האם נוכחות אלוהית יכולה להתחבא בתוך ארון? פרשת השבוע
האם הארון הוא סמל מופשט, או אכן מהווה מקום לנוכחות אלוהית? בריאת המשכן והקמת העולם הם שני צדדיו של סיפור הנפרש לאורך תולדות הזמן. פרשת ויקהל-פקודי
פרשות ויקהל-פקודי ממשיכות את העיסוק בבניית המשכן על פרטיו: קרשיו, אדניו, יריעותיו, ציציו ורימוניו. זוהי הפרשה השלישית בה אנו שומעים על פירוט שכזה. נראה כי המשכן הוא "עולם ומלואו".
בין הכלים השונים המופיעים במשכן, הארון נתפס כמרכזו של הבית, הן מבחינת מיקומו והן מבחינת הצבתו כמקום ההתוועדות של האל עם משה. מדרש תנחומא מוצא רמזים נוספים למרכזיותו של הארון, כמקום בו צמצם האל את שכינתו. אלה קשורים להדגשה על בעליו שיצר אותו בידיו ממש, אשר שמו המופיע רק כאן, מלמד גם כן על התאמתו למשימת בניית הארון דווקא:
"ויעש בצלאל את הארון" (שמות לז:א) אין אתה מוצא באחד מכל כלי המשכן שעשה שם בצלאל כלום אלא בארון. וכל המלאכות האחרות כל הכלים האחרות באמירתו ובעצתו, ולמה פירש בארון מלאכתו לבד ועשאו בידו? בשביל ששם צלו של הקב"ה שהוא מצמצם שם שכינתו, ולפיכך קראו בצלאל שעשה צלו של הקדוש ברוך הוא בין שני הכרובים שנאמר ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'" (תנחומא ויקהל סימן ז)
המדרש עוסק באחת מן הסוגיות הסבוכות שמעלה הקמת המשכן וייעודו. כיצד יש להבין את הארון? מה תפקידו של רהיט זה בין שאר כלי הבית? ובעיקר עוסק המדרש בשאלה אם הארון הוא רק סמל מופשט, או אכן מהווה מקום של ממש לנוכחות אלוהית? אם כך, האם נוכחות אלוהית יכולה להתחבא בתוך ארון שתיאורו "אמתיים וחצי ארכו אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו"? מעניין כי המדרש איננו מעלה את אפשרות הבנת הארון כסמל בלבד.
פרשנים רבים עמדו על הקושי בפסוק :"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" – הפותח בלשון יחיד "משכן" אך מסיים בלשון הרבים - "בתוכם". התירוץ לקושי זה הוא לרוב כי שכינת האל היא בלבבות ולא בבית הפיזי. פירוש זה סייע בהמשך למגמות המבקשות להתרחק מהבנת המשכן כמקום פיזי המכיל נוכחות אלוהית המוגבלת בחלל ובמציאות העולם הזה. דרך פרשנית זו קנתה לה אחיזה בלבבות וסייעה להשתלטות תפיסת המשכן כמבנה סימלי בלבד, זיכרון לנוכחות האלוהית בלבבות. גם הרמב"ם בדבריו על כלי בית המקדש תרם למגמה המבקשת להבינם כמעוררי זיכרון או מורא אך לא כ"אביזרי נוכחות", בעלי ממשות חומרית. (מורה נבוכים ח"ג, מה)
המדרש כמו פשט המקראות, דוחה תפיסה זו. הוא אינו מעלה את האפשרות כי המשכן שהוקם באילים ועורות תחשים, אדנים ויריעות איננו אלא מטאפורה לשכינת האל בלבבות, או שהוא בא רק לעורר יראה. תחת זאת, מייחס המדרש רצינות רבה לנוכחות האלוהית ולשכינתו של האל כאן בארץ. בשני ביטויים מתאר המדרש את מהותו הייחודית של הארון כמקום הנוכחות האלוהית. האחת היא "צל האל", ואילו השנייה "צמצום השכינה". אבקש להתעכב על שני ביטויים מרתקים אלו ולעיין במשמעויותיהם.
בניגוד לשאר הכלים, הארון הכיל את הנוכחות האלוהית, את צילו של האל. הדימוי "צל האל" מופיע בהקשרים שונים בתנ"ך. כך למשל בתהילים צא "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן"; ובתהילים קכא "ה' שֹׁמְרֶךָ ה' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ".
הצל מחד הינו מהות מופשטת, חמקמקה, אך מאידך הוא נוצר על ידי השלכת אור על גוף ממשי. על פי המדרש תיאור עושה הארון, בצלאל, אשר שמו נעדר משאר תיאורי הביצוע של מלאכת המשכן, מעיד על קשר עמוק בין יוצרו לבין תוכנו. בניגוד לרש"י אשר מבין את שמו של בצלאל כמי שחוכמת אומנותו היא בצל האל כמו כל השראה אומנותית, המדרש מבין כי בצלאל עסק בצל האל. אם כן, הארון, שהוא הביטוי המרכזי למשכן, אינו אלא מבנה הבא לתת מקום לצילו של האל. הצל מהווה
בהמשך המדרש מתואר הארון כמקום שבו האל צמצם את שכינתו. נראה כי שכינתו של האל הופכת משם פעולה ("שכינה" כישיבה, עמידה, הליכה וכו') דווקא לשם עצם, למהות חדשה. ואילו לתיאור פעולתה של השכינה עצמה בוחר המדרש במילה "צמצם". מה משמעותו של הפועל צמצום ביחס לשכינת האל במשכן, ומה הוא בא לבטא? מדרש תנחומא מבקש לתאר צמצום זה:
והלא כבר נאמר הלא את השמים ואת הארץ אני מלא א"ר יהושע דסכנין בשם רבי לוי משל למערה שהיא נתונה על שפת הים. געש הים, נתמלאת המערה, והים לא חסר כלום. כך הקב"ה יתברך זכרו אע"פ שכתוב וכבוד ה' מלא את המשכן אעפ"כ הודו על ארץ ושמים, ולא תאמר שצמצם הקב"ה שכינתו בתוך המשכן אלא אף בתוך הארון שעשה בצלאל צמצם שכינתו שנאמר 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ' זה הקב"ה שהיה בתוכו.."
כאן הצטמצמותו של הקב"ה אל המשכן, אל הארון או אל בין הכרובים משמעה "כניסה למקום", "התכנסות אל". נוכחותה של האלוהות בעולם מהותה מלאות וגודש, והיא כמו הים הממלא את המערה. מלאות זו אינה חסרה דבר למרות שהיא ממלאה את כלי המקדש ואת המשכן, כנאמר "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא". משל הים הממלא את המערה אך איננו חסר בשל כך, מבהיר בלשון ויזואלית פרדוקס זה.
השוואת המונח "צמצום" במדרש עם המונח "צמצום" בהופעתו כאלף וחמש מאות שנה אחרי כן, בקבלת האר"י, מרתקת ביותר. לכאורה, נדמים הביטויים כרחוקים ביותר והקשר ביניהם נראה כאסמכתא בעלמא. זאת ועוד, אם נעיין נראה כי הצמצום אותו מתארת קבלת האר"י, תנועתו מנוגדת לנאמר במדרש. הצמצום הלוריאני עוסק ביציאה ובפינוי מקום, ואילו הצמצום במעשה המשכן במדרש תנועתו הפוכה ומשמעה דווקא מיקוד. 'הצטמצמות אל' ולא כבתורת האר"י 'הצטמצמות מ'. כנאמר שם: "שאור אין-סוף-הוא ממלא את הכל וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא עולמות כמו שעשה, צמצם אורו על דבר, צמצם שכינתו בין בדי הארון" (י. אבן טובול, דרוש חפציבה)
קל להבחין כי הצמצום בקבלת האר"י הוא אחר. מלאותו של הקב"ה, כים הגודש אפילו את פתחי המערות, אותו מצאנו במדרש, לפי התפיסה הלוריאנית איננה מאפשרת את יצירת העולם אלא גודשת אותו עד גדותיו. ועל כן דימוי הצמצום אומר כי המים לא ממלאים את המערה, אלא צריכים להתרוקן ממנה בכדי לפנות מקום לדברים אחרים לקרות. דברים מוגבלים השייכים לעולם הזה ולפשרותיו ואינם אינסופיים כמו האל הכל יכול. כאן מהותו של הצמצום איננו הגודש והמלאות הגועשת, אלא דווקא איכות של איפוק ושל נסיגה. לא חדירה אל המציאות אלא יציאה ממנה.
יתרה על כך, תיאור הצמצום בחז"ל, כמרכזי לעשיית המשכן, אין לו לכאורה דבר עם מעשה הבריאה, כפי שהוא מופיע בתורת האר"י, שם ביטוי זה מציין את ראשיתו של התהליך, פינוי המקום אשר אפשר את אקט הבריאה כולה.
מה משמעותן של שתי תנועות הפוכות אלו, הצמצום המדרשי והצמצום הלוריאני? הדחיקה פנימה אל מול היציאה החוצה? וכן, מהי הזיקה בין הקשרו של הצמצום בבניית המשכן – במקרא ובפרשנות חז"ל, אל מול הצמצום הלוריאני העוסק ברגעים קדומים הרבה יותר: היווצרות העולם וראשיתו? אבקש לטעון, כי למרות המרחק בין השניים, תפיסותיו של האר"י אינן סותרות ביסודן את האינטואיציות המופיעות במדרש, וכי השימוש שעושה האר"י בביטויים המדרשיים מבטאים קשר עמוק לתפיסה המופיעה במדרש.
תורת הצמצום הלוריאנית מתארת אותו כהסתלקות. אך אם נתבונן היטב במילותיו של האר"י בהמשך, נגלה כי הסתלקות זו איננה מוחלטת, שהרי לשיטתו נותר "רושם" מן האור שהסתלק, והוא מהווה את הבסיס לפיתוח העולם. ניתן לומר שההסתלקות הראשונית מייצרת את המיקוד, המתואר כקו ממנו מתחילה להיווצר המציאות כולה. מיקוד זה, אף אם נעשה כשלב שני, דומה מאד למיקוד הנוכחות האלוהית אל תוך הארון, בסיפור הקמת המשכן כעולה ממדרש תנחומא.
השוואה נוספת מעוררת עניין היא ההשוואה בין בריאת העולם לבין מעשה המשכן, שני אירועים הנראים על פניו כאירועים שונים ורחוקים זה מזה. אך כבר העיצוב הספרותי של אירועים אלה בתורה מבקש לחדד את הקשרים שבין בריאת העולם לבין בניית המשכן. גם שם, כמו בפרשתנו, מצאנו את ההנאה והסיפוק מהעשייה המפרכת של המשכן, ומן ההצלחה בהקמתו לבסוף: "וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה" מהדהד את סיפור הבריאה האלוהי, בו חוזרת האמירה "וירא אלוהים כי טוב", וכן בסיום "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
בסיום פרשתנו נאמר: "וַיְכַל משֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה" וכך בסיום הבריאה נאמר "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". דמיון זה מדגיש כי מעשה בראשית הוא תחילת התגלות האל בעולם, ואילו הקמתו של המשכן, גם היא עניינה התגלותו של האל בעולם. בנית המשכן היא ביטוי להמשך הרצון האלוהי לדיור בעולם הזה. כלשון המדרש: "ביקש הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים". ביאור מעשה הבריאה על רצון כזה של הקב"ה, מזכירה מאד את הבקשה לעשיית המשכן כדי לשכון כאן בארץ. גם העיצוב הספרותי המקראי לעשיית המשכן מדגיש את מרכז עניינו כהתגלות האל בעולם, שהרי המשכן נועד להיות מקום לכבוד האלוהי. ואכן לאחר תיאור הבאת חומרי המלאכה, עשיית המשכן וכליו על ידי בצלאל וצוות העבודה שלו ולאחר הקמתו בפועל על ידי משה, מציינת התורה: " וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד- לה)
כבוד ה' המלא את המשכן, המוזכר פעמיים בסיום פרשת פקודי החותמת את ספר שמות, כמו אומרת לנו כי תכלית כל ארבע הפרשות מלאות הפרטים, החומרים, המידות, הצבעים והלולאות, אותן קראנו בשבתות האחרונות, אינן אלא לשם התכלית בה נחתם ספר שמות כולו: "כבוד ה' המלא את המשכן".
כבוד ה' המלא והממלא, אינו אלא המשך להתגלות הקב"ה בבריאת העולם. ובלשון אחרת, "מעשה מרכבה" (במובנו הרחב כהתגלות האל לאדם) אינו אלא צידו האחר של "מעשה בראשית" (זהו הכינוי לבריאת העולם בספרות החז"לית). "בריאת המשכן" ו"הקמת העולם" הם שני צדדים של מטבע אחד, אשר סיפורו נפרש בפנינו לאורך סיפורי התורה ולאורך תולדות הזמן. לא ניתן להבין סיפור זה ללא נדבת הלב, הרצון האלוהי והאנושי ממנו מתחיל תהליך הבריאה והבניה, ובעיקר הרצון החורג לעיתים מגבולות המצוי והדרוש על פי הספר.
נא להמתין לטעינת התגובות
