אני יודע את האמת
אין שאלה נכונה שאינני יכול לענות עליה. ואם אתה מוכן להתנער ממעטה הכזבים שלך, אני יכול לשחרר אותך מחוסר הסיפוק המכרסם בך. אני יכול לפטור אותך מספקותיך העצמיים ומהאומללות הבסיסית שבך. אבל השאלה היא: האם אתה ישר מספיק לוותר על כאביך?
אין שאלה נכונה שאתה יכול לשאול אותי בנוגע לחיים, למוות או לעצמך שאינני יכול לענות עליה. אבל אל תאמין לי ואל תאמין לדבריי. אולי אני שקרן, או סתם שוטה?
זאת אחריותי להמחיש את האמת בחווייתך האישית, ואחריותך, לנסות להיות דומם די הצורך כדי להקשיב.
האם תהית אי-פעם על מה ולמה החיים? מדוע אתה כאן, ולאן אתה הולך? יתכן שקיבלת כמה תשובות. אבל תשובות אינן מספקות, הלוא כן? תשובות מייצרות עוד שאלות, עוד ספקות. למעשה אתה מחפש פתרון, את האמת - את הסוף לשאלות ולספקות.
אני יודע את האמת ואני מצהיר בפומבי שאני יודע אותה. מדוע הצהרה פשוטה שכזו היא כל כך יוצאת דופן? מכיוון שהמין האנושי אינו מעוניין בחיפוש אחר האמת. הוא מעדיף לחיות בשקר.
אנשים במערב אינם אמורים לומר דברים כאלה. ואם הם אומרים, דבריהם גורמים לתגובה מתגוננת, מסתייגת או עוינת - אצל השומע. בעיקר בגלל הבושה שאחר (ולא אתה) העז ללכת נגד זרם הבערות הכללי והוא נועז דיו להצהיר על תוצאות מעשיו.
גברים ונשים רבים מנסים ליצור את הרושם שהם יודעים את האמת. אבל מכיוון שלמעשה הם אינם יודעים, הם נזהרים מלהצהיר הצהרות כאלה כדי שלא לחשוף את עצמם.
ישנם גם כאלה שאינם יודעים את האמת, אבל מציגים אותה בפניך באמצעות ציטוטים ממקורות שמחוץ לעצמם - לרוב של מורים שכבר טמונים עמוק בקברם ואינם יכולים לסתור את הדברים. באופן טרגי מעצים הדבר את האשליה שהאדם היחיד - את/ה - אינך מסוגל לדעת את האמת בזכות עצמך. אני יודע את האמת. אין לי צורך לצטט אחרים. ולפיכך כל בני האדם יכולים לדעת את האמת באותה ודאות ובאותה ישירות.
מעטים הם הגברים והנשים בעולם היודעים את האמת, משום שרק מעטים חזקים דיים להיפטר מאינסטינקט העדר וללכת עד הסוף. באותם מקרים נדירים שבהם אני פוגש אדם כזה, אין לנו באמת מה לומר זה לזה, כי אין בינינו דבר, אין שאלות, אין ספקות - רק הוודאות של החיים והאהבה שבנו.
האמת הנגלית בי ובהם מצויה כבר בכל גבר ואישה, מחכה לגילוי מתחת למעטה הכזבים שכולם כורכים סביב עצמם. בעידודם של הורים, מורים וחברים, מתחבאים האנשים כבר מילדות מתחת לאותו מעטה כוזב. ותוך כדי גישוש באפילה אחר החיים, הם תוהים מדוע אינם מסוגלים למצוא תכלית או אהבה ממשיים בחייהם. ותמיד אותו מחסום מלאכותי, אותו הרגל מעיק המפריד בינם לבין האדמה, בינם לבין אחיהם ואחיותיהם בני האדם - ואפילו בינם לבין אהובי לבם.
האם אתה מוכן להפוך לתמים? להתנער ממעטה הכזבים שלך? אם כן, ביכולתי לשחרר אותך מחוסר הסיפוק המכרסם בך. אני יכול לפטור אותך מספקותיך העצמיים ומהאומללות הבסיסית שבך. אבל השאלה היא: האם אתה ישר מספיק, ישיר מספיק, כדי להיפרד מכאביך ולוותר עליהם? או שאתה קשור אליהם עד כדי כך שאתה מעדיף לדבוק בהם?
התודעה המערבית שמאדירה את האינטלקט, כורכת את העולם כולו יחדיו, מזרח ומערב. זה לא היה נורא כל כך אילו היה לאינטלקט יסוד - אחיזה של ממש באמת החיים. אבל אין לו. אמת החיים היא מוות; והאינטלקט אינו יודע דבר על מוות. האינטלקט בימינו מבוסס על בערות - בערותו של האדם הבורח מן העובדה שהוא עומד למות.
למרות כוחו האינטלקטואלי האדיר של האדם, על כל המצאותיו ותגליותיו, הוא עדיין מסרב להתבונן בתופעה אחת - במותו שלו. וכאשר הוא חוקר זאת לכאורה, הוא חוקר את שכלם ורגשותיהם של אחרים, גופם וניסיונם של אחרים, מותם של אחרים, אבל לעולם אינו מחפש את האמת בתוכו - לפני יום מותו.
במנוסתו מעובדת המוות ואמת המוות, מתרוצץ האינטלקט הכלל עולמי שלוח רסן, וגורר אחריו את כולם, מרצונם או שלא מרצונם. התרוצצות שהאדם מעדיף לכנות בשמות כמו קידמה, צורך כלכלי, מלחמה למען השלום, מהפיכה, עסקים, מלחמה קרה, סוציאליזם - ההבדלים הינם חסרי משמעות בהתרוצצות המבוהלת וחסרת הבינה הזו.
משימתי
אני מוכן להפגין בפומבי תבונה המתעלה מעל לתבונתם של כל גבר ואישה - ולא משנה עד כמה הם נחשבים בעיני העולם - ששכלם אינו מעוגן באמת. זה לא שאני, כאדם, נבון יותר. זו המעורבות שלי בחיים: חקירת החיים באמצעות ידע עצמי והאמת שבמוות - החוויה האולטימטיבית של החיים - היא באופן מופגן נבונה יותר מזו של כל גבר ואישה אחרים המעורבים בכל עניין אחר. זו הסיבה שבידע שלי יש משמעות עמוקה יותר.
כעומק חקירת החיים של האדם כך מעמיקה תבונתו. האינטלקט המערבי - ולא משנה עד כמה הוא מחונן, חכם או מלומד - אינו מסוגל להתמודד עם האמת או עם התודעה של זה שמימש את האמת בתוכו. אני ממחיש זאת בכל הזדמנות כדי שאתם, אחיי ואחיותיי בני האדם, תיווכחו בעצמכם שכל עוד האינטלקט - ולו המבריק ביותר - אינו מעוגן באמת הוא ביסודו איננו נבון.
המבחן הסופי לתבונה אינו נמדד ביכולת לתכנן, לנתח, להמציא, ליצור, לרפא או להאריך חיים; אלא ביכולת להבין את המסתורין של המוות בעודך חי, וכך לעזור לאחרים להבין ולקחת חלק באותו הידע. כאן מתחילים החיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
