על חפותו של הקורבן
לפני מספר שבועות פרסם אמתי מגד מאמר שטען שקורבנות של גילוי עריות יכולים להחלים נפשית רק אם יקחו אחריות מלאה על חייהם ואף יכירו בחלק שלהם במה שקרה. מאיה ריד, עובדת סוציאלית קלינית ושורדת גילוי עריות, עונה לו
בדצמבר 2008 פורסמו במדור זה שני מאמרים מאת אמיתי מגד ובהם הוא פורש טענותיו כנגד הפסיכותרפיה המקובלת ואופן טיפולה בשורדי התעללות פיזית ומינית בילדות: פסיכותרפיה: טיפול שמתווכח עם המציאות? , ו"אשמתו" של הקורבן. אני חולקת על מרבית הנחותיו ומסקנותיו של הכותב, אך מפאת קוצר היריעה אדון רק בשתיים מרכזיות.
אליבא מגד, מטפלים רבים שבויים בתפישותיהם החילוניות-מדעיות-פמיניסטיות; כדי להצדיק אידיאולוגיות אלה, הם מאריכים ללא צורך את הטיפול בשורדי הטראומה, ובכך "מחזקים את העמדה שהעוול שנעשה לנשים וילדים על ידי גברים בחברה שלנו הוא נוראי וקשה מנשוא".
התעללות מינית של הורה בילדו היא פגיעה "נוראית וקשה מנשוא", על-פי כל קנה מידה אנושי. הטיפול בשורדים עמוק וממושך לא במטרה להצדיק אידיאולוגיה או כדי לחזק עמדה כלשהי. הוא כזה, כי הטראומה עמוקה ומתמשכת והשלכותיה עמוקות ומתמשכות.
ברוח תפישתו האידיאולוגית, יוצא מגד גם נגד המטפלים שמסייעים לקורבנות להכחיש את "אהבתם הטבעית" להורה ולהתנתק "מאחד ממקורות ההזנה החשובים ביותר לכל בן אנוש".
נראה שמגד מערב כאן מיתוסים בעובדות: הדימוי מחמם הלב של הורים כמקור הזנה, מיתוס האם-הלביאה שמגינה על גוריה, או האב שמקריב עצמו למען ילדיו, לא בהכרח ולא תמיד מתקיימים במציאות. ההיאחזות בדמות ההורה הסטריאוטיפי, היא אשלייתו הממלכדת של הילד-הקורבן ומאוחר יותר של הבוגר-השורד, ועצוב להיווכח שגם בין המטפלים יש מי שהולכים שולל אחריה.
נכון ש"הצורך שלנו להיות אהובים על ידי הורינו הוא עצום, ואינו נפסק גם אם הם אנסו או התעללו בנו". זו בדיוק הטרגדיה של הקורבנות, הדואליות של הנפש הילדית המבועתת שתלויה באותה אהבה טבעית ונאחזת בה, ונבגדת שוב ושוב. מטפל קשוב יהיה ער להשלכותיה של דינמיקה זו על הילד: מה עובר עליו כש"האהבה הטבעית" נענית בפגיעה ובניצול? מה הוא חווה כש"אהבה" הופכת לתשלום עובר לסוחר? ממה הוא ניזון כשמקור ההזנה יבש, או כשהמזון רעיל ומסכן את בריאותו, הפיזית והנפשית גם יחד?
מגד אינו מתחבט בסוגיות אלה וגרוע מכך, הוא טוען ש"חוסר הקבלה" של הקורבנות את הוריהם הוא ש"מכווץ אותם", וסוגר בפניהם את האפשרות להיות מוזנים. בכך הוא מטיל את האחריות לחֶסר על הקורבנות, מייעץ להם "להפתח אל המתנות" של הוריהם ולהתחבר מחדש "לזרם האהבה" ול"מורשת שלהם". זו ראייה מוטית וצרה; נתינה ואהבה לא הולכים יחד עם כפייה והתעמרות בחלש; ואין סיבה "להתחבר" למורשת שמסריה אלימים וחסרי חמלה. להפך.
הנסיון מלמד ששורד התעללות מתמשכת בידי הורה יתקשה להחלים כל עוד לא נותק חבל הטבור החונק שמחבר ביניהם. ומגד מתעלם כאן מנקודה נוספת: במקרים רבים, כשהקורבן שובר את שתיקתו וחושף את ה"מתנות" שכפו עליו הוריו, הם אלה שמסרבים "להפתח" אליו, מכחישים מכול וכול ודורשים שיחזור בו מדבריו. חלק מהקורבנות, מוּנעים מאותו צורך להיות אהובים על הוריהם ולהשתייך למשפחה ולמורשת, "מכווצים" עצמם למידה שאינה מידתם ונענים לדרישות. אבל אם הילד מסרב לשלם את המחיר, לא אחת הוא מוקע ומנודה ממשפחתו.
מגד מציע "לראות את המציאות כפי שהיא ולהפסיק להתווכח עמה". דברי טעם, אלא אם מדובר בילד שהמציאות משתקפת לו, מעוּותת, מבעד לעיניי אביו. עיניים אלה רואות בילד בן שש, חמש, ארבע או שלוש מקור לסיפוק צרכים ושותף ליחסי מין; עיניים חמדניות אלה אומרות לילד:
כדי לפקוח את עיניו ולאמץ ראייה חדשה, יהיה על השורד כן להתווכח עם המציאות היחידה אותה הוא מכיר, לזהות ולאתר את כל הבאגים והווירוסים השטניים שהושתלו בו והפכו את חייו על פיהם, ולהסירם - פן ימשיכו ויחבלו בשארית חייו. כפועל יוצא, פסיכותרפיה אפקטיבית אמורה לעזור לשורד לבנות מהיסוד אמון ובטחון בסיסיים, לשקם את הדימוי העצמי ותחושת הערך שלו, להתמודד עם זכרונות ושיחזורים פולשניים, עם מנגנוני פיצול וניתוק הישרדותיים, עם ייאוש ומשאלות מוות, ועוד. טיפול קצר לעולם לא יוכל להשיג את כל אלה.
מגד מעטר את "אשמתו" של הקורבן במרכאות, כביכול אין המילה לרוחו, אך בה בעת הוא מתאמץ להוכיח ש"יש לילדים חלק במה שקרה", ש"הם בוחרים לשתף פעולה", שגם הם "רצו בזה". אבל קורבנות גילוי עריות הם ילדים שנפלו טרף לניצול חסר רחמים של תמימותם, תלותם וחוסר האונים שלהם, מבלי שתהיה להם אפשרות לנהוג אחרת מכפי שנהגו. הם אינם אשמים - עם מרכאות או בלעדיהן - ואינם נושאים ולו בחלקיק מהאחריות. העמדה במקרים אלה לא יכולה להיות של 'ללכת עם ולהרגיש בלי'. היא חייבת להיות חדה וברורה, לכאן או לכאן ועל הכותב לעמוד מאחוריה בלי לחסות בצילן של מרכאות אפולוגטיות.
להיות קורבן משמעו לחוות פגיעה, עינוי וסבל מידיו של המקרבן - בין אם הוא הבריון השכונתי בדוגמא של מגד, ובין אם הוא בריון בדמות הורה מתעלל. מעבר לסבל הפיזי, חווה הקורבן תחושות בלתי נסבלות של איבוד שליטה וחוסר אונים, שמתעצמות בהעדר יכולת למצוא הסבר, כוונה ומשמעות - אנושית או קוסמית - במתרחש. כדי להתמודד עם המציאות הבלתי נסבלת שנכפית עליו, הילד לוקח על עצמו את האחריות והאשמה לאונס ולניצול המיני, וכך הוא גם משמֵר את הקשר עם המבוגר בו תלויים חייו. אך האשמה לעולם אינה שלו! היא הישרדותית בחלקה, היא נובעת מפרשנות שגוייה של המתרחש בחלקה האחר, ומה שחמור במיוחד - היא מושלכת עליו על ידי הפוגע, על-ידי משפחתו ועל-ידי חלקים בחברה, בטקטיקה הבזוייה של 'האשם את הקורבן'.
לפיכך, כשמגד מציע לשורדי התעללות פיזית ומינית בילדות לספר מחדש את סיפור הקורבנוּת שלהם "תוך הדגשת חלקם במה שקרה", יש בכך משום איוולת והוספת חטא על פשע. כדי להחלים, הדגש בסיפור מחדש של השורדים חייב להיות על חפותם המלאה!
בעולם על-פי מגד, ילדות בוחרות לשתף פעולה עם האב כי "המיניות של המבוגר מסקרנת אותן", וכי הן "יכולות לסובב אותו על האצבע הקטנה כשהן מוכנות לשכב איתו". שימוש במונחים כמו: "מקיימות יחסי מין" או "שוכבות" עם ההורה, מרמז - במודע או שלא במודע - על שיוויון בין הילד והמבוגר ועל יחסים בהסכמה. באופן זה, בחירת המילים צובעת את התמונה בצבעים שמרככים את הזוועה, ומכשירה את הדרך לשורה התחתונה: "כשאנחנו מוכנים לקחת אחריות על החלק שלנו בטראומה, קטן ככל שיהיה, להגיד לאבינו שאנס אותנו 'גם אני רציתי בזה' - אנחנו הופכים באותו הרגע מקדושים מעונים לבני אדם, וזו הדרך היחידה לריפוי".
האומנם? והאם זו הדרך היחידה לריפוי? לא די במילים נחרצות כדי להעיד על תקפותן. (במאמר מוסגר, מיהו אותו "אבינו שאנס אותנו"? השימוש בלשון רבים, כאן ולאורך כל המאמר, הוא פטרוני, יהיר ולא מכבד). מגד מלין על הפסיכותרפיה שמתבוננת בתופעות מתוך הפרספקטיבות המקובלות, אבל הוא עצמו מציג גישות אידיאולוגיות במסווה של תפישת מציאות אובייקטיבית. אין לי עניין לדון במסריו האידיאולוגיים, אבל איני יכולה שלא להתעכב על הטרמינולוגיה שמשמשת אותו לטיעוניו:
"תמיד היתה שם בחירה" - מכריז מגד, אז זהו, שלא! הילד הקטן אינו מבוגר נמוך. אי אפשר לנתח את רגשותיו, הרגשותיו והתנהגותו במושגים שלקוחים מעולם המבוגרים. יש מילים שאינן מצויות כלל בלקסיקון הילדי ואינן יכולות להיות, כי הן רחוקות מטווח השגתו של הילד. בחירה, החלטה, שיתוף פעולה ולקיחת אחריות, מערבות תהליך בוגר של חשיבה, שיקול דעת וברירה בין מספר אופציות, שאינן מונחות לפתחו של הילד.
"גם אני רציתי בזה" – מהו ה-"בזה", בעיניו של מגד? האם הילד או הילדה רצו "לקיים יחסי מין" עם ההורה? האם הם רצו בכאב, בפחד ובהשפלה שהיו שם? בחילול גופם ועצמיותם? וודאי שלא.
ילד הוא יצור מיני שמסוגל לחוות הנאה מינית וייתכן שירצה מגע ארוטי כלשהו עם ההורה, אבל הוא אינו מצויד בכלים להבנת משמעות תחושותיו ולהבחנה בין מגע מקובל לנצלני. כשהוא מתכרבל בחיק ההורה הוא זקוק לרוך, לאהבה ולאינטימיות בטוחה, והאחריות להצבת גבולות ברורים ועקביים מוטלת תמיד, ובלעדית, על המבוגר! כל מה שחורג מכך הוא ניצול מרושע של התמימות וחוסר האונים הילדי.
"ילדות שותקות ולא מספרות לאף אחד [...] כיוון שהן פוחדות שהמשפחה תיהרס. כיוון שהן נאמנות לאב ואינן רוצות שייכנס לכלא." אמת, והיא משקפת את עוצמת החרדה הקיומית שלהן; אמת, אבל לא כל האמת. מגד אינו מתייחס, ולו במילה, למשטר השבי, הפחד והאימה בו חיה הילדה, לטרור שאביה משליט באמצעות איסורים ואיומים. השתיקה וקבלת הדין אינן בחירה שלה, הן ברירת מחדל!
קל ליפול ברשת הבטחות להחלמה מהירה, וגדול הפיתוי להאמין שכל שנדרש הוא לאמץ כמה עקרונות נאורים והכל יבוא על מקומו בשלום, במהרה בימינו. מובן לי הקושי לקבל ולהשלים עם מציאות שמייצרת, לעיתים, מצוקות והתמודדויות בלתי ניתנות לפתרון ברוח הניו-אייג'. עם זאת, הנסיון לדחוס את הדרמה של גילוי עריות לסד של עקרונות - יפים כשלעצמם אך בלתי ישימים בהקשר זה - הוא נסיון עקר, בלשון המעטה.
לסיום: פגיעה מינית בתוך המשפחה היא טראומת בגידה של המבוגר האחראי בילדו. כחלק מההחלמה ובשלב מתקדם של התהליך, שורד הפגיעה אכן יהיה מסוגל לספר לעצמו מחדש את סיפור הקורבנוּת שלו. בסיפור מחדש לא יִכללו האשמות כמו: 'זה בגללך ומגיע לך', 'את/ה הזמנת את זה,' או 'יכולת להתנגד', ויהיה ברור מי הרע בסיפור. הסיפור מחדש יוכל להיות מסופר אך ורק כאשר שורד ההתעללות ירגיש שהשיב לעצמו - ולו חלקית - את השליטה בחייו, ושהוא אינו זקוק יותר להגנות שכה היטיבו לשרתו בעבר: לאשמה הלא-רציונלית ולאחריות האומניפוטנטית. או אז הוא יהיה בשל רגשית ונפשית לראות את המציאות ההיא כפי שהייתה באמת, ולהשאיר את האשמה והאחריות למי שנושא בהן במלואן, להורה המתעלל.
מאיה ריד היא עובדת סוציאלית קלינית, שורדת גילוי עריות, מחברת הספרים "שבויה" (2002) ו"עכשיו אני" (2008).
נא להמתין לטעינת התגובות
