנו מתעלמים מהצורך המרכזי שלו באותו מצב.
"חשוב לשוחח בגלוי על כל מה שהאדם מביא איתו, קשה וכואב ככל שיהיה. כך נרכוש את אמונו, ונזכה להקשבה שלו גם במסרים נוגדי ההתאבדות שנרצה להעביר לו".
מדוע טוענים נגד התקשורת שהיא לעיתים מעודדת התאבדויות?
"לעיתים מדווחים על התאבדות באופן שמעודד אחרים לעשות זאת. למשל, מדווחים בעיקר על התאבדויות של אנשים מוכשרים ומוצלחים, או עושים גלוריפיקציה שלה. הנחשפים למסרים שמשתמעים מהצגה כזאת, עלולים להפנים אותם. יחד עם זאת, לתקשורת ולאינטרנט יש תפקיד חשוב במניעת התאבדות, באמצעות מתן מידע וקבוצות תמיכה".
כיצד יכולים אלה שאינם אנשי מקצוע, לסייע לאנשים בסביבתם המאיימים בהתאבדות?
"לשוחח איתם בחופשיות ובגילוי לב על ההתאבדות, ועל כל נושא שהם מעלים לגלות הבנה למצוקה הקשה שהם נתונים, ואפילו למחשבות ההתאבדות. הבנה, אין פירושה הצדקה.
"אפשר להבין איך אדם מרגיש ואיך הוא מגיע למחשבה כל כך קיצונית, אך לשלול את הכוונה לבצע את ההתאבדות. להסביר להם שבמצב הנוכחי נכון שקשה להם לראות מוצא, אך תמיד ניתן לחשוב על פתרונות אפשריים, לבדוק יחד איתם את הדברים שבגללם כדאי להם לחיות - משפחה, ילדים, עבודה, חברים, תכניות - להציע להם, ואם יש צורך אף לדרבן אותם, לפנות לעזרה מקצועית".
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
