לעזוב את קרישנה
קשה לתאר חוויה יותר סוחטת ומבלבלת מאשר עזיבה של קהילה רוחנית שחושבת שיש לה את האמת האבסולוטית. סטיבן גלברג היה חסיד נלהב של תנועת הרי קרישנה במשך 17 שנה. לאט לאט הוא הבין שהכל הצגה אחת גדולה
רוב החסידים של תנועת הרי קרישנה (ISKCON) עוזבים אותה לבסוף. מנהיגה, א.צ'. בהקטיוודנטה סוואמי פרבהופאדה, חזה נכונה שרוב תלמידיו ינטשו את התנועה. חוויית העזיבה והשלכותיה היא אפוא אחד האירועים המרכזיים בחיי רובם וראויה להתבוננות.
קשה לתאר חוויה יותר סוחטת או מבלבלת מאשר עזיבה של קהילה רוחנית או מסורת שלה הקדשת שנים מחייך. לאבד את האמונה במערכת רעיונות כוללת שמעצבת את תודעתך ומנחה את מעשייך, לעזוב קהילה שהייתה זהותך ועולמך החברתיים - פירושו לוותר על דרך חיים שהיא צורת קיום חובקת, ומדובר בחוויה רבת-חשיבות.
כשקהילה או המסורת הזו תופסת את עצמה כמחזיקה בכל הטוב, כל המשמעות, כל האמת, ובכל ההישגים האנושיים הראויים - נחוץ מאמץ פסיכולוגי גדול לאדם כדי להתמקם ביחס לעצמו ולעולם. מבחינה פנימית על העוזב לעמול קשה בכדי לגלות מחדש את מקורות המשמעות האישיים והייחודיים ולחיות מתוכם באופן אותנטי. מבחינה חיצונית צריך ללמוד להתמודד עם הסביבה, המרחבים הגדולים שמחוץ לשערי המובלעת הרוחנית, המקום שבמשך זמן כה רב נתפס כארץ אפלה ומרושעת שאינה ראויה למגורי אדם. לעתים קרובות חסידים שאינם מרוצים עוד מהרי קרישנה נשארים בתנועה רק מתוך חשש מהעולם שהושחר שמו.
הגילוי המחודש של עצמך והכניסה המחודשת לעולם אינה משימה פשוטה, וקל יותר לצלוח אותה עם תמיכה של אחרים שהלכו בדרך דומה. למרות שמזה 14 שנים איני חבר בהרי קרישנה, אני עדיין חש קרבה לחסידים בעבר ובהווה. איך לא? הקדשתי שבע-עשרה שנים מחיי (מגיל 18 עד 35 - כל שנותיי כצעיר) לתודעת קרישנה בחברתם של דבקים כמוני.
למעשה - כל ידידי ומכריי היו חסידים. ספגתי את משנתו של פרבהופאדה אל מעמקי הווייתי והטפתי אותה בהתלהבות שנולדה מביטחון ודאי באמיתותם ויעילותם. הקדשתי את חיי לעריכת ספרים במסגרת התנועה, כך שחברי החסידים יעמיקו עוד בתורה, ולכך שאינטלקטואלים ומלומדים יעריכו ויוקירו את התנועה.
למרות שצורת החשיבה שלי ואופן חיי השתנו מאוד מאז שעזבתי, איני יכול לשכוח את כל אחיי ואחיותיי שחלקו את החוויה של תודעת קרישנה. כמוהם גם אני הצטרפתי לתנועה מתוך רצון לדעת ולחוות אמת, הארה, שלום, אושר. כמו רוב החסידים גם אני חשתי משיכה שלא ניתן להסבירה לקרישנה, הילד תכול-העור בעל היופי השמימי, למוזיקה היפה והמוזרה של "המנטרה הגדולה" של הרי קרישנה, להבטחה להשתחרר. תחושת הקרבה המיוחדת היא אפוא בלתי נמנעת.
אך הספק עשוי להיות קולו של העצמי הפנימי, זה שלא משקף את "המערכת" החיצונית של הרי קרישנה, העצמי שמוחה כשמנסים לעצב אותו ולהפוך אותו למשהו שהוא לא. בצד הנאמנות החיצונית ל-ISKCON ולמסורת שממנה באה, אם העצמי הפנימי לא מקבל יחס, כבוד ואפשרות לגדול - הוא במוקדם או במאוחר יקים קול זעקה. כשהקול הקטן
הייתי רוצה לפנות לקול הפנימי הזה ולדבר אליו עם הקול הפנימי שלי. אין לי כל כוונה רעה. איני לוחם-בכתות ואיני אידיאולוג שיוצא למסע-צלב משום סוג. אין לי שום דבר להרוויח כאן מלבד העונג שבלומר דברים שבעיני צריך לומר, לידידי הוותיקים ולידידים שאני טרם מכיר.
הרשו לי לשתף אתכם בכמה מהסיבות שבגללן עזבתי את ISKCON אחרי שנים רבות של שירות מסור.
בדיעבד נראה לי שהגורם שהתחיל את התפכחותי ההדרגתית היה, שבקריטריונים שלי, הרי קרישנה פשוט נכשלה כתנועה רוחנית. התבהר ללא ספק שהתנועה לא ממלאת את יעודה: ליצור "חסידים טהורים", וכי אינה מנחה בהצלחה וביעילות מתרגלים רציניים אל מצבי התודעה הנשגבים המתוארים בכתובים, ושעליהם חוזרים ללא הרף במסגרות הלימוד של התנועה.
כמובן שפוגשים חסידים שנראים שלווים, מסופקים, מלאים בתחושת שליחות וודאות, נלהבים, שמחים וכו'. ונכון שרוב החסידים חוו בזמן זה או אחר רגשות מרוממים בזמן שירת המזמורים או אף חזיונות של אלוהויות. אבל מה עם המצבים הרוחניים המפותחים והקבועים המכונים "בהאווה" ו"פרמה"? מה עם אהבתו של קרישנה הנובעת ממעמקי הוויה, שוטפת את השכל והלב, והפכת אדם לקדוש שעצם נוכחותו משרה קדושה על אחרים? האם ISKCON אכן מביאה לאנשים שמבטאים את תודעת-קרישנה? היש צורך לשאול בכלל?
.
ישנם מעט חסידים עם מוטיבציה ומשמעת-עצמית גבוהים שאימצו את עקרונות הבהקטי-יוגה ונהנים מפירות מאמציהם. אך עבור הרוב המכריע של החסידים, החיים הרוחניים ב-ISKCON אינם אלא מאבק מתמשך נגד היצרים החומריים. מדי שנה הם ממשיכים ומקווים ש"יום אחד, כן, ביום מן הימים, אי שם בעתיד, ביום קסום ומופלא, אהיה גם אני חסיד טהור".
אחרי שנים רבות בתנועה הגעתי למסקנה שגם אם התנועה מצליחה להביא לריבוי של ראשי מגולחים ולובשי סארי, מקדשים שנפתחים, ספרים שמופצים, סלבריטאים שנותנים שבחים – בלי שישנם אנשים מפותחים מאד בתודעה קרישנה, הרי שמדובר בהצגה ריקה.
במהלך השנים בהרי קרישנה שמתי לב עד כמה אנשים, שהצטרפו לתנועה בתגובה לחוסר היושר השורר ביחסים בין-אישיים בחברה החילונית, הרשו לעצמם להיות ערמומיים, חמקמקים ודו-פרצופיים בשם הפצת האמת. גם אם קשה להודות בכך, הכלל של המטרה-מקדשת-את האמצעים היה האתיקה השלטת בתנועה. על סמך ההנחה שהונאה, שידול וסיבוב בכחש של נפשות שחיות באשליה, במטרה לממן ולתמוך ב-ISKCON, הוא מוסר "גבוה" יותר, מלמדים את החסידים לומר ולעשות כל דבר בשם ההטפה. מהחסיד החדש ברחובות שמוציא כסף מלא-חסידים באמצעות הסתרת האמת, ועד החסיד המחוכם והמלומד המציג במיומנות את ISKCON כדי לקנות ידידים ולהחליש אויבים, עיקרון הפעולה נותר זהה – לזרות חול בעיניהם הנבערות של לא-חסידים להציל את נשמותיהם.
סוג אחר של חוסר יושר הוא אינטלקטואלי: גישה למדנית שבה העניין המרכזי של החסיד מפסיקה להיות ההיפתחות הכנה והממושמעת כלפי האמת, אלא הלמידה, השינון, ההפנמה, ההטפה וההגנה על "אמת" מוגדרת, מעוכלת וארוזה-מראש. במקום חקירה בלב ובראש פתוחים, החסיד מנופף בדגל של "האמת" שנותנים לו, גם אם "האמת" הזו לא תואמת את המציאות.
ההגנה העיקשת על ה"אמת" המוסכמת מפני עובדות לא מתאימות היא בעיני לא אקט של אומץ כי אם של פחדנות: ניסיון עקר להגן על ביטחון קיומי רעוע, המתחפש לוודאות מוארת. אני מתפלא ללא הרף, ובדיעבד גם נבוך, על הנכונות שלי ושל אחרים להקריב את יושרנו האינטלקטואלי בכדי להגן על אמונותינו הלא-שלמות – לנופף בדגל האמת הקטן שלנו בפני עושר הרעיונות והמציאות הרב-רבדית המקיפה אותנו.
אני נזכר שבמהלך שנותיי ב-ISKCON, פעמים רבות התאכזבתי מהתנהגותם של המנהיגים שלא התעניינו בחייהם האישיים של החסידים שסרו לפקודותיהם. ישנה קשיות-לב מסוימת שבאה כשמכופפים אנשים לעקרונות, וכשמגדירים את המוסד מעל הכל ואת חבריו כ"משרתים צנועים".
רטוריקת ההכנעה כמובן נושאת עמה הילה של רוממות: הרעיון של חסידים הנאבקים יחדיו, חוברים זה לזה במאמציהם ובכישרונותיהם, מקריבים את עצמאותם ונוחותם האישית בכדי לשרת את המשימה הגדולה. הצרה היא שהדבר יוצר סביבה חברתית/בינאישית שבה הצרכים הייחודיים של האינדיבידואלים נעשים פחותי-ערך, מבוזים ונדחים ללא הרף – כך שהחסיד במוקדם או במאוחר חש משומש ומנוצל. במהלך שנותיי בהרי-קרישנה נוכחתי בהדרגה, בעצב ובכאב, בדרכים שבהן המנהיגים בכל הרמות, בשם "עידוד חסידים לשרת את קרישנה", נהגו בחסידים "תחתיהם" באופן פטרוני, מתנשא, גס וסמכותני – כשהם מתייחסים אל נתיניהם לא כאל אינדיבידואלים עם חיים פנימיים עשירים ומורכבים, אלא כיחידות של אנרגיה אנושית שיש להתאים למשימות.
אני זוכר איך המנהיגים ביקרו ואפילו לעגו לרעיון שיש לתת תשומת לב פרטנית למבנה הנפש האישי ולצרכים של החסידים – הם פטרו דאגות כאלו בסנטימנטליות יתרה, פינוק בלתי-נחוץ, היעדר של יציבות-נפשית ויציאה כנגד העקרונות המקודשים של צניעות וכניעה.
גישה קשוחה וקשת-לב זו, חוסר הרגישות לאינדיבידואל, השימוש הציני כמעט בעקרונות הצניעות והכניעה בכדי להבטיח שינקו את הרצפה וישלמו את החשבונות, הותירה חסידים רבים, בעיקר כאלו בתחתית עמוד-הטוטם ההיררכי, בתחושת בגידה. חסידים רבים, כשהתסכול, החרדה והאכזבה הגיעה אצלם לרמה מספקת, פשוט עוזבים, ורבים מהם, כמובן, נעשים מרירים ונקמנים.
הערה: המאמר נכתב ב-1991. לקראת פרסום התרגום ב-nrg ניו אייג', הוסיף סטיב גלברג את ההערה הבאה:
"מאז שכתבתי את המאמר (1991), ISKCON התנתה והתפתחה, כמו כל ארגון. אפשר לראות, למשל, ביזור מסוים של הסמכות הממסדית ויותר אוטונומיה למקדשים יחידים, מעבר מצורת חברות נזירית למבנים קהילתיים יותר, התמתנות מסויימת במדיניות ובגישות הפוגעניות כלפי נשים, וכן הופעתם של פלגים שהתפצלו מארגון המרכזי של ISKCON. נראה במקומות מסוימים האווירה פחות כיתתית וקשוחה מבעבר. מצד שני, מניסיוני חברי הארגון נוטים להגזים בתיאור השינויים מטעמי פרופגנדה. החיים במרכז ISCKON טיפוסי הם עדיין היררכיים, סמכותניים, קונפורמיסטים מאד ושמרנים מבחינה תיאולוגית. אני מאמים שהנקודות העיקריות במאמר הנוכחי עדיין תקפות, למרות שאם הייתי מעדכן אותו הייתי מוסיף כמה הערות פה ושם."
כיום סטיבן גלברג הוא צלם. כאן האתר שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
